חטאת פנימית

חטאת פנימית: קרבן חטאת שדמה נכנס פנימה להיכל - וגופה נשרף בחוץ.

המושג 'חטאת הפנימית' מקורו, בהבאת דם החטאות להיכל פנימה, וכן - 'לפני ולפנים' בקדש הקדשים. כך נאמר בתורה בענין קרבן חטאת של 'כהן משיח', היינו, כהן גדול שנמשח בשמן המשחה, שקרבנו שונה משאר הקרבנות, בכך, שקרבנות חטאת אחרים - דמם מובא אל קרן המזבח החיצון שבעזרה, לא כן דם חטאת מיוחדת זו, שהכהן מביא את דמה לפנים ההיכל. כמו כן, מזה מן הדם על "פרוכת הקודש" – בפנים, כלומר פרוכת קדש הקדשים, ועל מזבח הקטורת שבהיכל, הנקרא אף הוא "קדש קדשים". וכך נאמר בענין כהן גדול שחטא: "וטבל הכהן את אצבעו בדם, והזה מן הדם שבע פעמים לפני ה' - את פני פרוכת הקודש. ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטורת הסמים לפני ה' אשר באהל מועד". כך מובא להלכה בענין חטאת הפנימית: "פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין - זורק דם מכל אחד מהם שבע הזיות - על הפרוכת המבדלת בין הקודש ובין קדש הקדשים, וארבע הזיות - על ארבע קרנות מזבח הזהב". כן נקבע מקום שלישי במקדש להזאת דם קרבן חטאות של יום הכיפורים - לפני ולפנים - היינו, כפורת הארון בקודש הקדשים.

סוגי החטאות הפנימיות

חמש חטאות פנימיות נאמרו בתורה: שלוש מהן הרי הן קרבנות ציבור, והשתים האחרות - קרבנות של יחיד.

קרבנות הציבור הם:

א. שעירי עבודה זרה.

ב. פר העלם דבר של ציבור.

ג. שעיר יום הכיפורים.

קרבנות חטאת של יחיד:

א. פר כהן משיח.

ב. פר יום הכיפורים.

דינים הנוגעים לכלל החטאות הפנימיות

חטאות הפנימיות כולן, שחיטתן וקבלת דמן בצפון העזרה, ודמן טעון הזאה בהיכל על הפרוכת, ונתינת דם על קרנות מזבח הזהב. פר ושעיר של יום הכיפורים דמן טעון הזאה בשלשה מקומות; הזאה אחת - בקדש הקדשים בין בדי הארון, שניה – על הפרוכת, ושלישית על מזבח הזהב. אין בכל חטאות הפנימיות זריקת דם על המזבח החיצון, מאידך שיירי הדם של כל החטאות הפנימיות נשפכים על יסוד המערבי של מזבח החיצון, בסמוך להיכל

הבאת חטאת לעזרה – 'פר העלם דבר' – על ידי ישראל והסנהדרין
בציור נראים פרים המובאים לעזרה להקרבת חטאת 'פר העלם דבר' לכפרה. זאת, במקרה שהסנהדרין הורו הוראה בטעות, וקהל ישראל עשה מעשה על פי ההוראה המוטעית. משמאל נראים כמה מחברי הסנהדרין המתוודים על ראש הפר, על הוראתם הבלתי זהירה, שהביאה את העם לידי חטא.  

שריפת בשר החטאות כיצד?

בשרם של כל חטאות אלו, טעון שריפה מחוץ למחנה - כמפורש בכתוב. כיצד? – שוחט, ולאחר מכן מזה את דמן בהיכל על הפרוכת ועל מזבח הזהב. לאחר מכן קורע, ומוציא את האימורים ונותן אותם בכלי, ומולח את האימורים, וזורקם על גבי אש המערכה. לאחר מכן, מוציא את שארית הבשר אל מחוץ לעיר, ומנתחים את בהמת החטאת שם כנתחי העולה – כשעור הבהמה עליה. באשר לניתוח חטאות יום הכיפורים החיתוך שונה, כמובא בתלמוד, שהיו חותכים אותן כמין 'מקלעות', ומבואר בראשונים, שבשלב ראשון - "מחתך שאר בשרן חתיכות גדולות מעורות זו בזו כמין קליעה, ואינו מפרק אותן". בשלב שני – "משלחן ביד אחרים להוציאן לבית השריפה, ומנתחין אותן שם בעורן [כדין ניתוח העולה לנתחיה]".

איסור אכילת בשר קרבן חטאת

נאמר בתורה: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש - לא תיאכל באש תשרף", ולמדו חכמים, שכל חטאת שדינה שריפה, האוכל כזית מבשרה, בין כהן ובין ישראל עובר בלא תעשה ולוקה.

שריפת חטאות יום הכיפורים ב'בית הדשן' מחוץ לחומת ירושלים
בציור נראים כהנים הנושאים את הפר והשעיר של יום הכיפורים אל בית הדשן מחוץ לירושלים. זאת, לאחר שהכהן הגדול היזה מדם הפר והשעיר מול הארון בקדש הקדשים, כמו כן מול הפרוכת שבהיכל וכך על מזבח הזהב. שלא כמו בקרבנות חטאת אחרים שדמם ניתן על המזבח ובשרם נאכל לכהנים, בשר חטאות אלו מובא לשריפה אל מחוץ לעיר. הכהנים הנושאים על גבם את הפר והשעיר (בציור מימין) נטמאים מיד בצאתם מן העזרה ומטמאים בגדים, וכך גם אלו העוסקים בשריפה (בציור משמאל).  

טומאת המתעסק בהוצאת החטאת ובשריפתה

כל החטאות הנשרפות מן הפרים ומן השעירים, הכהן השורף אותם טמא ומטמא בגדים, וכן כלים שנוגע בהם במהלך שעת השריפה - עד שתכלה ויעשו אפר, משום שנאמר בפר ושעיר של יום הכיפורים: "והשורף אותם יכבס בגדיו". ומפי השמועה למדו, שזה בנין אב לכל הנשרפים, שייטמאו ויטמאו בגדים, זאת, עד שייעשו החטאות לאפר. המושג - "השורף" שבתורה, עניינו, אף המסייע בשריפה, כגון: המהפך בבשר, והמשליך עצים, והמהפך באש, והחותה את הגחלים כדי שתבער האש, וכיוצא בהן. אבל המצית את האור, והמסדר את המערכה - טהור, כך גם כהן המתעסק בהם לאחר שנעשו אפר - אינו מטמא.

נושאי החטאת נטמאים מיד עם צאתם מפתח העזרה
הלכה היא, שהשורף את בשר החטאת נטמא ומטמא בגדים. הלכה זו אמורה מפי הקבלה גם באשר לכהנים המוציאים את החטאת במוטות מן העזרה לשריפה בבית הדשן. ומובא במשנה, שהיוצאים מן העזרה טמאים (ראה בציור) ואילו הכהנים שבתחומי העזרה וטרם יצאו אינם טמאים עד שיצאו מפתח העזרה.

הנושאים את בשר החטאת אל מחוץ לעיר

אחת ההלכות שנאמרו בחטאות הפנימיות היא, שהנושא את בשרן להוציאן לבית הדשן לשורפן שם, הרי הוא טמא ומטמא בגדים. וכלשון המשנה: "היו [הכהנים] סובלין אותם [את קרבנות החטאת] במוטות: יצאו הראשונים [דרך שער העזרה] חוץ לחומת העזרה, והאחרונים לא יצאו; הראשונים – [טמאים] ומטמאין בגדים, והאחרונים - אינן [טמאים, ואינם] מטמאין בגדים - עד שיצאו [כולם מפתח העזרה]. יצאו [כולם] - אלו ואלו מטמאין בגדים". וכתבו הראשונים: "דע! כי פרים ושעירים הנשרפים עצמן - אינן מטמאים את הנוגע בהם... אבל השורף אותם - הוא שמטמא בגדים... וזה מפורש בתורה ['והשורף אותה יכבס בגדיו']. אבל מה שגם הנושא אותן [מן העזרה] למקום שריפתם - מטמא בגדים - הוא קבלה [ממשה רבינו]. הסמיכוהו למה שנאמר ב'פר העלם' [ככתוב]: 'והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה'. אמרו: 'כיון שיצאו חוץ למחנה אחת' - המתעסק בהן מטמא בגדים, והכוונה – 'במחנה אחת' – 'מחנה שכינה' שהיא העזרה". ההלכות בדבר כהן המטמא בגדים, לא נאמרו אלא כשלא אירע פסול בחטאות בעת ההקרבה בעזרה, והוציאום לחוץ ונשרפו כמצוותן בבית הדשן, אבל אם נפסלו בעזרה, נשרפים שם – בבית הדשן שבעזרה - כפסולי המוקדשים, והכהן השורף - טהור.

מעולם המחשבה

ב'חטאת הפנימית' - הדם נכנס לפני ולפנים, וגוף הקרבן נשרף בחוץ – זאת, על שום מה? אחת השאלות העולות למקרא פסוקי קרבן החטאת, היא; מדוע נקבע הסדר המיוחד האמור בקרבן 'חטאת הפנימית'; מחד גיסא מביאים את דם הקרבן פנימה אל תוך ההיכל – לפני ולפנים, ומאידך גיסא, שאר הבשר מוציאים אותו הרחק - מחוץ למחנה - לשריפה?

וכתבו האחרונים, שכיון שנאמר: "כי הדם הוא הנפש", מטרת הקרבן להביא את נפש האדם להתעלות עליונה בהכנסת הדם אל הקודש, ואילו שריפת הגוף בחוץ, נועדה לצמצם את כוחו של הצד החומרי של האדם ולהרחיק את הגוף מלשלוט על הנפש. וכתבו הראשונים (ספר החינוך קכ) בענין החטאת שמביאים הסנהדרין, היינו, 'פר העלם דבר' של ציבור: "כי מכוונות הקרבן - להכנעת הנפש המתאוה, ולהגדיל נפש השכלית". זה עניינו של קרבן החטאת, שמביאים פנימה להיכל את הדם – הוא נפש האלהית שבאדם, ומאידך מוציאים החוצה את הגוף הבהמי ושורפים מחוץ למחנה.

וכתב הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מו): "דע! שכל [קרבן] חטאת שיאמן בו [שמטרתו] שהוא מכפר חטא גדול או חטאים גדולים - כמו חטאת 'העלם דבר' וכיוצא בו, הם נשרפים כולם מחוץ למחנה - לא על המזבח... [כי] שריפת אלו החטאות, הכוונה בהם, שזה החטא כבר נמחה זכרו ונעדר - כמו שנעדר זה הגוף הנשרף. ולא נשאר מן המעשה ההוא זכר, כמו שלא נשאר לזה החטאת זכר, אבל אבד בשרפה... ומפני זה נשרפים חוץ למחנה".

מן המדרש

גילוי שכינה במקדש - על הארון על הפרוכת ועל מזבח הקטורת

מצינו בדברי חז"ל הסבר, במה נתייחדו שלשת המקומות במקדש, שם מתקיימת הזאת הדם בהיכל, וכדברי חז"ל: "'וכיפר את מקדש הקודש' - זה לפני ולפנים. 'אהל מועד' - זה היכל [והפרוכת], 'מזבח' – כמשמעו [מזבח הקטורת]". מתברר, כי שלשת המקומות הללו, הם מקומות בהם מתגלה השכינה בגילוי נבואי במקדש.

גילוי שכינה על הכפורת בקדש הקדשים: אמרו חכמים (במדבר רבה יד, ה): "'ובבוא משה אל אהל מועד לדבר איתו' - מגיד הכתוב, שהיה נכנס משה ועומד באהל, וקול יורד מן השמים כמין סילון של אש לבין שני הכרובים, והוא שומע את הקול מדבר אליו מבפנים".

גילוי שכינה על הפרוכת: עוד אמרו: "אשר אועד לך שמה לדבר אליך שם" (שמות כט, מב): "בן עזאי אומר: ['אועד לך שם' – היכן?] - מן הפרוכת!" (ספרי נשא נח).

גילוי שכינה על מזבח הזהב: כן אמרו: "מהיכן היתה שכינה מדברת עם משה? - רבי נתן אומר: מעם מזבח הקטורת! שנאמר: 'ונתתה אותו [את מזבח הקטורת]... לפני הכפורת אשר על העדות - אשר אועד לך שמה [מעל המזבח]'" (שמות ל, ו).