אשם

אשם הוא קרבן יחיד המובא על מעשה אשמה, הידוע לעובר העבירה. האשם הוא קדש קדשים. מצות הבאת קרבן אשם נזכרת בתורה בכמה מקומות, ושלש מצוות מנו הראשונים בעניינם.

סוגי האשם

מצינו ששה מיני אשמות:

א. אשם-גזילות.

ב. אשם-מעילות.

ג. אשם מצורע.

ד. אשם נזיר.

ה. אשם שפחה חרופה.

ו. אשם-תלוי.

קרבן אשם בא מן הכבשים הזכרים: יש מן האשמות שמביאים מן האילים בני שנתים, ויש שמביאים מכבשים בני שנה.

מצוותו והלכותיו

שלא כקרבן חטאת, שפעמים דינו משתנה מאדם לאדם, קרבן אשם הוא חובת הכל: המלך, כהן משיח, וכן עם הארץ.

כל האשמות שבתורה באים איל בני שנתים, חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע שהם באים מכבש מן שנה. יש אומרים שאף אם הביא איל בן שלש וארבע בדיעבד כשר, שכן, מה שאין מביאים זקנים לקרבן אין זה אלא 'מפני הכבוד'.

כל האשמות שבתורה באים בסכום כסף הקבוע בתורה, כלומר, שני סלעים, חוץ מאשם מצורע ואשם נזיר שהדין להביאם מכבש בן שנה ולכבש זה אין קצבה. אם הוזלו האילים מערך שני סלעים אין למקריב תקנה אלא להמתין עד שיתיקרו.

סדר ההקרבה

סמיכת ידים של המצורע על קרבנו
אשמו של המצורע הוא כבש בן שנה. בציור נראה המצורע כשהוא סומך את ידיו על ראש האשם. בעת הסמיכה עומד המצורע בשער ניקנור שבפתח העזרה. פתח זה לא נתקדש, לפיכך המצורע רשאי לעמוד שם, ולצורך הסמיכה מכניס את ידיו בלבד.

מצות עשה על הכהנים להקריב את קרבן האשם כסדר הכתוב בתורה, שנאמר: 'וזאת תורת האשם'. הלכה היא, שכל האשמות אינם טעונים נסכים, חוץ מאשם מצורע.

הבעלים סומכים ידיהם על ראש האשם ומתוודים על האשמה שבסיבתה מובא הקרבן.

קרבן אשם נשחט בצפון. הכהן מקבל את דמו של האשם במזרק, מוליך אל המזבח, ומזה את דמו על זוויות המזבח - שתי הזאות שהם ארבע. כלומר, היה מזה בקרן צפונית מזרחית ובקרן דרומית מערבית, בכך הדם ניתן על המזבח בארבעת צדדיו, ככתוב: 'ואת דמו יזרוק על המזבח סביב'. את יתרת הדם שופכים הכהנים על יסוד המזבח הדרומי.

לאחר מכן מפשיטים את עור הקרבן, מנתחים אותו לנתחיו, ומדיחים אותו, מולחים ומקטירים את האימורים על אש המערכה.

אכילת הקרבן

קרבן אשם נאכל בעזרה לזכרי כהונה, בכל מאכל, כלומר, צלוי, מבושל, ומתובל וכד', כמו כן ליום ולילה עד חצות.

כפרתו

כתב הרמב"ם: 'אין... האשם מכפר אלא על השבים המאמינים בכפרתן, אבל המבעט בהן אינן מכפרים לו. כיצד? היה מבעט, והביא חטאתו או אשמו, והוא אומר או מחשב בלבו, שאין אלו מכפרין לו, אף על פי שקרבו כמצותן - לא נתכפר לו'. כל קרבנות האשם שבתורה אם לא הקריבם מעכבין את הכפרה, חוץ מאשם נזיר.

מן המדרש

החטא, התשובה והכפרה

'שאלו לחכמה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: 'חטאים תרדוף רעה'! שאלו לנבואה: החוטא מה עונשו? אמרה להם: הנפש החוטאת היא תמות!' שאלו לתורה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: 'יביא אשם ויתכפר!' (פסיקתא דרב כהנא כד, ז).

ראו גם – אכילת קדשים, חטאת, עולה