צאן

צאן: כינוי לבהמות דקות, עיזים וכבשים, שמהם ניתן להקריב קרבן על המזבח. בתורה נאמר: "מן הבקר מה הבהמה ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". המושג 'צאן' הוא שם כללי למשפחת הבהמות הדקות: הכבשים והעזים. חכמינו ז"ל למדו מקרבן עולה הבאה מן הצאן, לכל קרבנות עולה, ואף לכל קרבנות קדשי הקדשים, שקרבנות אלו נשחטים בצפון העזרה. הכבשים: המושג 'כבש' עניינו, כבש הבית. מדובר בסוג נפוץ בארץ ישראל מימי קדם, הנקרא בלשון המקצועית 'איל רחב אליה'. בשנתו הראשונה נקרא הכבש הזכר 'כבש' או 'טלה', וגם 'שה'. ה'איל'* לעומת זאת, הוא זכר מבן שנה וחודש ומוגדר כך עד סוף שנתו השניה. באשר לנקבה – זו נקראת 'כבשה' או 'כשבה', וכך גם 'רחלה' או 'טליה'. העיזים: העז הוא עז הבית. בשנה הראשונה נקרא 'עז' או 'שעיר עזים' וגם 'גדי', ובשנה השנייה לחייו - עד סוף השנה השלישית - נקרא 'שעיר'. אימורי הצאן: בפרשת קרבן השלמים חילקה התורה, וכתבה פירוט מיוחד על קרבן הבא מן העיזים, ופירוט אחר לקרבן הבא מן הכבשים, זאת, מפני שהם חלוקים בטבע גופם וממילא באימוריהם. אימורי העיזים דומים לאימורי הבקר והם: החלב שעל הקרב, החלב שעל הקיבה, שתי הכליות והחלב אשר עליהם, ויותרת הכבד. ובכבשים מוסיף עליהם את האליה, היינו, זנב הכבש, יחד עם חוליות מן השדרה. עדר צאן בהרי הגליל בציור נראה עדר עיזים וכבשים, המונהג על ידי רועה צאן בהרי הגליל. הקרבנות הבאים מן הצאן: יש קרבנות שאינם באים אלא מן הצאן. כגון, קרבן פסח שאינו קרב אלא מן הכבשים או מן העזים בני שנה. כך גם קרבן חטאת יחיד, זו אינה קרבה אלא מכבשה או שעירת עזים מן הצאן. גידולה בארץ ישראל: חכמים גזרו שאסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, מפני שגורם למיעוט יישוב ארץ ישראל, שכן, רועים ואוכלים בשדות זרים, או מפני שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק. ומפני זה אסור לגדל את הבהמות במקום היישוב בשדות ובכרמים, אבל במדבריות וביערות הרחוקים מן הישוב, מותר. עם זאת, מותר להביא לביתו בהמות אלה קודם לרגל שלושים יום, לצורך שמחת הרגל והקרבת קרבנות החג, ובלבד שלא ירעה אותם אלא ישמרם בביתו. כמו כן אם נשארו בידו בהמות כגון אלו לאחר הרגל, לא ישהה אותם בביתו יותר משלושים יום. מכירתה לגוי: יש מקומות שנהגו שלא למכור בהמה דקה לגוי, במקומות שהם חשודים על רביעתה, טעם נוסף: מפני שבמכירתה מפקיע את הבהמה ממתנות כהונה כגון הזרוע הלחיים והקיבה, בכורה, וראשית הגז. מסתבר, שבימינו, יש מקום לעיין בגזירה זו, שכן, מגדלים את רוב העיזים והכבשים במכלאות מיוחדות, ומביאים לאכילתם אוכל מוכן בחבילות חציר ותחמיץ. כמו כן מזינים אותם ב'תערובת' מיוחדת, המאפשרת להם לגדול לצורך מתן חלב וכן לאכילת בשרם, דומה שבכגון זה לא אסרו חכמים לגדל בהמה דקה בארץ ישראל.