חושן

החושן הוא בגד רבוע המונח על לבו של הכהן הגדול, ובו אבנים טובות, ועל ידו נשאלים ב'אורים ותומים'.

מעשה החושן מתואר בתורה בחמישה עשר פסוקים ובהם פירוט דקדקני של חלקי החושן. עיקרו של החושן הוא בד רבוע ברוחב זרת, ומשובצות עליו אבנים טובות הקבועות במשבצות זהב, ועליהן שמות השבטים. החושן מהודק אל האפוד שמאחורי גבו של הכהן הגדול, זאת, באמצעות שרשראות זהב ופתיל תכלת. בעת צרה ומלחמה שאלו ישראל מלפני ה' שאלות, ונענו על ידי אותיות שמות השבטים שבחושן שהאירו לעיני הכהן הגדול. במהלך עשיית החושן נזכרו בתורה ביטויים ומושגים שונים המיוחדים לחושן, וניתנו למושגים אלה פירושים אחדים. להלן ידונו מושגים עיקריים הנזכרים בענין החושן וכן השיטות הפרשניות לפירוש המושגים. כן תבואר שיטת הרמב"ם כפי שהביא אותה להלכה ב'יד החזקה'.

'מעשה חושב'

החושן נעשה "מעשה חושב כמעשה אפוד", כלומר, האריגה נעשתה מחוטים שכל אחד מהם עשוי מעשרים ושמונה חוטים, השזורים - מזהב, תכלת וארגמן ותולעת שני ושש[3] באריג שנוצר במלאכה זו, היו צורות מיוחדות שנעשו ב'מעשה חושב'. וכתבו הראשונים שבתוך האריג יצרו צורות באמצעות החוטים הצבעוניים והאריגה המיוחדת, "והיו מצויירין בהם באריגתן, ולא ברקימה, שהוא מעשה מחט, אלא באריגה בשני כותלים... ארי מצד זה ונשר מצד זה". לעומת דעה זו מובא בהלכה, ש'מעשה חושב' עניינו אריג, שרוקמים על גביו צורות במחט הרוקמים, ואותה צורה הרקומה הנראית מצד אחד נראית גם מן הצד השני.

'מילואת אבן'

מושג זה בא לומר, שמשבצות הזהב היו ככלי עם שקערורית המקבל לתוכו את האבן הטובה הממלאת את חלל המשבצת, וביארו הראשונים: "ש'חרש אבנים' קרוי אומן", אומנים אלה תפקידם היה "'למלאת' - להושיב [את האבן] במשבצת שלה במילואה, לעשות המשבצת למידת מושב האבן ועוביה".

'במלואתם'

מצינו דעות שונות בדברי חז"ל והפרשנים במשמעות המושג 'במילואותם'. יש מן הראשונים שכתב, שמשמעות המושג עניינו, שהאבן תהיה מושלמת מן הטבע, ובלשונו: "ענין '[אבני] מלואים' הוא, שתהיינה האבנים אבני שלימות, שנבראו כך, ולא תהיינה אבני גזית שנכרתו ממחצב גדול או שנחצב מהן כלום, כי... ידוע שאין שלימות כוחות האבנים היקרות והסגולות שבהן - זולתי באבן אשר היא כחלוקי אבנים מן הנחל... וזה טעם – 'ובחרושת אבן למלאת', שידעו לפתח פתוחי חותם באבנים במילואותם.

בתלמוד למדו חכמים מן המושג האמור - המיותר בפסוק – שישארו האבנים שלימות בעת חריטת האותיות, כלומר: "אבנים הללו אין כותבין אותן בדיו... ואין מסרטין עליהם באיזמל [שלא לפגוע בשלימותן] משום שנאמר: 'במלואותם'. אלא כותב עליהם בדיו, ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן. כתאינה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום, וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסירה כלום".

מאידך מצינו דעה בירושלמי, שם לומדים מייתור מלה זו בפסוק, שאותיות השבטים הנחרטות על אבני האפוד יהיו 'במילואותם' - מבחינת מספר האותיות, היינו, שמספרן יהיה מלא ושווה על כל כתף מכתיפיו של הכהן הגדול: "'במלואותם' - כדי שיהו עשרים וחמשה [אותיות בשש שמות השבטים] – מכאן, ועשרים וחמשה [אותיות בשמות ששת השבטים האחרים] מכאן", וכך מובא להלכה. כאמור, דרשות אלו נאמרו בגלל ייתור המלה בפסוק, עם זאת יש מן האחרונים שפירש את פשט הפסוק כדלהלן: "משובצים זהב יהיו במלואותם", עניינו, שלא רק כל אבן תהיה משובצת וממלאה את המשבצת שלה, אלא שהטורים עצמם יהיו 'במילואותם', כלומר בקו ישר - בטורים מלאים ושורות ישרות.

החושן והאפוד שיטת רש"י
בציור נראים החושן והאפוד לפי שיטת רש"י. לשיטתו האפוד הוא כמין סינר, המקיף את הכהן סביב. חיבור החושן לאפוד נעשה בפתיל תכלת כלפי הסינר שלמטה (ראה בציור מימין החושן ומשמאל). באשר לשרשרות העבותות אלו מחברות את קצה החושן העליון עם המשבצות שלמעלה וקבועות בכתף. כן נראית שרשרת הזהב כשהיא מחברת את החושן לאפוד שלמעלה, כאשר ראש השרשרת מתחבר תחילה לטבעת החושן, משם עולה השרשרת אל המשבצת העליונה, השרשרת נכנסת למשבצת ואחר כך שבה ויורדת להתחבר אל טבעת החושן. נמצא שלדעת רש"י מדובר בשרשרת אחת שכופלים אותה כדי שתתחבר אל החושן.

'פיתוחי חותם'

המושג 'פיתוחי חותם' נדון בדברי חז"ל והפרשנים. יש מן הראשונים מי שפירש את המושג 'חרש אבן', כדלהלן: "'מעשה חרש אבן' - דבוק הוא… חרש של אבן - אומן לפתח", כוונתו לומר, כשם שיש 'חרש עץ', ויש 'חרש ברזל', כך יש גם 'חרש אבן' - המנסר וקודח באבן. בהתאם לכך צריכה להיעשות מלאכת ליטוש האבנים והחריטה בידי מומחה לליטוש אבנים. באשר למושג – "פתוחי חותם", כתב: "כעין פיתוחי צורות של חותמות שעושין בטבעות". כוונת פירושו לומר, 'חרש אבן', מפתח צורות באבן כדוגמת הצורות המופיעות על גבי טבעות, שכן, מנהג האנשים בימי קדם, היה, להטביע צורת חותם על גבי טבעת הענודה על האצבע. הווה אומר: 'פיתוחי חותם', משמעותו, שימוש בכלים שונים לגילוף האבן, וליצירת שקעים ובליטות בהתאם לציור המתבקש, כגון, אותיות. לאור האמור, האותיות המגולפות באבני השוהם ואבני החושן, צריכות להיות בולטות. כך נראה בתלמוד, שהאותיות קדש לה' שבציץ צריכות להיות בולטות, וממילא יש לומר כך גם באשר לאבני השוהם ואבני החושן, שנאמר בהן 'פיתוחי חותם'. לעומת האמור, מצינו דעה, שהאותיות חרוצות ושקועות באבן, דהיינו: "חרוצות האותיות בתוכן [של האבנים] כמו שחורצין חותמי טבעות לחתום אגרות - כתב ניכר ומפורש", נראה מדבריו שמדובר בחריצים שחורטים אותם בעומק האבנים. כך גם נראה מדברי חז"ל: "אבנים הללו, אין כותבין אותן בדיו… ואין מסרטין עליהם באיזמל… אלא כותב עליהם בדיו, ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן, כתאינה זו שנבקעת בימות החמה". להלכה מובא, שהאותיות צריכות להיות בולטות, וכלשון ההלכה - "האותיות בולטות מן החושן כנגד פניו [של הכהן]".

'שרשרות עבותות'

נאמר בתורה בענין האפוד: "ושתי שרשרות זהב טהור מגבלות תעשה אותם מעשה עבות, ונתתה את שרשרות העבותות על המשבצות". יש מן הראשונים שהסבירו את המושג "שרשרות עבותות", שעניינן "מעשה קליעת חוטין" כלומר, חבל קלוע עשוי חוטי זהב. לעומת זאת יש מי שפירש, שמדובר בשרשרת שהיא - 'עבות', היינו, החוליות עשויות בצפיפות כה רבה עד שהיא נראית כרצועה אחת עבותה. פסוק נוסף נאמר בענין השרשרות: "ועשית על החשן שרשות גבלות מעשה עבות זהב טהור", והפרשנים התחבטו בשאלה, מדוע נכפל ענין השרשרות פעמיים. יש מי שכתב, שאכן מדובר בכפילות בפסוקים, ובשרשרת אחת בלבד מימין, המחברת את החושן לאפוד, וכך גם שרשרת שניה בלבד המחברת משמאל. מאידך יש מן הפרשנים שפירשו, שאין זו כפילות בפסוקים, אלא היו ארבע שרשרות זהב, שתים יורדות מן אבני השוהם שעל הכתפיים ומתחברות לחושן למטה. ולעומתן שתי שרשראות נוספות העולות מטבעות החושן לכיוון מעלה, ומתחברות בקרס אל משבצות האפוד, וכך מובא להלכה.

החושן וחיבוריו לאפוד
בציור נראה החושן כשהוא מחובר לאפוד. בחלק העליון נראות ה'כתפות', ועליהן אבני השוהם מימין ומשמאל. מן הכתפות כלפי מטה נראה האפוד מצד גבו של הכהן. כן נראה חשב האפוד כשהוא מקופל מתחת לחושן. החושן נראה במרכז כשהוא רבוע, "זרת אורכו וזרת רוחבו". כן נראים האביזרים לחיבור החושן אל האפוד. היינו, ארבע טבעות זהב בזויות החושן. כמו כן, שתי שרשרות זהב טהור מחברות את החושן למשבצת העליונה מימין, ושתי שרשרות מחברות את החושן למשבצת העליונה משמאל. בחלק התחתון של החושן נראה פתיל תכלת מצד ימין, המחבר את החושן אל טבעת האפוד מאחור, וכך מצד שמאל, ובכך מתקיים הפסוק - "ולא יזח החושן מעל האפוד".

'פתיל תכלת'

נאמר בפרשת בגדי הזהב: "וירכסו את החושן מטבעותיו אל טבעת האפוד בפתיל תכלת... ולא יזח החושן מעל האפוד". 'פתיל תכלת' זה נועד לו תפקיד, להדק את החושן בחלקו התחתון אל האפוד שבגב הכהן. פתיל זה היה כמין חבל חזק, היוצא מטבעת זהב שבאפוד ומתחבר לטבעת זהב שבחושן, ובכך צמוד החושן לאפוד ומהודק היטב.

'ולא יזח החושן'

נאמר בתורה איסור 'לאו' מיוחד - "ולא יזח החושן מעל האפוד", כלומר, יש לוודא שהחושן צמוד ל'חשב האפוד' במהלך כל עבודת הכהן הגדול במקדש. מכאן גם מתברר תפקיד שרשראות הזהב, שנקבעו בחושן והאפוד, וכך גם פתיל התכלת הקשור בטבעות הזהב, שתפקיד כל אלו להצמיד את החושן אל האפוד באזור הכתפיים והמתניים. ומובא בהלכה ש"המפרק חבורן בשעת עבודה לוקה", שכן, הקפידה התורה על קדושת החושן שיש בו אבנים טובות, ואותיות שמות השבטים, שבאמצעותן מתגלה דבר ה' לישראל, לפיכך יש מקום לזהירות מיוחדת שלא יטלטל החושן ויזח ממקומו.

מידות החושן

אריג החושן נעשה באורך אמה וברוחב זרת, שהיא חצי אמה, ולאחר הקיפול של האמה לשתים, היה מתקבל ריבוע – "זרת ארכו וזרת רוחבו", ובכך הוצמד החושן אל לב הכהן הגדול.

'חושן המשפט'

התורה מכנה את החושן בשם "חושן משפט". יש המסבירים כינוי זה, מאחר שבתוך החושן היו האורים והתומים, אשר היו מבררים ומשיבים למנהיגי ישראל הנשאלים בהם את אשר עליהם לעשות; והן [האבנים] אומרים לישראל את משפטם ומעשיהם. ויש המסבירים, כי כינוי זה הוא על שם הבגד המכוון כנגד הלב, אשר כמו כל בגד אחר מבגדי הכהונה, בא לכפר על עוון מסוים, ובגד זה בא לכפר על עיוות הדין בבית המשפט, דבר התלוי במחשבת הלב של השופטים, ולכן מכוון החושן כנגד לבו של הכהן הגדול, כדי לכפר על מחשבות הלב וקלקול הדין של שופטי ישראל.

החושן והאפוד – שיטת הרמב"ם
בתמונה נראה כהן גדול כשהוא לבוש בגדי הזהב, ובגדיו עשויים לפי שיטת הרמב"ם. המיוחד בשיטתו, שהאפוד והחושן מונחים על כתפי הכהן הגדול, האפוד מאחור על גב הכהן והחושן לפנים. החושן נראה כשהוא מונח על גבי חשב האפוד מלפנים. כן ניתן לראות את פתיל התכלת (משמאל) המחבר ומהדק את החושן בטבעת אל הטבעת שבאפוד בגב הכהן. כן ניתן לראות את שתי השרשראות העבותות כשהן מחברות בין החושן שעל הלב לבין משבצת הזהב המחוברת לאבן השוהם שבכתף (משמאל).

אורים ותומים

יש מפרשים שה'אורים ותומים' עניינם, האבנים טובות עצמן, שבהן מתגלה דבר ה' למנהיגי ישראל הבאים לשאול שאלה מאת ה'. ויש מפרשים ש'אורים ותומים' עניינם השם המפורש שהיה מונח בין כפלי החושן, ובהיותו שם פעלו האבנים את פעולתן.

מעולם האגדה

חביבה המלאכה שהרבה מן המלאכות האמורות במשכן נעשו בחושן

"חביבה היא המלאכה, שהקב"ה העסיק את אבותינו במדבר ששה חדשים במלאכת המשכן, והיתה יכולת לפני הקב"ה לבראת את המשכן בהרף עין, אלא לא השרת שכינתו בישראל אלא מתוך המלאכה, שנא' ויכל משה את המלאכה... חביבה היא המלאכה, שכל הנביאים נתעסקו בה... יעקב... משה... ודוד... אבות מלאכות [האסורות בשבת] ארבעים חסר אחת, כולן למדין ממלאכת המשכן [וארבעה מהם במעשה החושן]: מעשה חושב, מעשה רקם, מעשה אורג, מעשה רוקח, מעשה עבות, מעשה חרש". משנת רבי אליעזר פרשה כ.

==

מעולם ההלכה

האם צריך לחרוט את שמות השבטים באמצעות שמיר

שאלה: מאחר שמצוה היא, בעת הכנת אבני החושן, לפתח את שמות השבטים על פני האבנים, ממילא יש לשאול, האם צריך לחרוט את השמות בשמיר. זאת, לאור האמור במסכת סוטה (מח, ב): "מראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן"? מעתה שעניינו של השמיר נתון לפרשנות, וספק אם הוא מצוי בימינו, ממילא כיצד יחרטו את השמות על אבני החושן?

תשובה: בפסוק נאמר (שמות כח, יא, ושם כא) לחרוט את האבנים ב'פיתוחי חותם', ככתוב: "מעשה חרש אבן פתוחי חותם תפתח את שתי האבנים על שמות בני ישראל", הווה אומר, שמצות עשה מן התורה לחרוט את האבנים על ידי אומן שמלאכתו בניסור וליטוש אבנים, וזה עניינו של המושג 'פיתוחי חותם'. ממילא כך היא המצוה לכתחילה, לעשות את החריטה על ידי חרש אומן. ובאשר לגמרא האומרת לחרוט את השמות בעזרת שמיר, אין זה אלא הידור מצוה כשהשמיר מצוי בידם והדבר אפשרי.

מעולם המחקר

תיאור החושן בכתבי יוסף בן מתתיהו

"ובמקום הגלאי של הבגד [האפוד] ישנה חתיכה בגודל של זרת, מקושטת בזהב ובאותם הצבעים שנמצאים באפוד. זו נקראת 'חושן', והוא ממלא בדיוק מה שחסר על החזה באריג האפוד. והוא מחובר בטבעות של זהב הנמצאות בכל אחד מזויותיו אל טבעות דומות הצמודות לאפוד, ובפתיל של תכלת שהיו משחילים אותו בטבעות לקשרן אלו באלו... גם בחושן היו שתים עשרה אבנים יוצאות מן הכלל בגודלן וביופין... האבנים האלה נרצפו, אפוא, בתוך האריג. שלש אבנים בשורה ערוכות בארבע מערכות, ושובצו בתוך זהב, שחוטיו המפותלים נרקמו אל תוך האריג... הטבעות כשהן לעצמן היו רפות מנשוא את כובד האבנים [לפיכך] עשו שתי טבעות אחרות גדולות יותר... קשורות לעבותות קלועות מזהב... וזה היה נותן בטחון לחושן שלא יזח אנה ואנה. אל החושן היתה תפורה חגורה [אולי החשב] דומה בצבעיה לאלה שהזכרתי לעיל וארוגה זהב. היא סובבה את הגוף ונקשרה במקום התפר ונשארה תלויה ויורדת..." (קדמוניות ספר שלישי ז, ו).