טומאת כהן

מתוך ויקימקדש

איסור מן התורה על הכהן להטמא למת - האסור והמותר בעניין טומאת מת. נאמר בתורה: "אמור אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אליהם: לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב אליו, לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו, ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש – לה יטמא"[1]. התורה אוסרת על הכהן להיטמא למתים, מאידך גיסא חייבה התורה את הכהן להיטמא לשבעה קרובים מבני משפחתו. לאור האמור, כהן שנטמא באופן מכוון למת, ונטמא בעדים והתראה – לוקה, שנאמר: "לנפש לא יטמא בעמיו"[2].

טומאות שהכהן אסור בהם

כשם שהכהן אסור להיטמא למת, כך הוא אסור להיטמא לכל הטומאות הפורשות מן המת, כגון, לעצם או לדם מן המת[3]. האיסור להיטמא הוא בכל דרך שהיא, כגון, לגעת במת או בקבר, או לשאת את המת בידיו, או להאהיל עליו בגופו, או להיכנס לאהל המת[4]. כהן שהיה רגיל להיטמא למתים – פסול לעבודה במקדש, עד שיקבל עליו בבית דין שלא להיטמא למתים[5]. אם עבד הכהן עבודה במקדש לפני שקיבל על עצמו להמנע מלהיטמא – עבודתו כשרה[6]. כשם שהכהן אסור להיטמא למתים, כך אסור לאחרים לטמא אותו, לפיכך, המטמא את הכהן במזיד, והיה הכהן שוגג – המטמא אותו לוקה[7].

טומאות אסורות מדרבנן

אסור לכהן להיכנס ל'בית הפרס', שהוא שדה שנחרש בו קבר ונתפזרו העצמות בשדה, וזאת מדברי חכמים. כמו כן, אסור לו לצאת מארץ ישראל לתחום 'ארץ העמים'[8]. כהן שנטמא בטומאה דרבנן - מכים אותו מכת מרדות[9]. אסור לכהן להיכנס לארבע אמות של מת, אלא אם כן יש מחיצה המפסקת בינו לבין המת[10], ואיסור זה מדברי חכמים. נחלקו הראשונים, האם מותר לכהן להיטמא לכלי מתכת שנטמא במת, שיש בו דין "חרב כחלל", ונהגו להקל בדבר[11]. חכמים התירו לכהן להיטמא בטומאה דרבנן לצורך מצוה, או כדי לנחם אבלים[12]. עוד אמרו חכמים: "מדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל, ואפילו מלכי עכו"ם, כדי להבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודן למקומן"[13].

טומאות שהכהן חייב להטמא

היטמאות לקרוביו

נאמר בתורה "לה יטמא"[14], ונחלקו תנאים בדבר: יש אומרים שמותר לכהן להיטמא לקרוביו, ויש אומרים שהוא חייב להיטמא להם[15]. ואכן, דרשו חכמים: "'לה יטמא' – מצוה! לא רצה ליטמא - מטמאין אותו בעל כורחו! ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו - ובערבי פסחים - ולא רצה ליטמא לה [מפני הקרבן] ודחפוהו חכמים וטימאוהו על כורחו"[16]. אכן, כך כתבו הפוסקים להלכה, שמצות עשה היא, שייטמא הכהן לקרוביו, ואם לא רצה להיטמא – מטמאים אותו בעל כורחו[17]. לאור האמור, חייב הכהן להיטמא לשבעה הקרובים האמורים בתורה, שהם: אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו, אחותו הבתולה ואשתו[18]. ויש אומרים שהכהן מיטמא לאשתו רק מדברי סופרים, ולא מן התורה[19].

היטמאות למת מצווה

הלכה נוספת נאמרה בכהנים, והיא, שהכהן חייב להיטמא למת מצווה, כלומר, כשהמת מושלך בדרך ואין מי שיקבור אותו[20], למרות שהכהן בדרכו למקדש לעשות את העבודה, יעצור ויתעסק הכהן בקבורתו. עוד אמרו חכמים, נשיא שמת – כהנים מיטמאים לו, שכיון שכולם חייבים בכבודו, והרי הוא נחשב כמת מצווה[21].

קברים מחוץ לירושלים בציור נראה קבר קדום במורד הר הזיתים בירושלים, יש המייחסים אותו למקום קבורת זכריה הנביא, שנהרג בשלהי ימי בית ראשון. קבר זה הוא אחד מקברים רבים שנחצבו במורדות הר הזיתים, שם מתקיים בית קברות עתיק יומין. אחת ממדרגות הקדושה של ירושלים היא, שאין קוברים בה מתים אלא מחוץ לעיר, זאת, להרחיק את הטומאה מן הכהנים ומעולי הרגלים. כמו כן, בהיות ירושלים והמקדש מקום החיים והשראת השכינה, ממילא יש להרחיק ממנה קברי מתים. וכתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה ז, יד: "ירושלים מקודשת משאר העיירות המוקפות חומה... אין מלינין בה את המת, ואין מעבירין בתוכה עצמות אדם... ואין מקיימין בה קברות - חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה, שהיו בה מימות נביאים הראשונים". – הכל כדי להדגיש את קדושת ירושלים והמקדש שהם 'בית חיינו', וכפי שתיקנו חז"ל בתפילה וברכת ההפטרה: "רחם על ציון כי היא בית חיינו".

דיני טומאת קרובים

אין הכהן מיטמא לאשתו אלא כשהיא כשרה ומותרת לו, ולא כשהיא פסולה ואסורה לו, כגון גרושה וחללה[22]. ואין הכהן מיטמא אלא לאשתו הנשואה לו, ולא לארוסה[23]. אין הכהן מיטמא לאחותו אלא כשהיא בתולה – ולא כשהיא בעולה, ואפילו אנוסה ומפותה[24], ואינו מיטמא לה אלא כשלא היתה לאיש, אבל לנשואה אינו מיטמא. וכן אינו מיטמא לאחותו שנתארסה, אבל אם נתארסה ונתגרשה לפני הנישואין – מיטמא לה[25]. אין הכהן מיטמא לאחיו ואחותו אלא אם כן הם אחיו מאביו[26]. אין הכהן מיטמא לקרוביו אלא כשהם נקברים וכל גופם שלם[27].

הכהנים האסורים להיטמא למתים

איסור טומאה לכהן נאמר אף לגבי כהנים בעלי מומים האסורים להיטמא למתים[28]. לעומת זאת, כהנים חללים מותרים להיטמא למתים[29]. באשר לכהן קטן - אסור לגדולים לטמא אותו[30]. כהן קטן ההולך לטמא את עצמו, וכגון שנכנס לבית קברות – בית דין אינם חייבים להפרישו מן הטומאה, אבל אביו חייב להפרישו מן הטומאה, מדין חינוך[31]. בנות כהנים רשאיות להיטמא למתים, שנאמר: "'אמור אל הכהנים בני אהרן' – בני אהרן ולא בנות אהרן"[32].

כהן גדול

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טומאת מת לכהן גדול

כהן גדול החמירה בו התורה ואסור להיטמא אף לא לקרובים, שנאמר: "והכהן הגדול מאחריו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומילא את ידו ללבוש את הבגדים... ועל כל נפשות מת לא יבוא, לאביו ולאמו לא ייטמא"[33]. עם זאת, אם פגע במת מצוה חייב לטפל בו ולהביאו לקבורה[34].

מעולם המחשבה

האיסור על כהן להיטמא למתים - על שום מה?

טעמים שונים נאמרו להסברת האיסור להטמא למתים; במדרש תנחומא (אמור, א) משלו משל: "למה הדבר דומה? - לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך, אמר המלך: גוזר אני עליך שלא תראה את המת כל ימיך, מפני שאתה נכנס ויוצא ורואה פני, שלא תטמא את פלטרין שלי. כך גזר הקדוש ברוך הוא על הכהנים הנכנסים לבית המקדש שלא יטמאו למת" - כדי שלא יטמאו את מקום השראת השכינה[35].

טעם אחר כתב הרמב"ם - משום כבוד העבודה במקדש, שכיון שהכהנים מצווים על עבודת המקדש, אם ייטמאו במת - לא יוכלו לעבוד זמן ממושך בגלל טומאתם, לפיכך נאסר עליהם להיטמא למתים. מכל מקום התירה התורה לכהן להיטמא לקרובים בשל ההכרח הגדול שבדבר. מאותו טעם, כהן גדול שצריך להיות תמיד במקדש כשהציץ בראשו, והוא אחראי על עבודת הכהנים, משום כך נאסר עליו להיטמא אף לקרובים[36]. יש מן המפרשים שכתבו, שמאחר שהכהן הוא אדם נכבד - אין זה מכבודו להיטמא לאנשים זרים, כל עוד אנשים אחרים יכולים להתעסק בקבורתם. מאידך באשר לקרוביו יכול הכהן להיטמא, שכבודם הוא כבודו[37]. בדברי האחרונים מצינו, שביארו, שתורת ישראל היא תורת חיים, כך גם המקדש בו שרויה השכינה הוא מקור חיים לכל ישראל הדבקים בשכינה, ולכן הכהנים צריכים להיות כל ימיהם קשורים לחיים. מאידך עליהם להתרחק מכל דבר המזכיר מיתה וחידלון, לפיכך הרחיקה התורה את הכהנים עובדי ה' במקדש מהמוות ומהעיסוק בו[38].

הערות שוליים

  1. ויקרא כא, א- ג.
  2. רמב"ם אבל ג, א.
  3. תורת כהנים אמור פרשה א, ב - ג.
  4. רמב"ם אבל ג, א - ג.
  5. משנה בכורות ז, ז. רמב"ם הלכות ביאת מקדש ו, ט.
  6. רמב"ם שם.
  7. רמב"ם שם הלכה ה.
  8. עיין ערך 'טומאת ארץ העמים'.
  9. רמב"ם שם הלכה יג.
  10. סוטה מג, ב. רמב"ם שם הלכה יג.
  11. רמ"א יו"ד שסט, א.
  12. רמב"ם שם הלכות יג- יד. וראה שו"ע יו"ד שסט, א, ושם שעב, א.
  13. רמב"ם אבל ג, יד.
  14. ויקרא כא, ג.
  15. סוטה ג, א.
  16. ספרא אמור פרשה א, יב.
  17. רמב"ם אבל ב, ו. שולחן ערוך יורה דעה שעג, ג.
  18. מועד קטן כ, ב.
  19. רמב"ם אבל ב, א.
  20. רמב"ם אבל ג, ח; שהרי אפילו כהן גדול חייב להיטמא למת מצווה – ראה להלן.
  21. ירושלמי ברכות ג, א. רמב"ם שם הלכה י.
  22. תורת כהנים אמור פרשה א, טו. יבמות כב, ב. רמב"ם שם ב, ט.
  23. יבמות כט, ב. רמב"ם שם ה"ז.
  24. תורת כהנים אמור פרשה א, יא. יבמות ס, א. רמב"ם שם ה"י.
  25. יבמות שם, וכרבי יוסי ורבי שמעון. רמב"ם שם הלכות י - יא.
  26. תורת כהנים אמור פרשה א, ח. רמב"ם שם הי"ב.
  27. נזיר מג, ב; רמב"ם שם הי"ד.
  28. תורת כהנים שם.
  29. תורת כהנים שם. רמב"ם שם.
  30. תורת כהנים שם. יבמות קיד, א. רמב"ם שם הלכה יב.
  31. רמב"ם שם.
  32. תורת כהנים אמור פרשה א, א. רמב"ם שם הלכה יא.
  33. ויקרא כא, י - יא.
  34. תורת כהנים פרשה ב, ד. משנה נזיר ז, א.
  35. מדרש תנחומא פרשת אמור סימן א.
  36. מורה נבוכים ג, מז. על פי זה הרמב"ם מסביר גם מדוע מותר לכהנות להיטמא למתים – כיון שהן אינן עובדות במקדש.
  37. רמב"ן וספורנו ויקרא כא, ד. הם מסבירים שזהו פירוש הפסוק "לא יטמא בעל בעמיו להחלו" – הכהן שהוא אדם מכובד (בעל בעמיו) – לא ייטמא לזרים, כיון שדבר זה מחלל את כבודו (הם מסתמכים על אונקלוס, שתרגם "לא יסתאב רבא בעמיה [גדול שבעמו] לאחלותיה").
  38. רש"ר הירש ויקרא כא, ה. הראי"ה קוק, בתוך "אוצרות הראי"ה" (מהדורה חדשה), ח"ב עמוד 517 (וראה גם אורות הקודש ח"ב עמוד ש"פ).