ברכת כהנים במקדש

ברכת כהנים במקדש היתה חלק משגרת סדר עבודת המקדש בכל יום. מצות עשה על הכהנים לברך את העם במקדש כחלק מעבודת התמיד.

נאמר בתורה: 'כה תברכו את בני ישראל אמור להם: יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום'. מכאן למדו חכמים חלק מהלכות ברכת כהנים, וכגון: שברכת כהנים נאמרת בכל מקום בלשון הקודש.

כן למדו, שברכה זו צריכה להאמר בעמידה, בנשיאת כפים ובקול רם. מקור נוסף עליו בנויה ברכת כהנים הוא מה שנאמר באהרן בימי המילואים, ככתוב: 'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם', ומכאן למדו, שברכת 'יברכך' נאמרת בנשיאת כפים,

שכן, ברכה זו נאמרה לראשונה בחנוכת המשכן. עוד למדו חז"ל, שכאשר הברכה נאמרת במקדש היא נאמרת בשם המפורש.

הברכה להלכותיה

במהלך עבודת התמיד של שחר בירכו הכהנים את העם, זאת, בסיום עבודת התמיד, לאחר העלאת האיברים מן הכבש והקטרתם על אש המזבח: הכהנים עלו על מדריגות האולם, והגביהו ידיהם מעל ראשיהם ואצבעותיהם פשוטות,

חוץ מכהן-גדול* שהיה פושט ידיו למטה מן הציץ. הכהנים עמדו כשפניהם אל הקהל ואחוריהם אל ההיכל, ודרשו חכמים: 'כה תברכו את בני ישראל, פנים כנגד פנים אתה אומר פנים כנגד פנים... כאדם המדבר אל חבירו'.

כן למדו מכאן את כבוד הציבור, באומרם: 'לעולם תהא אימת צבור עליך, שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה'.

מצינו דיון באשר לכהנים בעלי מומים ודינם לענין ברכת כהנים. בהלכה מובא, שכהן שיש לו מום בפניו או בידיו או ברגליו, והמום בולט לעין, 'לא ישא את כפיו לפי שהעם מסתכלין בו'.

כהנים בעלי מום בירכו כשהם עומדים על מעלות האולם, שכן, לא נאמר איסור הכניסה מן המזבח ולפנים לבעל מום, אלא לעבודות שבמקדש, אך לענין ברכת כהנים - יעלה ויברך,

וכלשון התוספתא: 'הכל כשרין לעלות במעלות האולם, בין תמימין בין בעלי מומין, בין במשמר שלו בין שאין המשמר שלו, חוץ ממי שיש בו מום בפניו בידיו וברגליו, שלא ישא את כפיו במקדש מפני שהעם מסתכלין בו'.

ברכת כהנים על מעלות האולם במקדש ב
תמונה נראים הכהנים על מעלות האולם אחר עבודת התמיד כשהם מברכים את העם בברכת כהנים. הכהן הגדול נושא את כפיו כשידיו מתחת לציץ, ויתר הכהנים מברכים כשידיהם מורמות מעל ראשיהם. כן נראים חמישה כהנים הנושאים כלי שרת, זאת כפי שעולה מפשט דברי המשנה, אולם דעת המאירי והגר"א, שמניחים את הכלים על מעלות האולם ומברכים בנשיאת כפים.

סדר הברכה

הלכה היא, שיש להקריא לכהנים את הברכה, כל מלה בפני עצמה, וכך מקריא במקדש את שלושת הפסוקים בשלימותם ללא הפסקה באמצע. העם לא היה אומר 'אמן' בין פסוק לפסוק,

ולאחר גמר ברכת הכהנים עונה העם: 'ברוך השם אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם'. ויש אומרים שענו – 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. בתחילה היו אומרים הכהנים בברכה זו את שם ה' המפורש,

ומשמת שמעון הצדיק פסקו הכהנים מלברך את שם ה' המפורש אלא בכינוי, כדי שלא ילמדו להשתמש בשם זה שלא כיאות. יש אומרים, שלאחר הזכרת שם ה' המפורש, העם משתחוה כבעת הזכרת שם ה' ביום הכיפורים,

ויש אומרים שאין הציבור משתחוה. הכהנים והמצוה: כאמור, מצות עשה על הכהן לברך את ישראל, זאת, במהלך העבודה במקדש, וכמו כן בכל יום ויום בבתי כנסיות בכל מקום שישראל שם.

מצינו שחז"ל הפליגו בחשיבותה של מצות עשה זו, באומרם: 'כל כהן שאינו עולה לדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת - הרי זה כעובר על שלש עשה, שנאמר: [א] כה תברכו את בני ישראל. [ב] אמור להם. [ג] ושמו את שמי.

וכל כהן שאינו מברך - אינו מתברך. וכל כהן המברך - מתברך שנאמר: ואברכה מברכיך'.

ברכת כהנים בראי מחשבת ישראל

כהני ה' מעבירים את הברכה לישראל

'חפץ השם בטובו הגדול לברך את עמו על ידי המשרתים החונים תמיד בית ה', וכל מחשבתם דבוקה בעבודתו, ונפשם קשורה ביראתו כל היום. ובזכותם תחול הברכה עליהם [על ישראל] ויתברכו כל מעשיהם,

ויהי נועם ה' עליהם. ואל תתמה לאמור: ולו חפץ ה' בברכתם [והצלחתם של ישראל] - יצו איתם את הברכה, ואין צורך בברכת הכהנים? כי כבר הקדמתי לך פעמים רבות, כי בכח הכשר מעשינו [בקיום המצוות המעשיות] תחול הברכה עלינו.

כי ידו ברוך הוא פתוחה לכל שואל, בהיותו מוכשר ומוכן לקבלת הטוב. ועל כן, כי בחר בנו מכל העמים, ורצה שנזכה בטובו, הזהירנו וציונו להכין מעשינו [במעשה המקדש והקרבנות] ולהכשיר גופנו במצוותיו, להיותנו ראויים אל הטוב.

גם ציונו בטובו הגדול, לבקש ממנו הברכה, ושנשאל אותה על ידי המשרתים הטהורים, כי כל זה יהיה זכות לנפשותינו ומתוך כך נזכה בטובו'.