טומאה

'טומאה' היא הגדרה למצב שבו נמצא אדם או חפץ, בגלל התרחשות מסוימת, כגון מגע של האדם במת. כתוצאה מהגדרה זו, נאסר על הטמא להתקרב לקדושה, כדוגמת בית המקדש והקרבנות.
הטומאה נוצרת ממקורות מגוונים, שבעיקרם קשורים למוות של אדם או בעלי חיים, ומהם היא עוברת לבני אדם או לחפציהם ומזונם. ניתן להיטהר מן הטומאה על ידי מעשה מסוים - בדרך כלל טבילה במקווה, אם כי לעתים תהליך הטהרה מורכב יותר ודורש משך זמן ומעשים נוספים.

טומאה – הגדרת המושג

בתנ"ך מופיע השורש טמ"א בהקשרים רבים, לציון שלילתו של מעשה מסוים. כך לדוגמה משתמשת התורה בביטוי זה בגנותה את הרצח: "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ" , את הניאוף: "וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ" , וכן עבודה זרה: "כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי" .
בדוגמאות שלעיל אין המושג "טומאה" מורה כי קיימת טומאה ממשית על אדם או חפץ כלשהו, אלא זהו ביטוי מופשט, שנועד להבליט את חומרת המעשה ואת הצורך להימנע ממנו מן ההיבט המוסרי. ההיטהרות מטומאה זו היא תהליך רוחני-פנימי של תשובה, כפי שהתפלל דוד המלך בספר תהילים: "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" .
גם בעל חיים האסור באכילה (כמו חזיר) נקרא "טמא" . ברם, אין פירוש הדבר שיש עליו (בהיותו חי) "רוח טומאה" כלשהי, או שמי שנוגע בחזיר - עוברת אליו טומאה בגלל נגיעה זו. כינויו "טמא" בא רק לציין את האיסור לאוכלו.
ההקשר המיוחד של הטומאה כמושג הלכתי, הוא היותו של חפץ או אדם מסוים במצב של טומאה, זמנית או קבועה. טומאה זו נוצרת בגלל התרחשות מסוימת, והיא ניתנת להעברה מדבר אחד לדבר אחר. כך, למשל, נבלה של בעל חיים נקראת "טמאה" ואדם הנוגע בה נעשה טמא בגלל הנגיעה בה . טומאה זו היא כעין מציאות ממשית של רוח טומאה, אשר קיימת בחפץ עצמו, וניתן להעבירה לחפץ אחר או לסלקה לחלוטין.
ככלל, אין לטומאה זו משמעות מוסרית: יכול אדם להיות צדיק וישר, אבל הוא טמא מפני שנגע בדבר שטימא אותו. לפעמים גם מעשה של מצווה עשוי לטמא את האדם, כמו למשל השתתפות בלוויה. לפיכך, אין התורה מתייחסת אל הטמא כאדם שלילי, אלא שהוא מוגבל, כתוצאה מטומאה זו, מלבוא לבית המקדש ולנגוע בבשרו של קרבן או בתרומה. ההיטהרות מטומאה זו מושגת על ידי מעשה המסלק את הטומאה, בדרך כלל - טבילה במקווה.
המלבי"ם מגדיר את הטומאה במובן המוסרי כ"טומאת הנפש", לעומת הטומאה במובן ההלכתי המדויק, שהיא "טומאת הגוף". לדעתו, קיימת הבחנה בסגנון התורה בין שני הסוגים הללו: כאשר מדובר על טומאה במובן של ליקוי מוסרי, משתמשת התורה במונח "להיטמא ב...", כדי להדגיש את העוון המטמא (כמו "לטמאה בה" שהוזכר לעיל). לעומת זאת, לשון טומאה סתמית, בלי התוספת "ב..." (כמו: "כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא") נאמרה על הטומאה ההלכתית.

מהות הטומאה

בהסברת מושג הטומאה קיימות שתי גישות מרכזיות בפרשנים: גישה אחת סוברת, שהטומאה שחלה על אדם או חפץ היא מציאות ממשית - ישות רוחנית מסוימת, אף כי היא בלתי נראית ואינה מושגת לחושים. על פי דרך זו ניתן אף לומר, שההלכות האמורות בטומאה נועדו רק לחשוף את המציאות הקיימת ממילא בטבעו הרוחני של העולם. לפי השקפה זו, רוח הטומאה עלולה לגרום נזקים לנפשו של מי שבא עמה במגע, ושמירת הטהרה מצילה את האדם מנזק זה. ביטויים לתפיסה זו ניתן למצוא בכתבי הרמב"ן, בספר החינוך ובחזקוני.

רעיון זה מתחזק מעיון במונחים המשמשים את לשון התלמוד הבבלי בבואו לתאר את קיומה או את היעדרה של הטומאה. כאשר איסור כלשהו מתבטל, נוקט התלמוד בלשון "פקע". לעומת זאת, כאשר טומאה מתבטלת, נוקט התלמוד בלשון "פרח", ומסגנון זה משתמע שיש כאן רוח כלשהי המעופפת ופורחת.

השקפה זו פותחה על ידי רבי עובדיה ספורנו. במאמרו "כוונות התורה" כותב הספורנו כי השדים ניזונים מן הטומאות, ובפרט מטומאת מת, ומטרת ההרחקה מן הטומאות היא להרחיק את השדים הנספחים אליהם מן הקודש והמקדש. על פי דרכו הסביר מדוע בתקופת בית שני הירבו חז"ל להוסיף גזירות בענייני טומאה וטהרה, שכן בתקופה זו רבו השדים. מדבריו עולה, שהטומאות שגזרו חכמים אף הן משקפות מציאות קיימת, הגורמת לשדים להסתפח אליהן, אלא שבזמן מתן תורה הייתה זו מציאות זניחה, שניתן היה להתעלם ממנה, ואילו בתקופת בית שני הייתה מציאות השדים מפותחת יותר, ולכן דרשה טיפול והתייחסות.
גישה שנייה סוברת, שאין צורך להניח את דבר קיומה הממשי של רוח טומאה, ועניין הטומאה הוא ריחוק, לרוב כביטוי סמלי של רעיון כלשהו. כך סבר הרמב"ם, שהטומאה איננה ישות רוחנית מציאותית, אלא הגדרה הלכתית גרידא, וכפי שכתב בסיום ספר טהרה בחיבורו הגדול משנה תורה: "דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן, והרי הן מכלל החוקים. וכן הטבילה מן הטומאות - מכלל החוקים היא, שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא... כיוון שטבל - טהור, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר".
בדברי חז"ל קיים מקור קדום לתפיסה עקרונית זו על מהות הטומאה, בשמו של רבן יוחנן בן זכאי: "שאל גוי אחד את רבן יוחנן בן זכאי: אילין עובדייא דאתון עבדין [=אלה המעשים שאתם עושים] נראין כמין כשפים! אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מיטמא למת - מזין עליו שתיים ושלוש טיפין, ואתם אומרים לו: טהרת! אמר לו: לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך? אמר לו: לאו. ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו: הן. אמר לו: ומה אתם עושין לו? אמר לו: מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו, ומרביצים עליה מים, והיא בורחת. אמר לו: ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך! כך הרוח הזו – רוח טומאה... מזין עליו... והוא בורח! לאחר שיצא, אמרו לו תלמידיו: רבינו! לזה - דחית בקנה, לנו - מה אתה אומר?! אמר להם: חייכם! לא המת מטמא, ולא המים מטהרין, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב: זאת חוקת התורה".
מן הפרשנים בעת החדשה הלך בכיוון זה הרש"ר הירש, הכותב: "כל שורה בהלכות טומאת המגע מעידה, שהטומאה איננה חלאה מיסטית, מאגית, חומרית, העוברת לאדם ולחפץ על ידי מגע במת, אלא הנושאים הנידונים בהלכות אלה מייצגים תפיסות ומושגים". הרש"ר הירש מסתמך על ההבחנות הדקות בהלכה בין מיני הכלים המקבלים טומאה, חלקן אף תלויות במחשבת האדם על הכלי. מכאן הסיק, שהדבר הקובע האם הטומאה תחול או לא תחול במקום מסוים הוא יחסו של האדם לדבר, ולא המציאות כשלעצמה.

הסברים רעיוניים להלכות הטומאה והטהרה

חכמי ישראל הסבירו את הרעיון העומד מאחורי הלכות הטומאה והטהרה בדרכים שונות.
הרמב"ם במשנה תורה מגדיר, כאמור, את הלכות הטומאה והטהרה כ"גזירת הכתוב" ללא סיבה המובנת לבני אנוש. לעומת זאת, בספרו מורה נבוכים הרחיב הרמב"ם במתן נימוקים להלכות אלו. לדעתו, הזהירות מן הטומאות כשלעצמה איננה מקנה לאדם יתרון רוחני כלשהו, אלא שיש לזהירות זו תועלת מעשית: הלכות הטומאה נועדו להרחיק את האדם מבית המקדש, וזאת מסיבה פסיכולוגית, שכן ככל שביקוריו של האדם במקדש יהיו נדירים יותר - כך תהיה התרשמותו מן המקדש חזקה יותר, ולמקדש תהיה השפעה יותר משמעותית על התנהגותו. בהקשר זה מציין הרמב"ם את ההבדל בין הלכות הטומאה והטהרה ביהדות לבין הטומאה בתרבויות אחרות: ביהדות הלכות הטהרה אינן מפריעות לחיי היום יום, כי רשאי האדם להיות טמא, אם אינו עוסק בקודש.
במקומות אחרים כתב הרמב"ם, שהיתרון בזהירותם של ה"חברים" מלהיטמא הוא, שעל ידי כך נאלצו להתרחק מחברתם של עמי הארץ, ובדידות זו איפשרה להם להגיע להישגים רוחניים.
הרמב"ם במורה נבוכים מוסיף, שהתורה רצתה גם להרחיק את האדם מדברים מאוסים. בכיוון זה הרחיב רבי יצחק אברבנאל בפירושו לויקרא פרק יא, כיצד דירוג הטומאות לחמורות יותר וקלות יותר קשור לנזק הסביבתי הטבעי שנגרם מהן.
רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי כותב, לאחר הבעת הסתייגות מן היכולת להבין לאשורם את טעמי המצוות בכלל ומצוות אלו בפרט, שהיסוד המשותף לכל מיני הטומאות הוא המוות. גם הצרעת היא מיתה מסוימת לאיבר הנגוע בה, וכן תא זרע היוצא מהגוף ומאבד את פוטנציאל ההולדה שבו. המוות משפיע לרעה על האדם מבחינה נפשית, וככל שהאדם עדין יותר - כך הוא מושפע לרעה גם מצורות קלות יותר של דמיון למוות.
הראי"ה קוק קישר אף הוא בין הלכות הטומאה לבין המוות, אך באופן הפוך: "המוות הוא חזיון שוא. טומאתו היא שיקרו. מה שבני אדם . קוראים מוות - הרי הוא רק תגבורת החיים". לדעתו הטומאה מבטאת את היחס האנושי הירוד אל המוות, יחס שלאמיתו של דבר אינו נכון, שהרי הנפש חיה וקיימת. בהמשך כותב הראי"ה, שהכהנים מוזהרים שלא להתקרב למתים כדי שלא יתרשמו יתר על המידה ממחזהו המטעה של המוות; כלומר, לא מפני עוצמתה האמיתית של הטומאה, אלא מפני השקר שבה.

ריחוק מטומאה במהלך השנה

אין חיוב מן התורה להישמר מטומאה במהלך השנה. יתירה מכך, הרמב"ם כותב שהחשיבות לשמור על טהרה נמצאת רק בקרבה למקדש ולקרבנות. באופן דומה, לגבי טהרת עולי רגלים חז"ל אמרו ש'חייב אדם לטהר עצמו ברגל', ומספר ראשונים הסבירו שזה מחמת החיוב להיכנס בטהרה למקדש. אף על פי כן, בתקופת בית שני היו קבוצות אנשים שנקראו 'חברים' ונשמרו מטומאה ככל האפשר. הם היו אוכלים אפילו מאכלי חולין בטהרה, למרות שאין חיוב לעשות זאת. ניתן להסיק מכך שיש מעלה של מידת חסידות בשמירה על טהרה גם מחוץ לתחום המקדש. הראי"ה קוק מבאר שהסיבה לשמירת הטהרה במקדש יכולה להיות רלוונטית גם מחוצה לו. בבית המקדש עבודת ה' מלווה בדמיון וברגש שעלולים להיפגם ללא טהרה מספקת, ובאופן דומה אדם שעובד את ה' עם מכלול כוחותיו זקוק לטהרה מתמדת. בהמשך מזכיר הראי"ה את תנועת החסידות בדורות האחרונים, שבה פיתוח הרגש בא יחד עם הקפדה על טבילה במקווה.

בנוסף, שמירה על טהרה גם מחוץ למקדש יכולה לעזור לאדם להתעלות מבחינה רוחנית. רבינו חיים ויטאל כותב שהאמוראים שהצליחו להיכנס לפרדס ולהבין את סודות התורה היו מסוגלים לכך מאחר ושמרו על טהרה.