בשר קדש
בשר קדש: בשר הקרבן גדריו והלכותיו במקדש ומחוצה לו. בשר הקרבנות נתקדש בקדושה יתירה, שכן קרבן המובא לפני ה' מוגדר כעולה 'על שולחנו של מקום'[1]. מכאן גדרי איסור מיוחדים שקבעה תורה סביב בשר הקרבנות, וציותה לאוכלם בקדושה ובטהרה – כל קרבן כענינו, אם על ידי הכהן בעזרה, ואם על ידי ישראל בקדושת ירושלים[2]. מאידך, קרבן שנטמא - אסרה התורה לאוכלו אף לאדם טהור, ככתוב: 'והבשר אשר יגע בכל טמא - לא יאכל'[3], והאוכל חייב מלקות[4]. עוד נקבע בתורה במצות עשה, שבשר קדשים שנפסל[5] ייצא לשריפה, ככתוב - 'באש ישרף'[6], כי זו הדרך הנכונה והמהירה לבער אותו מפני הכבוד. מקור המושג והגדרתו: מצינו בדברי הנביא חגי תוכחה לישראל העולים מבבל, על שלא השלימו את בנין הבית, באומרו: 'שאל נא את הכהנים תורה: ...הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו... היקדש'[7]?! הנביא לקח את בשר הקודש כדוגמה לדבר שבקדושה, שיש לנהוג בו זהירות יתירה מפני הטומאה, ובא אל הכהנים שכבר התחילו בהקרבת קרבנות על המזבח. שם הציג להם שאלה חמורה בהלכה, כדי להביא את שומעיו למסקנה, כי עליהם להתאמץ יותר בלימוד הלכות הקרבנות והטומאה, ולפעול להשלמת בניין הבית השני[8]. ההלכות סביב בשר הקודש, מקורן בפסוק שבתורה - 'והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף'[9], כשכוונת התורה, להזהיר את הטמא מלגעת בבשר קרבן טהור לבל ייטמא ויפסל, כמו כן, להזהיר את הכהנים מלהביא את הקרבן לכלל טומאה[10]. איסורי אכילת בשר קודש - לאדם טהור: הלכות מיוחדות נאמרו ביחס לצורת אכילת הקרבן ומקום אכילתו. אדם המביא קדשים לקרבן לא יאכל ממנו מאומה אלא ימתין עד לזריקת הדם על המזבח, שהקרבן מתקדש בזריקת הדם. לפיכך, אדם שהביא קרבן תודה או שלמים לעזרה וכן שאר קדשים, לא יאכל מבשר הקרבן בטרם שיזרק הדם, ואם אכל הוא או הכהן כזית מן הקרבן לפני זריקת דמים לוקה[11]. כך גם אדם האוכל כזית מבשר קדשי קדשים חוץ למקום שנקבע להם, כגון, שאכל קדשי קדשים חוץ לעזרה – לוקה, וכן אדם האוכל קדשים קלים חוץ לחומת ירושלים המקודשת לוקה, שחומת ירושלים לקדשים קלים כחומת העזרה לקדשי קדשים[12]. בשר קודש שיצא חוץ למחיצתו, מחוץ לעזרה או מחוץ לירושלים, אסור לאוכלו לעולם, ואף על פי שחזר למקומו אסור לאכלו[13]. כן מצינו לענין חטאת שיצאה חוץ למחיצת העזרה שאסור לאוכלה, כמו כן אסור להחזירה לפנים ולאוכלה, אלא חייבים לשורפה[14]. אדם טהור שאכל קדשים שנטמאו: אדם טהור שאכל כזית מבשר קדשים שנטמאו לוקה, שנאמר: 'והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל'. כך גם באשר לשאר הקרבנות, וכגון, שאכל כזית לבונה, שהיתה מונחת בכלי המנחה ונתקדשה, ואכלה כשהיא טמאה – לוקה. זאת, כשנטמאה בטומאה מן התורה, אבל אם נטמאה בטומאה מדרבנן – מלקין אותו מכת מרדות[15]. אדם טמא - מגעו בבשר קדש ואכילתו: אחת ההלכות המלמדת על יחס הכבוד לקדשי המזבח, הוא האיסור שחל על אדם טמא לגעת בקדשים ולטמאם בדרך כל שהיא, אף על פי שאינו לוקה על מגעו[16]. מאידך, אדם שנטמא בטומאת מת או בטומאת שרץ וכד', ואכל כזית מבשר הקודש אפילו אם הבשר טהור, חייב כרת*, שנאמר: 'ונפש כי תגע בכל טמא... ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה הנפש ההיא מעמיה'[17]. אדם טמא שאכל בשר קודש בטרם טבל חייב כרת, מאידך גיסא אם טבל ואכל בטרם העריב שמשו חייב מלקות[18]. חיוב כרת חל אף על טמא האוכל שאר קדשי מזבח, כגון מנחת סולת, ולמדו זאת חכמים מן היולדת, שנאמר בה: 'בכל קדש לא תגע'[19]. במה דברים אמורים? - באשר לאדם האוכל במזיד, מאידך, אם אכל בשר קודש בשוגג, חייב להביא קרבן עולה ויורד*[20]. אף אדם ערל מנוע מאכילת קדשים, וכגון, אכילת קרבן פסח ושאר קדשים, ואם אכל - לוקה[21]. האוכל בשר קדש בשוגג – מביא קרבן עולה ויורד: מבין שלושים וששה איסורי כרת הנזכרים בתורה נתייחדו שני איסורים הקשורים למקדש, והם: א. טומאת מקדש, כלומר, טמא, שנכנס בטומאתו לעזרה. ב. טומאת קדשי המקדש, כלומר, טמא, שאכל בשר קודש. ובעוד שאדם העובר על כלל איסורי הכרת בשוגג, חייב להביא חטאת קבועה* על שגגתו, לא כן בשני איסורים אלו, אם עבר אדם עליהם בשוגג, יביא קרבן עולה ויורד*[22]. בשר הקדש להלכותיו: גם בעת שנטמא, יש לנהוג בבשר קודש לפי כבודו, לפיכך, בשר קדשי קדשים שנטמא בתוך העזרה, ישרף בתוך העזרה, ואם נטמא מחוץ לעזרה, ישרף מחוץ לעזרה, בין אם נטמא באב הטומאה* או שנטמא בולד הטומאה*[23]. מי שהקריב שלמים במקדש, ויצא מירושלים, ונזכר שיש בידו בשר קודש, אם עבר את המקום הנקרא צופים* הרחוק מעט מירושלים - שורפו במקומו, ואם לאו - אם יש בו כזית או יתר חוזר ושורפו בירושלים. ואם הוא אורח בירושלים ואין לו בית - שורפו לפני הבירה* מעצי המערכה[24]. כן אמרו חכמים, לנהוג כבוד בבשר בכור*, ואסרו למכור בשר בכור תמים, מפני שהוא בשר קודש. שריפת בשר קודש למי שעבר את ה'צופים' עולה רגל שהקריב שלמים בירושלים, ובצאתו מחומת ירושלים מצא באמתחתו בשר קודש מבער אותו. אם עבר את ה'צופים', מקום שממנו צופים למקדש, שורף את הבשר במקומו. בציור נראה עולה הרגל מניח את בשר הקרבן באש. בשר קדש - גדרי טומאתו: שלא כמו בבשר חולין ושאר אוכלין, שיש בהם שתי דרגות טומאה בלבד: ראשון לטומאה ושני לטומאה[25], לא כן בבשר קודש, שיש בו ארבע דרגות טומאה. כלומר: ראשון לטומאה, שני לטומאה ושלישי לטומאה. אלו השלשה טמאים מצד עצמם, כמו כן מטמאים אוכלים ומשקים. ואילו הרביעי לטומאה נטמא, אך אינו מטמא 'חמישי' לעולם, היינו, הרביעי נפסל לאכילה על ידי הכהן, אך אם נגע במאכל 'חמישי' – החמישי טהור[26]. בשר קדש - טעמי המצוות: כאמור, מצוות שונות נאמרו בענין בשר קודש, ומצינו בראשונים טעמים לכך, שהתורה מתייחסת בחומרה להנהגה לא נכונה של האדם ביחס לבשר, ונקבעו לכך עונשי כרת ומלקות: 'משרשי המצוה... לקבוע בנפשותינו יראת המקדש וקדשיו, ולכן אין ראוי שיאכלום רק הטהורים, כי הטהרה מעלה וכבוד באדם כידוע לכל מבין'[27]. מאידך, באשר לקרבן שנקבע למטמא קדשים בשוגג, שהקלה התורה וקבעה קרבן עולה ויורד, כתבו הראשונים בטעמו של דבר, 'כי ענין הקרבן להזכיר ולהשיב החוטא אל לבו בכח הפעולה כי הרע מעשיו, ושיבקש מחילה... ויזהר על העתיד. ומחכמתו ברוך הוא... מיעוט הבנתם ודלות כחם [של בני אדם] הקל עליהם הכפרה בחטאים האלה הנזכרים [כשנעשו בשוגג] להיותם כפי עושר בני אדם ועניים... [במיוחד] טומאת מקדש וקדשיו ידוע, שהכשלון מצוי בו, שענין הטהרה קשה מאד על כל אדם לשומרו'[28]. מעולם המחשבה הנס והטבע במקדש המשנה במסכת אבות (ה, ה) מונה בין הניסים שנעשו במקדש, שני ניסים הקשורים לבשר הקודש: 'לא הפילה אשה מריח בשר הקודש, ולא הסריח בשר הקודש מעולם'. לכאורה, הדבר עומד בסתירה עם ההלכה הקובעת כי אשה עוברה שהריחה ריח בשר קודש ביום הכיפורים, שיש להאכיל אותה בהדרגה; תחילה רוטב, לאחר מכן אפילו שומן עצמו, זאת, משום 'שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש'[29]. לכאורה, לאור מה שנאמר באבות, שלא הפילה אשה מריח בשר הקודש, ממילא חל איסור להאכילה ממנו, שהרי יש באכילתו שני איסורים חמורים, איסור אכילת בשר קודש, ואיסור אכילה ביום הכיפורים, ודי אם יאמרו לאשה, שאין לה מה לחשוש מהפלה או נזק אחר, שכן, בשר הקודש לא הזיק מעולם? מתברר, אפוא, שלמרות הנס, מאכילים את האשה, שכן, אין סומכין על הנס, ויש לנהוג גם במקדש בדרך הטבע, ואם מתעורר צורך מאכילים את האשה בשר קודש בעצם יום הכיפורים. ללמדך, שהעובדה שלא הפילה אשה מריח בשר הקודש - נס בדרך הטבע הוא[30]. אף באשר לנס השני הנזכר במשנה, שלא הסריח בשר הקודש, יש לומר, שאחת הסיבות שלא הסריח, היא סיבה טבעית, שכן, את הבשר שלא היה לו מקום על גבי עצי המערכה, הניחו סביב המזבח בקרבת מערכות האש, וכך דרכו של בשר, שאם הוא בקרבת האש הרי הוא מתייבש ונעשה מעושן, ולפיכך לא הסריח מעולם.
הערות שוליים
- ↑ אבות ג, ג.
- ↑ עיין ערך אכילת קדשים.
- ↑ ויקרא ז, יט.
- ↑ ספר המצוות לאו קל.
- ↑ עיין ערך 'פסולי מוקדשים'.
- ↑ ויקרא ז, יט. ספר המצוות עשה צ. רמב"ם פסולי המוקדשים יט, א.
- ↑ חגי ב, יב.
- ↑ רש"י חגי ב, טו.
- ↑ ויקרא ז, יט.
- ↑ תמורה לג, ב. רמב"ם פסולי המוקדשים יט, א. ספר המצוות עשה צ.
- ↑ רמב"ם מעשה הקרבנות יא, ד.
- ↑ רמב"ם שם ה.
- ↑ חולין סח, ב. רמב"ם מעשה הקרבנות יא, ו.
- ↑ חולין שם.
- ↑ רמב"ם פסולי המוקדשין יח, יב.
- ↑ זבחים לג, ב. כדעת ר' יוחנן. רמב"ם פסולי המוקדשין יח, יב.
- ↑ ויקרא ז, כא.
- ↑ פסולי המוקדשין יח, יד.
- ↑ ויקרא יב, ד.
- ↑ זבחים לג, ב. רמב"ם פסולי המוקדשים יח, יג.
- ↑ ראה ירושלמי יבמות ח, א: 'מה פסח הערל אסור בו אף קדשים הערל אסור בו'. כן ראה רמב"ם סנהדרין יט, ד.
- ↑ כריתות ט, א. ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה שנ"ב. רמב"ם שגגות י, א.
- ↑ ירושלמי שקלים ח, ג. עיין מחלוקת התנאים שם. וראה רמב"ם הלכות פסולי המוקדשים יט, ו.
- ↑ רמב"ם פסולי המוקדשין יט, ח.
- ↑ עיין ערך 'ולד טומאה'.
- ↑ רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאות יא, ד. ומקור הדברים בסוגיא בפסחים טו, והלאה.
- ↑ ספר החינוך קסז.
- ↑ ספר החינוך קכג.
- ↑ יומא פב, א. רמב"ם מאכלות אסורות יד, יד.
- ↑ ראה ערך 'ניסים במקדש'.