לכבוד ולתפארת
לכבוד ולתפארת: מלאכת הכלים, הבגדים ובניין הבית, צריכה להיעשות באופן המכבד ומפאר את המקדש.
בעניין מלאכת האומנים במשכן מצינו ביטוי בתורה, שבגדי הכהונה צריכים להיות - "לכבוד ולתפארת", ככתוב: "ועשית בגדי קדש לאהרן, אחיך לכבוד ולתפארת"[1]. ביטוי זה נאמר במיוחד באשר לבגדים. בכך ציותה התורה על האומנים להשקיע בבגדים עמל ומחשבה כדי שיהיו מפוארים ככל האפשר. לא רק הכהן הגדול מתכבד בבגדיו אלא גם כהן הדיוט, ככתוב: "ולבני אהרן תעשה כותנות... ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת![2]" ביטוי זה אינו בגדר מליצה, אלא מצות עשה מן התורה!
הכבוד והתפארת בבגדים
בעניין יופיים של הבגדים כתבו הראשונים: "כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן! כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה... והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים!"[3] עוד כתבו הראשונים להלכה: "בגדי כהונה מצוותן שיהיו חדשים, נאים ומשולשים, כדרך בגדי הגדולים, שנאמר: 'לכבוד ולתפארת'. היו מטושטשין או מקורעין או ארוכין יתר על מדתו, או קצרים פחות ממדתו... ועבד - עבודתו פסולה"[4]. עוד מצינו בתלמוד, אודות הכהנים הגדולים, שעשתה להם אימם כתונת עשירה במיוחד, וכגון - "רבי אלעזר בן חרסום, שעשתה לו אמו כתונת משתי ריבוא שקלים"[5]. עוד אמרו חז"ל על המלך אחשורוש, שהוציא בפני כל העמים את בגדי הכהן הגדול, להראות את תפארתם, ככתוב: "'בהראותו את עושר כבוד מלכותו': בגדי כהונה גדולה הראה להם"[6]. ומובא בגמרא, שהיו עושים לכהן גדול כותנות יקרות במיוחד לפאר את עבודת יום הכיפורים, וכלשון חז"ל: "בשחר היה לובש [כהן גדול כתונת] פלוסין, של שנים עשר מנה, ובין הערבים -[כתונת] הנדוין של שנים עשר מנה - הכל שלשים מנה"[7].
התפארת במקדש וכליו
במקדש במיוחד קיים הכלל: "'זה אלי ואנוהו' - התנאה לפניו במצוות!"[8] ומובא במשנה, ש"מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכפורים של זהב. הילני אמו עשתה נברשת של זהב... וכן טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה"[9], שכן, במקדש הנוי הוא חלק מהותי של המצוה. מצינו דעה בדברי חז"ל, ש"בגדי כהונה אין מכבסים אותן כל עיקר!" זאת למה? כי - "אין עניות במקום עשירות!"[10] ביטוי ליופי שבמקדש מוצאים אנו בדברי חכמינו ז"ל באומרם: "מי שלא ראה בית המקדש בבניינו - לא ראה בנין מפואר מעולם!"[11] לא נחה דעתם של חכמים עד שקראו למקדש – "נויו של עולם!"[12].
אבנים יקרות ועצי ארזים בבניין הבית
מצות בניין הבית 'לכבוד ולתפארת' נזכרת בדברי דוד המלך האומר לחירם: "שלמה בני נער ורך, והבית לבנות לה' - להגדיל למעלה! לשם ולתפארת לכל הארצות!"[13] מכאן גם כל הפאר המתואר בבניין מקדש שלמה, עד כמה השקיע בבניין המקדש באבנים יקרות, וכן בהבאת ארזים מן הלבנון, בעמודי נחושת וב'ים הנחושת' שעשה, וכן שאר ה'מכונות' והכלים[14]. חז"ל בתלמוד מתארים בעניין תפארת בית שני, כיצד מציע בבא בן בוטא עצה להורדוס לסתור את בית המקדש שבנו עולי בבל בדלותם, ולבנותו מחדש באבני שיש וכן ציפוי זהב. ומתואר בגמרא[15], שבנה אותו באבנים בצבעים שונים בצבע כחול, ו'מרמרא'. עוד תכנן הורדוס לצפות את האבנים בזהב, אמרו לו חכמים: השאר את השיש כמות שהוא, שנראה כגלי הים - המזכירים את כסא הכבוד. אבנים ועמודים אלה הובאו בספינות ממרחקים מחופי יון לחוף קיסריה, ואחר כך הועלו בעמל רב לירושלים, שכן, כאמור, המצוה לבנות את הבית 'לכבוד ולתפארת', דין תורה הוא. זה ההסבר לדברי הגמרא בבבא בתרא, השואלת, מדוע הציע בבא בן בוטא להורדוס הרשע לבנות את הבית? ותשובת הגמרא: אם לא המלכות – לא יבנה הבית! שכן, ביד המלכות האפשרות הכספית והמעשית לבנות בית לתפארת, דבר, שאין ביכולתם של בודדים. לפיכך, כשראה בבא בן בוטא לנגד עיניו את הבית הדל שבנו אנשי בית שני, כי לא היה בימיהם מלך, לפיכך הציע להורדוס לבנותו מחדש. אכן, מתברר, שהורדוס בנה בית כלול בהדרו, וכדברי חז"ל שם: "מי שלא ראה בנין הורדוס, לא ראה בנין נאה מימיו"[16].

בגמרא מתואר כיצד "חיפו את ההיכל כולו בטבלאות של זהב, שהן אמה על אמה - כעובי דינר זהב". טבלאות אלו היו מעוטרות בעיטורים עדינים, וגזברי המקדש ראו לנכון להראות את האומנות המיוחדת לקהל עולי הרגל, שיראו איך הכל נעשה במקדש 'לכבוד ולתפארת'. לפיכך בבוא הרגל היו מפרקים חלק מהם מכתלי ההיכל – "ומניחין אותן על גב מעלה בהר הבית, כדי שיהו עולי רגלים רואין, שמלאכתם נאה ואין בה דלם [פגם]".
כבוד המקדש - לתוספת יראה
הביטוי "לכבוד ולתפארת" נחלק לשני מושגים שונים: 'כבוד' לעומת 'תפארת'; ה'כבוד' בא להוסיף יראה, ככתוב: "את מקדשי תיראו". אכן מצינו שכתבו הראשונים, אודות השמירה של הכהנים והלויים במקדש, שהיא מצות עשה – "ואף על פי שאין שם פחד מאויבים ולא מלסטים, שאין שמירתו אלא כבוד לו, אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין"[17]. עוד כתבו: "שהסיבוב סביב למקדש תמיד, הוא לכבד אותו... ומכלל הדברים המביאים להגדיל המקדש ולפארו, עד שיגיע לנו יראה ממנו, שלא יבוא אליו - לא כהן שיכור... לא כהן פרוע בשערותיו ובגדיו קרועים"[18]. כך גם באשר להתנהגות האדם במקדש כתבו הראשונים: "כל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר לו להכנס לשם, ויראה עצמו שהוא עומד לפני ה'... ומהלך באימה וביראה ורעדה, שנאמר, 'בבית אלהים נהלך ברגש'"[19].
תפארת המקדש – להוסיף התרשמות והתרגשות
כתוספת ל'כבוד' באה ה'תפארת', כלומר, כלי המקדש וצורתם המפוארת והעבודה בהם נועדו לעורר התרשמות והתרגשות. בעניין זה כתבו הראשונים, שזו הסיבה לצורת הכלים במקדש ותכליתם. וכגון מנורת הזהב ניתנה - "לכבוד ולתפארת לבית! כי הבית שדולק בו הנר תמיד ביום ובלילה יש לו בנפש מעלה גדולה"[20]. עוד כתבו: "ולהגדיל הבית עוד, הגדיל מעלת עובדיו... וציוה להלביש הכהנים בגדים נאים ומלבושים יפים וטובים – 'בגדי קודש לכבוד ולתפארת'"[21]. לא רק הופעת הכהן צריכה להיות בבגדים נאים אלא הוא עצמו צריך להיות נאה, ואילו בעל מום מנוע מלעבוד במקדש, ומסביר שם הרמב"ם: "שלא ישמש בעבודה על המזבח בעל מום... מפני שהמון העם - לא יגדל ויכובד אדם אצלם... אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו"[22]. עוד כתבו הראשונים: "כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו, ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו... על כן באמת ראוי להיות [הכהן] ... איש חן, יפה תואר ויפה מראה ונאה בכל דרכיו"[23]. הלכות אחרות מצאנו בעניין התפארת שעניינן קיום הפסוק - "בבית אלהים נהלך ברגש"[24], ומובא בתלמוד, שהנהיגו ארבעה פייסות בכל יום בעת העבודה - "כדי להרגיש את כל העזרה"[25]. כן מובא בירושלמי, שכאשר מעלים פר לקרבן על המזבח, הדבר נעשה בעזרת עשרים וארבעה כהנים העולים בשורה ארוכה למזבח לפאר את הקרבן, ו"כדי לעשות פומבי לדבר"[26]. עוד נאמר בעניין קצירת העומר ברוב עם: "כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם כדי שיהא נקצר בעסק גדול!"[27] – הכל להרבות התרגשות ותפארת במקדש.

ממקורות אחדים בתלמוד עולה, שהיה מנהג במקדש להציג בפני עולי הרגל את כלי המקדש בתפארתם, וביניהם את השולחן והמנורה, להראות שהם כלים נאים ביופיים. כמו כן הראו לקהל את העבודה הנעשית בהם, ואת השראת השכינה המורגשת בכלים אלה (ראה חגיגה כו, ב; ירושלמי חגיגה ג, ח). ומבואר בגמרא, שהראו לכל, שלחם הפנים שומר על חומו כבשעת האפייה. עוד מבואר, שבעת הצגת הכלים הקפידו הכהנים להרחיק את הקהל לבל יטמא את כלי המקדש, ויהיו הכלים חייבים טבילה.
כבוד ותפארת בקדש הקדשים
ככל שהקדושה במקדש גדולה כן הגדילה התורה את הכבוד והתפארת, וכך מוצאים במשכן, שבעוד שמסך פתח המשכן נעשה 'מעשה רוקם', בלי צורת כרובים, והמסך ניצב על עמודים שאדניהם נחושת, לעומת זאת, בקדש הקדשים שם ציותה התורה לעשות פרוכת מיוחדת, שיש לה יתרון בתפארתה על פני מסך הפתח, וכגון, שהיא נעשית 'מעשה חושב', כמו כן מצוירים עליה כרובים, ועוד שהיא ניצבת על עמודים שאדניהם כסף[28]. גם שלמה המלך השקיע רבות בבניין קדש הקדשים, ככתוב: "ויצף שלמה את הבית מפנימה זהב סגור ויעבר ברתוקות זהב לפני הדביר ויצפהו זהב", כן העמיד שם שני כרובים נוספים מצופים זהב[29].
התפארת בקדש הקדשים ביום הכיפורים
עוד יש ללמוד על הכבוד והתפארת שהם דין תורה, מכניסת הכהן הגדול ביום הכיפורים לקדש הקדשים. שכן, למרות שהכניסה למקום זה אסורה לכל בכל ימות השנה, ציותה תורה מצוה מיוחדת, שבתום עבודת יום הכיפורים יכנס הכהן הגדול פעם רביעית לקודש הקדשים – בנוסף לשלושת הפעמים שנכנס - מפני הכבוד והתפארת. הכהן טובל במקוה, לובש בגדי לבן, נכנס פנימה ונוטל משם את הכף והמחתה של הקטורת, שהביא תחילה להקטיר קטורת[30]. לכאורה היה הכהן הגדול יכול להוציא את הכף והמחתה באותן שלש פעמים שנכנס פנימה להקטיר קטורת ולהזות מן הדם כנגד ארון הברית? כאן לימדתנו תורה, כי כבוד העבודה מחייב לעשות כל עבודה בנפרד, ולא יטול את הכלים כבדרך אגב. ומאחר שתפארת המקום מחייבת שלא להותיר כלים מול ארון הברית, למרות שהם כלי זהב, לפיכך ציותה התורה, שיכנס הכהן הגדול פעם נוספת לקדש הקדשים, כדי להוציא משם כלים מיותרים. הכל משום כבוד המקום וניקיונו. יתירה מזו! מתברר, שהכינו לכהן הגדול כתונת לבנה יקרה ומיוחדת שהביאו מהודו למטרה זו, ומחירה אלף ומאתים שקלים[31], הכל ללמד על הסדר, הניקיון והתפארת שיש לשמור בכל מקום במקדש.
הצגת תפארת המקדש בעת העלייה לרגל
אחת ממטרות העליה לרגל היתה, לראות את הדר המקדש ותפארתו. וכתבו הראשונים: "כל האנשים חייבים בראייה חוץ מחרש... וסומא... ונאמר: 'בבוא כל ישראל לראות', כשם שהן באין להיראות לפני ה' - כך הם באים לראות הדר קודשו ובית שכינתו. להוציא סומא שאינו רואה [ופטור מעלייה לרגל]"[32]. מסיבה זו דאגו הגזברים במקדש להראות לעולי הרגל את כלי המקדש, ומובא בגמרא, שאמרו להם: "הזהרו שמא תגעו בשולחן ובמנורה [שלא יטמאו]"[33]. גם את תפארת ההיכל הראו להם, על ידי שהוציאו החוצה טבלאות של זהב מעוטרות, כמובא בתלמוד: "חיפו את ההיכל כולו בטבלאות של זהב, שהן אמה על אמה כעובי דינר זהב, ולרגל היו מקפלין אותן ומניחין אותן על גב מעלה בהר הבית, כדי שיהו עולי רגלים רואין שמלאכתם נאה ואין בה דלם [פגם]"[34].
בניין הבית – 'לתפארת' בהלכה
להלכה כתבו הראשונים: "מצוה מן המובחר לחזק את הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור, שנאמר: 'לרומם את בית אלהינו'. ומפארין אותו ומייפין כפי כוחן. אם יכולין לטוח אותו בזהב ולהגדיל במעשיו הרי זו מצוה"[35], כלומר: 'לכבוד ולתפארת' זו מצוה כללית במקדש. מכאן למדו אנשי בית שני להגדיל את כבוד הבניין, ככתוב: "כי עבדים אנחנו, ובעבדותנו לא עזבנו אלהינו... לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חורבתיו"[36]. כך גם לעניין בית שלישי, נאמר: "כבוד הלבנון אליך יבוא, ברוש תדהר ותאשור יחדיו, לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד"[37].
הערות שוליים
- ↑ שמות כח, ב.
- ↑ שמות כח, מ.
- ↑ רמב"ן שמות כח, ב.
- ↑ רמב"ם כלי המקדש ח, ד.
- ↑ מסכת יומא לה, ב.
- ↑ אסתר רבה ב.
- ↑ יומא לד, ב. ועיין הידורים נוספים בבגדי כהונה בערך 'בגדי כהונה'.
- ↑ שבת קלג, ב.
- ↑ יומא ג, יא.
- ↑ זבחים פח, ב.
- ↑ סוכה נא, ב.
- ↑ זבחים נד, ב.
- ↑ דברי הימים א' כב, ה.
- ↑ מלכים א' פרקים ו – ז.
- ↑ בבא בתרא ג, ב.
- ↑ סוכה נא, ב.
- ↑ רמב"ם בית הבחירה ח, א.
- ↑ רמב"ם מורה נבוכים ג, מה.
- ↑ רמב"ם בית הבחירה, ז.
- ↑ רמב"ם מורה נבוכים ג, מה.
- ↑ רמב"ם מורה נבוכים ג, מה.
- ↑ רמב"ם מו"נ שם.
- ↑ ספר החינוך מצוה ערה.
- ↑ תהילים נה, טו.
- ↑ יומא כד, ב.
- ↑ יומא ב, ד.
- ↑ פסיקתא זוטרתא ויקרא אמור.
- ↑ שמות כו, לא.
- ↑ עיין ערך 'בית ראשון'.
- ↑ יומא לב, א; על פי ויקרא טז, כג.
- ↑ משנה יומא ג, ז.
- ↑ רמב"ם חגיגה ב, א.
- ↑ חגיגה כו, ב.
- ↑ פסחים נז, א.
- ↑ רמב"ם בית הבחירה א, יא.
- ↑ עזרא ט, ט.
- ↑ ישעיהו ס, יג.