זריקה

זריקה: זריקת דם הקרבנות על המזבח, היא העבודה האחרונה מבין ארבע עבודות הדם שעושה הכהן בכל קרבן.

הזריקה וגידרה

נאמר בתורה במקומות רבים, שדם הקרבן מצוה לזורקו על המזבח.

זו היא האחרונה מארבע העבודות המעכבות את הכפרה, והן: שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה. זריקת הדם נעשית לאחר שנתקבל הדם בכלי והוליכוהו למזבח, בטרם נעשה ההפשט, הניתוח והקטרת האימורים.

ה'זריקה', במובנה הרחב, היא שם כללי לכל נתינת דם של קרבן על המזבח, בין ב'זריקה', בין ב'הזאה', בין ב'נתינה' ובין ב'שפיכה'.

עם זאת, ה'הזאה' מצוותה שיתן דם באצבעו ויזה בכוח מרחוק, וה'נתינה' מצוותה, שיקח דם באצבעו מעט ויתן את הדם על המזבח מקרוב ובנחת.

באשר ל'זריקה', דינה שיזרוק את הדם מן המזרק אל קיר המזבח כשהוא עומד מרחוק, ובפעם אחת, לעומת זאת ב'שפיכה', עומד הכהן קרוב אצל היסוד ושופך את הדם כולו מן המזרק אל גג היסוד בנחת.

בזריקת הדם נאמר: "וזרקו את הדם על המזבח", ודרשו חכמים: "'הדם על גבי המזבח' - ואין הזורק על גבי המזבח", מכאן, שהזריקה היא, כשהכהן עומד על רצפת העזרה וזורק. ומצוה להמתין מלזרוק עד שיתקבל כל דם הנפש של הבהמה במזרק.

מצותה

לדעת רוב מוני המצוות אין להחשיב את ארבעת חלקי עבודת הזריקה למצוות בפני עצמן, אך יש מי שמנה את חלקי העבודות, ובכלל זה את הזריקה, כמצוות מיוחדות.

יש מי שכתב שגם לדעה שאין הזריקה מצוה בפני עצמה, יש לברך על הזריקה.

הזאה
בציור נראה הכהן מזה באצבעו. 'הזאה' נעשית מרחוק כשהכהן טובל אצבעו בדם שבמזרק ומזה. 'הזאה' זו נאמרה בחטאות הפנימיות, וכן במזבח הקטורת ביום הכיפורים.

הזריקה מכפרת

נאמר בתורה: "ונרצה לו לכפר", ודרשו חז"ל: "אי זהו המכפר? - זה הדם, שנאמר: 'כי הדם הוא בנפש יכפר', מכאן אמרו: אין כפרה אלא בדם".

וכן אמרו: "'ונרצה לו' – מלמד, שהמקום רוצה לו", כלומר, המקום מתפייס לאדם בדם הקרבן המכפר על החטא.

זמן הזריקה

אין שוחטים זבחים אלא ביום ואין זורקים דמים אלא ביום, שנאמר: "ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם", "'ביום' - ולא בלילה, וכל היום כשר לזריקה".

ואינו יכול לזרוק את הדם אלא ביום השחיטה, שנאמר: "ביום הקריבו את זבחו" – ביום הזביחה תהיה ההקרבה וכיון ששקעה החמה נפסל הדם.

זריקה
בציור נראה הכהן זורק את הדם. הזריקה נעשית מרחוק ובבת אחת, והדם נשפך מקרן המזבח אל היסוד.

הזריקה – עבודה המכשירה את הקרבן

הזריקה היא המכשירה את הקרבן, והיא המביאה אותו לידי אכילה,

וכן דרשו חכמים: "בתחילה – 'דם זבחיך ישפך', ואחר כך – 'והבשר תאכל', שאין הבשר מותר באכילה עד שיזרק הדם".

גם הקטרת האימורים על המזבח אינה ניתרת, אלא אם כן נזרק הדם, כך גם דם העולה מתיר את בשרה למזבח, וכן עור העולה לכהנים - מותרים בו רק לאחר זריקה.

מצות הזריקה הכרחית להכשר הקרבן, ולכן, כהן שחשב מחשבה פסולה בזמן הזריקה, מחשבתו פוסלת את הקרבן.

גם בשלושת עבודות הדם האחרות, אם בשעת שחיטה, קבלה או הולכה חשב הכהן: אזרוק את הדם 'חוץ לזמנו' - היינו בלילה, או 'חוץ למקומו' - היינו, מחוץ לעזרה, מחשבה זו אף היא פוסלת את הקרבן.

זריקה בכלי שרת

הזריקה על המזבח דינה שתיעשה בכלי שרת. עם זאת, אם קיבל הכהן את הדם בכלי שרת, והעביר את הדם לכלי חול קודם זריקה, יחזיר לכלי קודש - וכשר לזריקה.

שפיכה
הכהן עומד סמוך למזבח ושופך את הדם בבת אחת על גג יסוד במזבח.  

הקרבנות שדינם בזריקה

בפסוקים מפורש, שדם העולה, השלמים והאשם - מצותם בזריקה על גבי המזבח, וכגון, בעולה נאמר: "וזרקו את הדם על המזבח סביב", וכך בשלמים ובאשם.

באשר לקרבן תודה ואיל נזיר אף הם כשלמים, ודינם בזריקה. הבכור דינו בזריקה, שכן נאמר: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז, לא תפדה קדש הם, את דמם תזרוק על המזבח".

יש סוברים שדין בכור בשפיכה, או שבדיעבד אם שפך כשר, ומה שנאמר: "ואת דמם תזרוק", נכתב למעט, שלא יעשה הכהן הזאה באצבע.

מתן דמם של מעשר בהמה וקרבן פסח לא נתפרש בתורה, ונחלקו תנאים בדבר.

להלכה: הבכור, המעשר והפסח דינם בשפיכה.

הקרבנות שדינם בזריקה, נחלקו תנאים מה דינם אם נתנם בשפיכה, הלכה כר' ישמעאל, שכל הניתנים בזריקה שנתנם בשפיכה, יצא, אך לכתחילה יתן דווקא בזריקה.

הזריקה על קרנות המזבח

במצות זריקה של דם העולה, השלמים והאשם, נאמר: "על המזבח סביב", ובמשנה התפרש, שהזריקה היא באופן שזורק "שתי מתנות שהן ארבע".נחלקו תנאים ואמוראים מהו אופן עשייתה המדויק של זריקה זו, ולהלכה נקבע כדעת חכמים, הדורשים: "יכול יזרקנו זריקה אחת? - תלמוד לומר: 'סביב'", היינו, הכהן נוטל את הדם במזרק, וזורק ממנו שתי זריקות על שתי זויות המזבח. תחילה זורק על קרן מזרחית צפונית, שיש לה יסוד, ולאחר מכן פונה לקרן הנגדית, וזורק על קרן מערבית דרומית. הכהן מכוון בזריקתו, שיהיה הדם מתפצל בזוית לשני צידי הקרן, כדי שעל ידי זריקה אחת יגיע הדם לשני קירות המזבח, וב'שתי מתנות' יגיע הדם על ארבעת קירות המזבח. קרבן התמיד שהוא עולה, זריקתו כאמור: 'שתי מתנות שהם ארבע', וכדעת חכמים.

נתינה
בחלק מן הקרבנות נאמרה 'נתינה' מן הדם, וכגון ביום הכיפורים נאמר (ויקרא טז, יח): "ולקח [הכהן הגדול] מדם הפר ומדם השעיר, ונתן על קרנות המזבח סביב". בציור נראה הכהן הגדול, כשהוא נותן מן הדם שבמזרק על הקרן הדרומית מזרחית של מזבח הקטורת.

הקפדה על 'חוט הסיקרא' וה'יסוד'

זריקת הדם של רוב הקרבנות מתקיימת למטה מחוט הסיקרא שבמזבח, היינו, מחצי המזבח ולמטה, חוץ מדם חטאת בהמה ועולת העוף, שהזריקה היא מעל חוט הסיקרא. כל זריקת דמים צריכה להיות כנגד היסוד, היינו, שמתנת הדם על הקיר תהיה מעל מקום היסוד. זריקת הדם נעשית על קיר המזבח, ומן הקיר מגיע הדם אל היסוד שלמטה. הבכור המעשר והפסח - דמם טעון מתנה אחת באיזו רוח שירצה, ובלבד שיתן ברוח שיש תחתיה יסוד. נתן יותר ממתנה אחת, כשר, אך עובר בבל-תוסיף.

כל הדמים הניתנים על המזבח החיצון, אם נתן מתנה אחת בלבד – כיפר.

אם זרק את הדם שלא במקומו הנכון במזבח - הבשר פסול, ואף על פי כן נתכפרו הבעלים בזריקה זו, כיון שהגיע דם למזבח.

הכשר והפסול לזריקה

זריקת הדם אינה כשרה אלא בכהן הכשר לעבודה, וכל הפסולים לעבודת הקרבנות פסולים לזריקה.

כמו כן, הלכה היא, שאין זריקה או עבודה בכלל, אלא ביד ימין, ואם זרק או עבד בשמאל – פסל.

הדם

הדם הכשר לזריקה הוא 'דם הנפש', הווה אומר, הדם שהנפש יוצאת בו, ודרשו חכמים: "'כי הדם הוא בנפש יכפר' – דם שהנפש יוצאה בו – מכפר, שאין הנפש יוצאה בו - אינו מכפר, ואם נתן מ'דם התמצית' לא עשה כלום".

אין הדם כשר לזריקה אלא כשנתקבל ישירות מצואר הבהמה לכלי שרת, אבל אם נשפך מצואר הבהמה על הרצפה, אף על פי שאספו לכלי שרת – פסול.

דם שקרש בכלי פסול להזאה בחטאות פנימיות, שדינם ב'הזאה' באצבע, מאידך כשר בחטאות חיצוניות, שדינם ב'נתינה' באצבע.

מעולם ההלכה

שאלה: דם קרבן שקרש, כגון, קרבן פסח, האם דינו ב'שפיכה' או שמא נפסל? שכן, היו בעזרה עולי רגל רבים המקריבים, ומחמת הצפיפות העמידו שורות שורות של כהנים ומזרקי כסף וזהב בידם (פסחים סד, א) להעביר את הדם ממקום השחיטה בקצה העזרה אל המזבח, לשפוך אותו על הקיר ועל היסוד. מעתה, שדרכו של דם כבש ועז, שהוא נעשה קרוש בפרק זמן קצר (תוך דקות אחדות) שאלה היא, האם הכהן שמקבל את הדם כשהוא קרוש, זורקו על קיר המזבח כמות שהוא וכשר, או שמא נפסל הקרבן?

תשובה: בגמרא במנחות (כא, א) קיים דיון, מה דינו של דם שקרש? ומשיבה הגמרא, שבאשר לחטאות הפנימיות, שנאמר בהן, שהכהן צריך לטבול את אצבעו בדם ולהזות על הפרוכת, לפיכך, אם קרש דם החטאת אין מתקיימת מצות 'הזאה' ופסול. מסיבה זו העמידו ביום הכיפורים כהן מיוחד הממרס את הדם בעזרה (משנה יומא ד, ג) כדי להשאיר את הדם צלול להזאה מול הכפורת בקדש הקדשים, וכן מול הפרוכת שבהיכל.

מאידך גיסא לא מצינו שהעמידו בעת הקרבת קרבן פסח כהנים מיוחדים, שתפקידם ליטול את המזרקים ולמרס בדם של אלפי מביאי הקרבן, למרות העובדה, שהדם שבמזרקים נקרש במהירות. ומכאן תשובה לשאלה, כי דין 'זריקה' בעת הקרבת קרבן פסח אינו בטבילת אצבע ו'הזאה', או 'נתינה' על הקיר, אלא דין דם הקרבן ב'שפיכה', היינו, שהדם נזרק על קיר המזבח ונשפך אל היסוד, נמצא, שהמצוה מתקיימת גם כשהדם קרוש, שהרי שפך מן הכלי ובפעם אחת כהלכה. ומצינו כעין זה ביחזקאל כו, ח: "ושפך עליך סוללה", נמצא שהכתוב משתמש בלשון 'שפיכה' בעפר וכיוצא בכך (באשר לדם שנתייבש לגמרי ראה חזון איש מנחות סימן כג, אות ח).