אב הטומאה
אב הטומאה הינו שם כללי לטומאה חמורה מן התורה, שבכוחה לטמא אדם וכלים.
המושג 'אב הטומאה'[1] הוא הגדרה של חז"ל לכל דבר טומאה המטמא אדם וכלים. יש אב הטומאה מחמת עצמו, כגון: שרץ, נבלה, זב וכו', ויש שנהיה אב הטומאה מחמת אב טומאה אחר, כגון, טמא מת. וכן משכב ומושב הזב, המטמא מפני שישב עליו הזב. ניתן לחלק את אבות הטומאה לארבע קבוצות:
א. בני אדם, שהם אבות הטומאה. כגון: טמא מת, זב, מצורע, נידה וכו'.
ב. בעלי חיים שמתו, כגון: שרץ, נבלה, נבלת עוף טהור ועוד.
ג. טומאה היוצאת מגוף האדם, כגון שכבת זרע, דם הנידה וכו'.
ד. חפץ טמא, כגון, משכב ומושב, מי נדה וכד'.
אב הטומאה חמור בדרגת טומאתו מדרגת טומאה נמוכה ממנו, שהיא 'ולד הטומאה', כלומר, דבר הנטמא מאב הטומאה, שאין בכוחו לטמא אלא אוכלים ומשקים בלבד[2].
בני אדם:
1. טמא מת
אדם שנטמא למת, מטמא אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר הכלי, ואינו מטמא בטומאת משא ולא בטומאה בחיבורים[3].
2. מצורע
אדם שנראה בו נגע ונידון להסגר, מטמא אדם במגע ומשא[4]. ומטמא כלים בנגיעה וכלי חרס באוויר שבתוכו. כמו כן מטמא משכב ומושב. בכניסתו לבית מטמא את כל הנמצאים בבית: אדם וכלים, אוכלים ומשקים. הדברים אמורים אף במצורע מוחלט[5].
3. מצורע בימי ספורו
כלומר, מצורע מוחלט, שהתחיל טהרתו על ידי הבאת ציפורים וסופר שבעה ימים נוספים לקראת הבאת קרבנותיו, מטמא במגע בלבד, ומטמא כלי חרס באוויר[6].
4. זב, זבה, נידה ויולדת
זב הרואה שתיים או שלוש ראיות שמיטמא בהן, וכן זבה בראיה אחת, ונדה הרואה ראיה אחת, וכן יולדת אפילו אם לא ראתה כלל: כל אלו מטמאים אדם במגע ובמשא, וכלים במגע בלבד. כן מטמאים משכב ומושב ומרכב, והופכים אותם לאב הטומאה[7].
5. בועל נדה
הבא על הנדה, או על הזבה, או על היולדת שלא נטהרו – מטמא אדם במגע ובמשא, וכלים במגע בלבד. וייחודו, שמטמא בהיסט[8]. כמו כן מטמא משכב ומושב ועושה אותם ראשון לטומאה[9].
בעלי חיים מתים:
1. שרץ
אחד משמונה שרצים המנויים בתורה: החולד, העכבר, הצב, האנקה, הכח, הלטאה, החומט והתנשמת, כל אחד מאלו במותו, מטמא אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר הכלי. ואינו מטמא במשא ובחיבורים. שיעורו של השרץ המטמא - בכעדשה[10].
2. אבר מן השרץ
אבר שלם מן השרץ, בשיעור כל שהוא, הכולל: בשר גידים ועצמות, מטמא אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר[11].
3. נבלה
בשר הבא מבהמה או חיה שמתו, ושיעורו בכזית, מטמא אדם וכלים הנוגעים בו, וכלי חרס באוויר. הנושא את הנבלה נטמא אף הוא, ומטמא בחיבורים אדם כלים ובגדים[12].
4. בשר שפרש
בשר הפורש מאבר בהמה שנתנבלה, אם יש בו שיעור כזית מטמא במגע ובמשא[13].
5. נבלת עוף טהור
נבלת עוף טהור שונה בהלכותיה משאר דיני נבלה: א. אינה מטמאת אלא בשעה שאכל כזית ממנה, ונבלע בבית הבליעה [בלועו של האדם] אזי מטמא הבשר את האדם ואת בגדיו. כלומר, בשעה זו האדם והכלים שנוגע בהם נעשים ראשון לטומאה. לא כן לאחר שנבלע - אינו מטמא. ב. נבלת עוף טהור אינה מטמאת במגע ובמשא, זאת, בניגוד לשאר נבילות[14].
6. פרים הנשרפים, פרה אדומה ושעיר המשתלח
בהמות אלו המובאות לצורך מצוות שונות הקשורות למקדש - מטמאות את המתעסקים בהן ונעשים ראשון לטומאה[15].
אבר מן החי
אבר בשיעור כל שהוא, שנתלש מן הבהמה בחייה, בין בהמה טמאה בין טהורה, הרי הוא מטמא כנבלה, ובלבד שהאבר שלם, ויש בו בשר גידים ועצמות[16].
טומאה היוצאת מן הגוף:
1. שכבת- זרע
שכבת זרע היוצאת מגופו של אדם מישראל מגיל תשע שנים ויום אחד, מטמאת אדם וכלים במגע וכלי חרס באוויר, ואינה מטמאה במשא. שיעורה: לאדם היוצאת מגופו – בכל שהוא, ולנוגע בה - בכעדשה [17].
2. זיבה
דין הפרשת הזב מתחלק לשנים: בראייה הראשונה של הזב דינה כשכבת זרע, ומטמאת אדם וכלים במגע וכלי חרס באוויר, ואינה מטמאה במשא. בראייה שנייה, ההפרשה מטמאת כזב: אדם במגע ובמשא, וכלים במגע בלבד. כן מטמאת משכב ומושב ומרכב, והופכת אותם לאב הטומאה[18].
3. דם הנדה דם הזבה ודם היולדת
שלשת הדמים הללו מטמאים במגע ובמשא בשיעור כל שהוא [19].
4. מעיינות הזב
הפרשות שונות היוצאות מן הזב, והן: רוק, שכבת זרע, מי רגלים, מי אף, ריר, כיח, ניע, כל אלו מוגדרים כאב הטומאה ב'זב וחבריו'. (זב וחביריו, פירוש המושג: זב, זבה, נדה ויולדת. ויש אומרים אף מצורע ומצורעת). הפרשות אלו כשהן לעצמן מטמאות במגע ובמשא בכל שהוא. כן מטמאות משכב ומושב להיות ראשון לטומאה[20].
שמונה שרצים תיאור שמונה השרצים על פי ספרו של הרב ישראל מאיר לוינגר 'מאור למסכת חולין'.
דוממים:
1. כלי מתכת
טמא מת שנגע בכלי מתכת, הכלי נעשה אב הטומאה[21]. ויש אומרים, שדין זה נוהג בכל הכלים להוציא כלי חרס[22], שאינו נעשה אב הטומאה. כלים אלו מטמאים אדם וכלים במגע, וכלי חרס בחלל האויר[23].
2. בית המנוגע
בית שנראה בו סימן טומאה והוסגר, בהמתנה לראות, האם לנתץ אותו או לטהרו, מטמא בביאה וכניסה לחללו, וכן במגע מבפנים. כן מטמא הבית באוהל, כגון, שאדם נכנס לחלל הבית, או כשיש גג גדול המאהיל על כל הבית, או עץ ענף, כל הנכנס מתחת הגג או העץ נטמא[24].
3. בית מנוגע שהוחלט
בית העומד לנתיצה, שכן, חזר ונראה בו סימן טומאה, מטמא במגע מתוכו וכן מחוצה לו. כן מטמא את הנכנס אליו בביאה, או באוהל כנ"ל.[25].
4. בגד המנוגע
בגד שנראה בו נגע, בין אם הוסגר ובין אם הוחלט, מטמא הבגד במגע ומשא כמצורע. כן מטמא כזית מן הבגד שהובא אל הבית את כל אשר בבית. כן מטמא משכב ומושב[26].
5. אבן המנוגעת
אבן שנראה בה אחד מנגעי בתים, וחילצו אותה מבית המוסגר, או אבן מחורבות בית מנותץ, מטמאת במגע ובמשא. וכן אם הכניסו כזית ממנה לבית טהור נטמא כל אשר בבית[27].
6. מי אפר פרה (הנקראים מי חטאת או מי נדה)
מים שנשאבו מן המעיין וניתן בהם אפר פרה אדומה, וטרם נעשתה בהם מצות הזייה, מטמאים את הנוגע בהם, כשנגע שלא לצורך הזאה, זאת, בשיעור כל שהוא. כמו כן, אדם שנשא מים אלה בשיעור הזייה, נעשה אב הטומאה[28].
7. משכב ומושב
אדם הנוגע במשכב או במושב של זב וחביריו, נטמא, וכן כלים הנוגעים בהם. כן נטמא הנושא משכב ומושב. הנוגע והנושא את אלו מטמא כלים ובגדים בחיבורים[29].
8. מרכב
הנוגע במרכב – טמא, כדין הנוגע במשכב. מאידך, הנוגע במרכב - אינו מטמא כלים ובגדים בחיבורים. אולם הנושא את המרכב, מטמא בגדים וכלים בחיבורים[30].
מעולם המחשבה
אבות הטומאות – וטעמם
כבר בארנו, שהכוונה כולה הייתה במקדש לעורר התפעלות באדם, כדי לבוא אליו באופן שיירא ויפחד, כאומרו: את מקדשי תיראו. וכך דרכו של עולם, שכל דבר נכבד, כשיתמיד האדם לראותו כך גם תלך התפעלותו והתלהבותו ותחלש. כבר העירו החכמים ז"ל על זה העניין, ואמרו: שאין טוב להיכנס למקדש בכל עת שירצה, וסמכו רעיון זה, על הפסוק (משלי כה, יז): הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך. ומפני זאת הכוונה, הזהיר השם יתברך את הטמאים מלהיכנס למקדש, עד שכמעט שלא תמצא אדם טהור רק מעטים. כי אם ינצל האדם ממגע נבלה, לא ינצל ממגע אחד משמנה שרצים, הנופלים תמיד בבתים ובמאכלים ובמשקים, והרבה פעמים ירמסם האדם דרך הליכתו. ואם ינצל מזה, לא ינצל ממגע של אשה נדה, או זבה, או זב, או מצורע, או משכבם... וכבר ידעת אומרם: אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, ואפילו טהור, עד שהוא טובל. באלו הפעולות והזהירות מטומאה במקדש תתמיד היראה ותתעורר ההתפעלות המביאה לכניעה לפני ה'. (על פי מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מז)
הערות שוליים
- ↑ בערך זה יידון 'אב הטומאה' מן התורה. באשר ל'טומאות דרבנן' עיין ערך.
- ↑ משנה בבא קמא ב, א. רמב"ם טומאת מת ה, ז.
- ↑ משנה כלים א, א. רמב"ם טומאת מת ה, ט.
- ↑ עיין ערכים: 'טומאת מגע', ו'טומאת משא'.
- ↑ משנה כלים א, ד. משנה מגילה ח, ב. רמב"ם טומאת צרעת י, הלכות י - יב. באשר לטומאת היסט במצורע עיין תוספות פסחים סז, ב. ד"ה 'שכן'.
- ↑ משנה כלים א, א. רמב"ם טומאת צרעת יא, ב. ועיין ערך טהרת המצורע, וכן ערך 'ציפורי מצורע'.
- ↑ משנה כלים א, ג. רמב"ם מטמאי משכב ומושב א, א.
- ↑ עיין ערך 'טומאת היסט'.
- ↑ משנה כלים א, ג. רמב"ם מטמאי משכב ומושב ג, א. עיין שם שמטמא אף מדף.
- ↑ משנה כלים א, א. רמב"ם שאר אבות הטומאה ד, א- ב.
- ↑ משנה אהלות א, ז. רמב"ם שאר אבות הטומאה ד, ג- ה.
- ↑ משנה אהלות א, יז. רמב"ם שאר אבות הטומאה א, א.
- ↑ חולין קכח, ב. רמב"ם שאר אבות הטומאות ב, ה. כך גם נראה באשר לאבר שפרש מן הנבלה שיש בו בשר גידים ועצמות, אפילו אין לו שיעור מטמא.
- ↑ משנה זבים ה, ט. רמב"ם שאר אבות הטומאה ג, א. וכדלעיל סעיף ג.
- ↑ משנה פרה ח, ג. רמב"ם פרה ה, ז. ועיין ערך טומאת המתעסקים.
- ↑ ספרא שמיני ריש פרשה ד. רמב"ם שאר אבות הטומאות ב, ג.
- ↑ נדה מג, ב. רמב"ם שאר אבות הטומאה ה, א.
- ↑ משנה כלים א, ג. רמב"ם מטמאי משכב ומושב א, יב. באשר לשיעורים המטמאים ראה רמב"ם שם.
- ↑ נדה מ, א. רמב"ם מטמאי משכב ומושב א, ח.
- ↑ משנה כלים א, ג. רמב"ם מטמאי משכב ומושב א, יד.
- ↑ רש"י פסחים יד, ב. ד"ה בחלל חרב.
- ↑ תוספתא אהלות טו, ח. רמב"ם טומאת מת ה, טו.
- ↑ אהלות א, ג. רמב"ם טומאת מת ה. ד, ו.
- ↑ משנה נגעים יג, ד. רמב"ם טומאת צרעת טז. א-ו.
- ↑ משנה נגעים יג, ד. רמב"ם טומאת צרעת טז, ב- ג.
- ↑ משנה נגעים יג, יח. רמב"ם טומאת צרעת יג, יג.
- ↑ משנה נגעים יג, ב-ג. רמב"ם טומאת צרעת טז, א.
- ↑ תוספתא פרה ח, א. רמב"ם פרה טו, א.
- ↑ משנה כלים א, ג. רמב"ם מטמאי משכב ומושב ו, ב.
- ↑ תורת כהנים פרשתא ד. רמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב ו, ב.