אב הטומאה

אב הטומאה הינו שם כללי לטומאה חמורה מן התורה, שבכוחה לטמא אדם וכלים.

המושג 'אב הטומאה' הוא הגדרה לכל דבר טומאה המטמא אדם וכלים. יש אב הטומאה מחמת עצמו, כגון: שרץ, נבלה וזב, ויש שנעשה אב הטומאה מחמת אב טומאה אחר, כגון טמא מת. וכן משכב ומושב של זב נעשים אב הטומאה מפני שהזב ישב או שכב עליהם.

אב הטומאה חמור בדרגת טומאתו מולד הטומאה. הנטמא מאב הטומאה נעשה ראשון לטומאה, ואילו ולד הטומאה אינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין בלבד.

אבות הטומאה שבאדם

טמא מת

אדם שנטמא למת הוא אב הטומאה. הוא מטמא אדם וכלים במגע, וכן כלי חרס באוויר הכלי, ואינו מטמא בטומאת משא.

בדיני טומאת מת נאמרה גם טומאה בחיבורים, כלומר, חומרה מיוחדת בזמן שאדם או כלי מחוברים עדיין לטומאה. לאחר שפירש ממנה שוב אין דינו שווה לדין טומאה בחיבורים.

מצורע

המצורע הוא אב הטומאה. הוא מטמא אדם במגע ובמשא, מטמא כלים במגע וכלי חרס באוויר, וכן מטמא משכב ומושב. המצורע מטמא אף בביאה: הנכנס לבית שבו נמצא המצורע נטמא, וכל אשר בבית נטמא לפי פרטי דיני טומאת המצורע.

מצורע בימי ספורו

מצורע מוחלט שהתחיל את טהרתו על ידי הבאת הציפורים, וסופר שבעה ימים לקראת הבאת קרבנותיו, מטמא במגע בלבד ומטמא כלי חרס באוויר. אינו מטמא במשא ובביאה.

זב, זבה, נידה ויולדת

זב הרואה את הראיות המטמאות אותו בזיבה, וכן זבה בראיות המטמאות אותה, נידה בראיית דם נידה, וכן יולדת – אף אם לא ראתה דם – הם אבות הטומאה.

הם מטמאים אדם במגע ובמשא וכלים במגע, וכן מטמאים משכב ומושב ומרכב, והמשכב, המושב והמרכב נעשים אב הטומאה.

בועל נדה

הבא על הנדה, על הזבה או על היולדת קודם שנטהרה – הרי הוא אב הטומאה. הוא מטמא כלים במגע, אדם במגע ובמשא, וכן מטמא בהיסט.

בועל נדה מטמא גם משכב ומושב ומרכב, אולם משכבו ומרכבו אינם אב הטומאה אלא ולד הטומאה, ואינם מטמאים אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין בלבד.

אבות הטומאה שבבעלי חיים ובאיבריהם

שרץ

תיאור שמונה השרצים על פי ספרו של הרב ישראל מאיר לוינגר 'מאור למסכת חולין'.

אחד משמונה השרצים המנויים בתורה – החולד, העכבר, הצב, האנקה, הכח, הלטאה, החומט והתנשמת – כל אחד מהם במותו הוא אב הטומאה. השרץ מטמא אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר הכלי, ואינו מטמא במשא. שיעור השרץ המטמא הוא בכעדשה.

אבר מן השרץ

אבר שלם מן השרץ מטמא בכל שהוא, אף בלא שיעור כעדשה. האבר צריך להיות כברייתו, דהיינו שיהיו בו בשר, גידים ועצמות, ובדיני אבר השרץ נאמרו שיעורים ופרטים נוספים.

נבלה

כזית מבשר בהמה או חיה שמתה מטמא אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר. הנושא את הנבלה נטמא, ובשעת נשיאתה הוא מטמא בגדים וכלים שהוא נוגע בהם.

בשר שפרש מן הנבלה

בשר הפורש מאבר בהמה או חיה שנתנבלה, אם יש בו שיעור כזית, מטמא במגע ובמשא. אבר מן הנבלה עצמו נדון לפי דיני אבר מן הנבלה, כפי פרטי ההלכה.

נבלת עוף טהור

נבלת עוף טהור שונה בהלכותיה משאר הנבלות. אינה מטמאת לא במגע ולא במשא, אלא בשעה שאדם אוכל ממנה כזית והבשר נכנס לבית הבליעה.

בשעת הבליעה נטמא האדם ומטמא את בגדיו עד שיפרוש ממטמאיו. אם נגע בכלים בשעת בליעתו – טימאן ונעשו ראשון לטומאה; אם היה נוגע באדם או בכלי חרס בשעת בליעתו – לא טימאם. לאחר שבלע את הנבלה ופירש ממטמאיו, שוב אינו מטמא כלים.

פרים ושעירים הנשרפים, פרה אדומה ושעיר המשתלח

העוסקים במצוות פרה אדומה מטמאים בגדים בשעת עיסוקם במצווה. וכן העוסקים בשריפת פרים ושעירים הנשרפים, בנשיאתם לבית הדשן, והמשלח את שעיר המשתלח, מטמאים בגדים בשעת עיסוקם במצווה.

אבר מן החי

אבר שנפרש מן הבהמה או מן החיה בחייה הוא אב הטומאה. אין לו שיעור קבוע, אולם צריך שיהיה האבר כברייתו, דהיינו שיהיו בו בשר, גידים ועצמות, וכן שיהיה בו בשר כדי להעלות ארוכה. הכוליא, הלשון, השפה וכיוצא בהן, אף על פי שאין בהן עצם, דינן כבשר לעניין זה.

טומאות היוצאות מן הגוף

שכבת זרע

שכבת זרע היוצאת מגופו של אדם מישראל מגיל תשע שנים ויום אחד היא אב הטומאה. היא מטמאת אדם וכלים במגע וכלי חרס באוויר, ואינה מטמאת במשא.

שיעורה: לאדם היוצאת מגופו – בכל שהוא, ולנוגע בה – בכעדשה.

זיבה

הפרשת הזב נידונה לפי מספר הראיות. בראייה הראשונה דינה כשכבת זרע ואינה מטמאת במשא. לאחר הראיות המטמאות את האדם בזיבה, הזוב הוא ממעיינות הזב ומטמא אדם במגע ובמשא וכלים במגע. כמו כן הוא מטמא משכב ומושב ומרכב, והם נעשים אב הטומאה.

דם הנדה, דם הזבה ודם היולדת

דם הנדה, דם הזבה ודם היולדת מטמאים במגע ובמשא בשיעור כל שהוא.

מעיינות הזב

לא כל ההפרשות היוצאות מן הזב שוות בדינן. רוקו, שכבת זרעו ומימי רגליו הם אבות הטומאה. דמעת עינו, דם מגפתו וחלב האשה הם ולדות הטומאה. זיעתו, ליחה סרוחה וריעי טהורים לעניין מעיינות הזב.

כיחו, ניעו, רירו ומי האף של הזב נידונים כרוקו. מעיינות הזב מטמאים במגע ובמשא בכל שהוא, ויש בהם דינים מיוחדים לעניין טומאה בחיבורים ולעניין משכב ומושב.

דברים שנעשו אבות הטומאה

חרב הרי הוא כחלל

בדיני טומאת מת נאמר דין "חרב הרי הוא כחלל", שלפיו כלי שנגע במת מקבל טומאה חמורה כדין המת לעניין דיני טומאת מת. נחלקו הראשונים בהיקף הדין: יש שפירשו שהוא נוהג דווקא בכלי מתכת, ויש שפירשו שהוא נוהג אף בשאר כלי שטף, למעט כלי חרס.

בית המנוגע

בית המנוגע הוא אב הטומאה. כל הנוגע בו נטמא. וכן האבנים שחולצים ממנו לאחר הסגר, והאבנים, העצים והעפר של הבית בשעת נתיצתו – כולם אבות הטומאה.

כל כזית מהם מטמא אדם וכלים במגע ובמשא ובביאה. אם נכנס כזית מהם לבית טהור, נטמא כל אשר בבית.

בית מוסגר אינו מטמא אלא מתוכו, ואילו בית מוחלט מטמא מתוכו ומאחוריו. אחד המוסגר ואחד המוחלט מטמאים בביאה.

בית מנוגע שהוחלט

בית שהוחלט לנתיצה מטמא מתוכו ומאחוריו, והנוגע בו מאחוריו נטמא. כמו כן מטמא הבית המוחלט בביאה. אבנים שיש בהן הנגע בבית המוסגר מטמאות אף מאחוריהן.

בגד המנוגע

בגד שנראה בו נגע, בין שהוסגר ובין שהוחלט, הוא אב הטומאה. הוא מטמא במגע ובמשא ובביאה. כזית מן הבגד המנוגע שהובא לבית מטמא את כל אשר בבית, וכן הבגד המנוגע מטמא משכב ומושב.

אבן המנוגעת

אבן שנראה בה אחד מנגעי בתים וחילצו אותה מבית המוסגר, וכן אבנים, עצים ועפר של בית מנוגע בשעת נתיצתו, הם אבות הטומאה. כזית מהם מטמא אדם וכלים במגע ובמשא ובביאה. אם הוכנס כזית מהם לבית טהור, נטמא כל אשר בבית.

מי אפר פרה – מי חטאת

מי חטאת שנעשו מאפר פרה אדומה וממים חיים, קודם שנעשו בהם מצוות ההזאה, מטמאים את הנוגע בהם שלא לצורך הזאה אפילו בכל שהוא. הנוגע בהם אינו מטמא בגדים בשעת מגעו.

אם יש בהם שיעור הראוי להזאה, הם מטמאים במגע ובמשא; והנוגע בהם או הנושא אותם שלא לצורך הזאה מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת משאו, עד שיפרוש ממטמאיו. שיעור הזאה הוא כדי שיטבול ראשי גבעולי האזוב במים. לאחר שנעשו בהם מצוותם, שוב אינם מטמאים.

משכב ומושב

משכב ומושב של זב וחבריו הם אבות הטומאה. הנוגע במשכב או במושב נטמא, וכן הנושא אותם נטמא. הנוגע במשכב, כל זמן שלא פירש ממטמאיו, מטמא בגדים וכלים שהוא נוגע בהם; והנושא את המשכב או המושב מטמא בגדים וכלים בשעת נשיאתו.

מרכב

המרכב הוא אב הטומאה. הנוגע במרכב נטמא, אולם אינו מטמא בגדים וכלים בשעת מגעו. הנושא את המרכב מטמא בגדים ושאר כלים בשעת נשיאתו, עד שיפרוש ממטמאיו.

מעולם המחשבה

אבות הטומאות – וטעמם

כבר בארנו, שהכוונה כולה הייתה במקדש לעורר התפעלות באדם, כדי לבוא אליו באופן שיירא ויפחד, כאומרו: את מקדשי תיראו. וכך דרכו של עולם, שכל דבר נכבד, כשיתמיד האדם לראותו כך גם תלך התפעלותו והתלהבותו ותחלש. כבר העירו החכמים ז"ל על זה העניין, ואמרו: שאין טוב להיכנס למקדש בכל עת שירצה, וסמכו רעיון זה על הפסוק:

"הוֹקֵר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנָאֶךָ" (משלי כה, יז).

ומפני זאת הכוונה, הזהיר השם יתברך את הטמאים מלהיכנס למקדש, עד שכמעט שלא תמצא אדם טהור רק מעטים.

כי אם ינצל האדם ממגע נבלה, לא ינצל ממגע אחד משמנה שרצים, הנופלים תמיד בבתים ובמאכלים ובמשקים, והרבה פעמים ירמסם האדם דרך הליכתו. ואם ינצל מזה, לא ינצל ממגע של אשה נדה, או זבה, או זב, או מצורע, או משכבם... וכבר ידעת אומרם: אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, ואפילו טהור, עד שהוא טובל. באלו הפעולות והזהירות מטומאה במקדש תתמיד היראה ותתעורר ההתפעלות המביאה לכניעה לפני ה'. (על פי מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מז)