בכור בהמה טהורה

בכור בהמה טהורה הוא ולד בהמה טהורה שיצא ראשון מרחם אמו אשר דינו להינתן לכהן, וזה מקריבו ואוכלו בירושלים, בתנאי שהבכור הוא תם, דהיינו שאינו בעל מום. בכור בעל מום ניתן אף הוא לכהן, אך אינו קרב, אלא נאכל כחולין.

נאמר בתורה: 'קדש לי כל בכור פטר כל רחם... באדם ובבהמה לי הוא'.

עוד נאמר בענין הקדשת הבכור על ידי ישראל ואכילתו על ידי הכהן: 'כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך - הזכר תקדיש לה' אלהיך... [ובאשר לכהן האוכל:] לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר אתה וביתך'.

מצות עשה מן התורה לקדש כל בכור שנולד לבהמה טהורה, ואף אם לא הקדישו הרי הוא מקודש, שכן, הבכור קדוש ממעי אמו, ואחר כך נותנו לכהן. נתינה זו היא אחת מעשרים וארבע מתנות כהונה. בכור בהמה טהורה נשחט בכל מקום בעזרה, ודמו נשפך אל יסוד המזבח, והאימורים מוקטרים באש המערכה. שאר הבשר נאכל לכהנים ובני ביתם בתחומי ירושלים כדין רוב הקדשים הקלים.

'ומצוה זו נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית', אלא שלאחר החורבן ממתין הבעלים עד שיפול מום בבכור, ואז רשאי לאוכלו.

מצותו

מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה, ויאמר בפיו: הרי זה קודש, שנאמר: תקדיש לה' אלהיך. ואם לא הקדישו הרי זה מתקדש מאליו וקדושתו מרחם היא.

'מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובחוצה לארץ'. עם זאת, אין מביאים בכור מחוץ לארץ להקרבה במקדש, שנאמר: 'ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך - ובכורות בקרך וצאנך - ממקום שאתה מביא מעשר דגן [כלומר, מתחומי ארץ ישראל, משם] אתה מביא בכור בקר וצאן'. אדם שהביא בכור מחוץ לארץ, ונתנו לכהן המתגורר בארץ אין מקבלים ממנו, ואין מקריבים אותו במקדש. וכיון שהבכור קדוש אפילו בחוץ לארץ, לפיכך ימתין בעליו עד שיפול בו מום ואז רשאי לאוכלו.

'הכל חייבים בבכור בהמה טהורה: כהנים, לויים וישראלים'. אף על פי שהבכור ניתן לכהן, אם נולד לכהן בכור בעדרו, מקריב דמו ואימוריו, ואוכל את שאר הבשר בתורת בכור'.

קיים גם איסור 'לא תעשה' בבכור, והוא, שלא לפדות בכור בהמה טהורה בכסף – כפדיון אדם או חמור, שנאמר: אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז - לא תפדה האיסור חל בין על בכור תמים ובין כשהוא בעל מום.

הגדרתו

בכור בהמה טהורה הניתן לכהן הוא ממין זכר, מן הבקר או מן הצאן, שנאמר: 'כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר'. הבכור צריך להיות 'פטר רחם', כלומר, הולד הראשון הפוטר את רחמה של הבהמה, אך אם היה 'יוצא דופן', איננו בכור.

נפל של בהמה הרי הוא קדוש בבכורה, לפיכך הוא פוטר את הבא אחריו מבכורה.

יצא הוולד משונה, כגון, שילדה רחל כמין עז פטור מן הבכורה, 'שאין לך מום גדול משינוי ברייתו'.

נתינתו לכהן

כאמור, בכור בהמה טהורה הוא אחד מעשרים וארבעה מתנות-כהונה הניתנים לכהן, בין שהבכור תם ובין שהוא בעל מום, שנאמר: "ובשרם יהיה לך", ללמד, שאחד תם ואחד בעל מום נותנים לכהנים. הבכור ניתן לזכרי כהונה ולא לכהנות, (אף לדעת הסוברים שהן בכלל אוכלי בשר הבכור, כדלהלן), שכן, הבכור ניתן להעלותו על המזבח והמקריב את הבכור הוא כהן ולא כהנת.

לאחר שהקדיש הבעלים את הבכור ממשיך ומטפל בו בטרם יתן אותו לכהן: אם הבכור מבהמה גסה, מטפל בו חמישים יום, ואם מבהמה דקה - שלושים יום. אם ביקש הכהן לקבל את הבהמה במהלך תקופת הטיפול אין נותנים לו, שכן, בכך הכהן מסייע לנותן, להעדיף את עצמו על פני כהנים אחרים בנתינת הבכור. בתום תקופת הטיפול נותן הבעלים את הבכור לכהן שהוא חפץ בו, וזה מעלה את הבכור להקרבה במקדש תוך שנה ללידתו.

אם הביאו הבעלים את הבכור לירושלים, יתננו לאחד מאנשי המשמר במקדש וזה זוכה בהקרבתו ובאכילתו. הבכור ניתן לכל כהן בין לכהן תלמיד חכם ובין לעם הארץ, אך יש להעדיף כהן תלמיד חכם על פני עם הארץ.

הבאתו לקרבן

שפיכת דם הבכור
לאחר שחיטת הבכור בעזרה שופך הכהן את דמו אל יסוד המזבח. בציור נראה הכהן שופך את דמו בזוית צפונית מזרחית.

הבכור הוא בכלל קדשים-קלים, לפיכך, שחיטתו בעזרה בכל מקום, ואין צריך להקריבו בצפון העזרה דווקא. כמו כן, אינו טעון סמיכה ככל קרבנות היחיד שטעונים סמיכה. דמו של בכור נשפך בשפיכה אחת כנגד היסוד, באחת משלשת זויות המזבח, באיזה כיוון שירצה הכהן. אחר זריקת הדם, מקטיר הכהן את אימוריו על גבי המזבח.

כשמביאים את הבכור לקרבן אין מביאים עמו נסכים.

אכילתו

לאחר הקרבתו נאכל בשר הבכור לכהנים, ככתוב: 'ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין'.

מקובל להלכה כי הבשר נאכל לכל בני הבית, וכך גם לעבדי הכהנים ולנשיהם של העבדים. עם זאת, ישנם ראשונים שכתבו שבכור אינו נאכל אלא לזכרי כהונה.

הבכור נאכל 'בכל מאכל' , כלומר, אפילו הכהנים מותרים לאכול אותו במטעמים דרך תענוג. לפיכך, רשאי הכהן לאוכלו בכל צורה המקובלת עליו: צלוי שלוק ומבושל, ולתת בתוכו תבלין של חולין.

הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד, כדין רוב הקדשים הקלים.

הבכור נאכל בכל מקום בתחומי ירושלים שבין החומות, והחלונות שבחומה ועובי החומה כלפנים.  

כהן שאכל כזית מבכור תם מחוץ לירושלים - לוקה, וכן זר שאכל כזית מן הבכור לפני זריקה או לאחריה - לוקה.

בכור בעל מום

בכור בעל מום, בין מלידה, בין שנולד תם ונעשה בעל מום הרי הוא לכהן, והכהן עושה בו כאוות נפשו והרי הוא נכסי כהן לכל דבר. אם הכהן החליט למכור את בכורו בעל המום, אין עושה זאת בשוק הקצבים, כי אם בביתו, זאת, כדי שלא לנהוג בזיון בבהמות קדשים.

בכור שיש בו מום שוחטים אותו לאכילה כחולין בכל מקום, שנאמר בבכור: 'וכי יהיה בו מום, פסח או עיור - כל מום רע - לא תזבחנו לה' אלהיך, בשעריך תאכלנו'. מום זה ששוחטים עליו, הוא מום שבגלוי שאינו חוזר ונרפא. לפיכך, מום קבוע הפוסל את הקדשים, אם נפל אחד מהם בבכור הרי זה נשחט בגללו ונאכל בכל מקום. מאידך, מום עובר אין שוחטים את הבכור בגללו, אלא ירעה הבכור עד שיפול בו מום קבוע וישחטנו.

אין שוחטים בכור בעל מום אלא אם נבדק על ידי מומחה, כלומר, הנשיא שבארץ ישראל נתן לו רשות ואמר לו: 'התר בכורות במומם'.

היה מום מובהק וגלוי ומוכר לכל, כגון, שנסמית עינו ושנקטעה ידו ושנשברה רגלו, אם אין מומחה – יישחט על פי חוות דעת של 'שלשה בני הכנסת', שאינם חכמים כל כך ואינם בקיאים.

כתבו הראשונים, שבכור בעל מום מותר לכהן לנהוג בו ככל שיחפוץ, שכן, הבכור הוא חולין לכל דבר, והוא נכס ככל 'נכסי כהן', לפיכך, אם רצה רשאי לאוכלו בכל מקום ולאו דווקא בירושלים. כמו כן, רשאי למוכרו, או להאכילו למי שירצה אפילו לנכרי, שנאמר: 'הטמא והטהור יחדו יאכלנו כצבי וכאיל'

מדיני בכור בתוך שנתו

בכור נאכל בתוך שנתו הראשונה, בין תם ובין בעל מום, שנאמר: 'לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה'. סוף השנה של בכור תם נקבע במנין הימים, וראשית השנה מתחילה ביום השמיני ללידתו, כלומר, היום האחרון בו מביאים אותו לקרבן הוא בהיותו בן שנה ושמונה ימים, משעה שנמצא ראוי להקרבה. מאידך, אם נולד בעל מום, מנין השנה מתחיל מיום שנולד, זאת, כש'כלו לו חדשיו', כלומר, נשלמו חדשי ההריון, וראוי לאכילה.

בכור תם שנפל בו מום בתוך שנתו, מותר לקיימו כל שנים עשר חודש. אם נולד לו מום בסוף שנתו ונשתנה יעודו מלהעלותו על המזבח לאכילת כהן, מותר לקיימו שלושים יום מיום נפילת המום, אפילו התמשכו הימים עד לאחר השנה, זאת, לאפשר לישראל למצוא כהן תוך זמן זה, ולבל יפסיד הכהן את בשר הבכור. השנה שמונים לו, היא שנה תמימה מיום ליום - שנים עשר חודש, ובשנת העיבור שלשה עשר חודש.

אם איחר לתת את הבכור לכהן ונתנו לאחר שנתו, עובר בלא תעשה, זאת, אם היה תם, עם זאת, אין באיחור זה כדי לפסול את הבכור מהקרבה ורשאי להקריבו. ואם היה בעל מום, שוחטו הכהן אף אם ניתן הבכור לידיו באיחור.

מכירתו

הלכה היא, שאסור למכור בכור כשהוא תמים ללא מום, שכן, הבכור עומד לעלות כקרבן על המזבח, נמצא שהוא שייך ל'שלחן גבוה', לפיכך אין לכהן זכות בו כדי למוכרו, ואם מכרו הרי זה בזיון קדשים. מאידך, אם היה הבכור בעל מום, רשאי הכהן למכור אותו בכל זמן, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. עם זאת, כשהכהן מוכר בשר בכור בעל מום מוכרו בביתו אבל לא בשוק, שיש במכירתו ברבים זלזול במצוה.

מהלכות בכור

הבאת הבכורות לירושלים
אדם מעלה את בכורות הצאן והבקר בירושלים, ושם מוסר אותם לידי הכהנים.

הטלת מום בבכור שטרם נולד

מותר להטיל מום בבכור כשהוא בבטן אמו קודם שיצא לאויר העולם, שכן, טרם חלה עליו קדושה, אלא אם כן יצא ראשו או רובו.

במה דברים אמורים? בזמן הזה שהבית בחורבנו, והבכור מיועד לאכילת חולין כשהוא במומו. אבל בזמן שבית המקדש קיים, הבכור עומד להקרבה, והמטיל מום מפקיע אותו מן הקדושה, לפיכך אסור להטיל בו מום.

הקדשת בכור לקרבן אחר במעי אמו

רשאי בעל הבכור להקדישו לקרבן עולה שהוא חייב בו, בטרם תחול עליו קדושת בכור, ומובא בהלכה: 'כיצד מערימין על הבכור להקדישו למזבח לצורך קרבן אחר? מקדישו בבטן קודם שיולד, שנאמר: אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש ארגאותו, משיבוכר - אי אתה מקדישו, אבל אתה מקדישו בבטן. לפיכך יש לו לומר: מה שבמעיה של מבכרת זו אם הוא זכר הרי זו עולה'. לא כן באשר לקרבן שלמים שהאדם נהנה מאכילתו, נמצא שמפקיע אותו מקדושתו כדי לאכול וליהנות ממנו' לפיכך אסרו חכמים להקדישו לקרבן אחר.

שותפות בבכור

בכור שנולד לבהמה של שותפים הרי זה קדוש בבכורה. לעומת זאת, אם השותף הוא נכרי הרי הוא פוטר בכך את הבכור מקדושתו, ואפילו היה לנכרי חלק אחד מאלף באם או בולד, הרי זה פטור מן הבכורה. שנאמר: 'בקרך וצאנך', כלומר, דווקא אם הבכור הוא של ישראל, אבל אם יש יד לנכרי בעובר או באמו, הרי זה פוטר מבכורה.