מנחה
מנחה היא קרבן הבא מן הצומח.
מנחה באה משלשה מינים: חיטה, שעורה ולבונה. כמו כן ברוב המנחות באה תוספת – אף היא מן הצומח - שמן בכלי המנחה, ובנוסף מביאים יין לניסוך בראש המזבח. תהליך הקרבת המנחה כולל ארבע עבודות עיקריות, המקבילות לארבע העבודות שבקרבנות מן החי, והן: קמיצה, נתינת הקומץ בכלי שרת, הולכת הקומץ למזבח והקטרת הקומץ.
המנחה היא קדש-קדשים, ולפיכך נאכלת בעזרה לכהנים זכרים ליום ולילה עד חצות. רוב המנחות הם מצה[1], ואף שיירי המנחות - אינם נאכלים חמץ.
מרכיבי המנחה
כאמור לעיל, רוב המנחות עשויות מסולת, שמן ולבונה. ברוב המנחות הסולת היא סולת חיטים, וחלק מן המנחות - סולת שעורים. חריגה היא מנחת סוטה, הבאה מקמח שעורים. החיטה שמביאים צריכה להיות מובחרת מארץ ישראל או חוץ לארץ. לא כן העומר ושתי הלחם שבנוסף לחובה לקחת מן המובחר, אין מנחות אלו באות אלא מארץ ישראל[2].
לכתחילה הידרו לקחת את החיטים משדה שנזרעת כל שנתיים מאדמות משובחות - ממכמש ויוחנה[3]. במשנה במנחות מבואר אופן הכשרת הקרקע לזריעת המנחות, ומבואר שם כי החיטה נזרעת שבעים יום לפני הפסח[4]. הראשונים נימקו זאת בכך, שבזמן זה השמש בגבורתה[5].
הקדשת המנחה
קדושת פה
מביא המנחה צריך להקדיש בפיו את חומרי המנחה, ולומר: 'הרי אלו למנחתי'. בדיעבד גם מחשבה בליבו מועילה[6]. נחלקו ראשונים היכן יש להקדיש את חומרי המנחה. יש מן הראשונים שכתב, שיש להקדיש דווקא לפני הכנסתם לעזרה, שכן, אסור להכניס חולין לעזרה[7]. לעומתו יש מי שכתב, שניתן להקדישם גם לאחר הכנסתם לעזרה. שכן, האיסור להכניס חולין לעזרה נוהג רק אם עושה בחולין עבודה מעבודות המקדש, אך אם לא עובד בו - מותר[8].
חומרי מנחה שנתקדשו בקדושת דמים אינם יוצאים לחולין אלא אם כן נפסלו או נטמאו. במקרה כזה – פודים אותם, וכסף הפדיון מתקדש, אך כל עוד שלא נפדו יש בהם מעילה[9].
קדושת גוף המנחה
חומרי המנחה יתקדשו בקדושת גוף רק עם הנחתם בכלי המדידה שבמקדש שהינם כלי שרת. לאחר הנחתם בכלי – לא ניתן יותר לפדותם. בעת הנחת החומרים בכלי צריך בעליו לכוון לקדשם, וכך פוסק הרמב"ם: "כל כלי השרת אין מקדשין אלא במקדש, ואין מקדשין אלא מדעת"[10].
סוגי המנחות והלכותיהן
מנחת יחיד בנדר ובנדבה
יחיד הנודר נדר או מתנדב להביא מנחה למקדש, יכול להביא מספר סוגי מנחות: מנחת סולת, מנחת חלות מצות - הנעשית בתנור, מנחת רקיקין - הנעשית אף היא בתנור, מנחת מחבת, ומנחת מרחשת[11][./מנחה#cite_note-הערה11-11 [11]][11]. מנחות אלו עשויות מעשרון סולת חיטים לכל הפחות, עם זאת, ניתן להוסיף סולת עד שישים עשרונים לכל כלי[12]. כמו כן, נותנים בכל עשרון לוג שמן וקומץ לבונה[13].
עבודת ההקרבה במנחת יחיד
כאמור, קיימת הקבלה בין ארבעת העבודות שבקרבן מן החי, לבין ארבעת העבודות שבהבאת המנחה. והן: שחיטה - מקבילה לקמיצה. קבלת הדם במזרק - מקבילה לנתינת הקומץ בכלי שרת. הולכת הדם – מקבילה להולכת הקומץ למזבח. זריקת הדם על קרן המזבח - מקבילה להקטרת הקומץ באש המערכה. הכהן מגיש את כלי השרת ובו המנחה לקרן המערבית דרומית של המזבח החיצון. שם הוא מסלק את הלבונה לצד אחד של המנחה, קומץ באצבעותיו, ונותן את הקומץ בכלי שרת אחר. לאחר מכן הכהן מלקט את הלבונה ומניחה על הקומץ, מוליך את הקומץ והלבונה לראש המזבח, מולח את הקומץ ומקטירו על אש המערכה[14][14]. מנחות אלו נאכלות ליום ולילה לכהנים זכרים בעזרה. כמו כן, מנחות אלו אינן דוחות לא את השבת ולא את הטומאה[15].
מנחת נסכים
כשיחיד או ציבור מקריבים עולה או שלמים מביאים עם הקרבן מנחת נסכים, דהיינו מנחה הנלווית לקרבן נדר, נדבה או חובה. מנחה זו מורכבת מסולת בלולה בשמן, וכן יין לנסך על המזבח[16]. מנחת נסכים כזו מביאים גם עם החטאת והאשם של המצורע. אדם המביא קרבן מן הצאן מביא עמו מנחה - עשרון סולת חיטים, שלושה לוגין שמן ושלושה לוגין יין. המביא איל כקרבן מביא עמו שני עשרונים סולת חיטים, ארבעה לוגין שמן וארבעה לוגין יין. כאשר הקרבן מובא מן הבקר - מביא עמו שלושה עשרונים סולת, ששה לוגין שמן וששה לוגין יין[17].
עבודת ההקרבה בנסכים הבאים עם הקרבן
הכהן מוליך את כל המנחה לראש המזבח, מולחה ומקטיר את כולה. לאחר מכן מנסך את היין בספל הכסף שבקרן דרומית מערבית של המזבח, ויש אומרים לספל המזרחי מבין שני הספלים שעל המזבח[18]. מנחה זו אינה נאכלת אלא נשרפת כליל על גבי המזבח. אם למנחת הנסכים יש זמן קבוע, כגון מנחה הבאה עם מוסף הכבשים של שבת – היא דוחה את השבת ואת הטומאה[19].
בציור נראות ההכנות להקרבת קרבן העומר במקדש בששה עשר בניסן. מימין נראה כהן המביא שלש סאים שעורים על כתיפיו לעזרה. משמאל נראה כהן המהבהב וקולה את השעורים. במרכז נראה כהן הטוחן את השעורים בריחיים, ובקידמת הציור נראה כהן המחזיק נפה ומנפה את העומר היטב עד שנשאר לו עשרון, שהוא העומר.
מנחת יחיד הבאה כחובה
מנחת סוטה
מנחת סוטה מובאת על ידי סוטה, דהיינו, אשה שקינא לה בעלה ויש עדים שהלכה ונסתרה עם אחר[20]. המנחה באה מעשרון קמח שעורים ובאה משל בעלה[21].
מנחת חוטא
מנחת חוטא מובאת על ידי אדם דל שבדלים המחויב בקרבן חטאת עולה ויורד[22][22]. קרבן עולה ויורד מביאים על שבועת העדות, על שבועת ביטוי, ועל טומאת מקדש וקודשיו. המנחה באה מעשרון סולת חיטים[23].
עבודת ההקרבה למנחת סוטה ומנחת חוטא
הכהן מגיש את המנחה לקרן המערבית דרומית של המזבח, קומץ באצבעותיו, ונותן את הקומץ לכלי שרת אחר. לאחר מכן מוליך הכהן את הקומץ לראש המזבח, מולחו ומקטירו[24]. שתי מנחות אלו נאכלות ליום ולילה לכהנים זכרים בעזרה.
מנחת חינוך
מנחת חינוך היא מנחה שמביא הכהן בכניסתו לעבודה ככהן עם תחילת עבודתו במקדש, וכן מביאה כהן הדיוט כשמתמנה לכהן גדול[25][./מנחה#cite_note-הערה25-25 [25]]. המנחה באה מעשרון סולת חיטים, שלושה לוגין שמן וקומץ לבונה[26].
עבודת ההקרבה
הכהן מגיש את המנחה לקרן דרומית מערבית של המזבח. לאחר מכן מוליך את כל המנחה והלבונה לראש המזבח, מולחה ומקטיר את כולה[27]. מנחה זו נשרפת כליל על גבי המזבח.
מנחת חביתין
מנחת חביתין היא מנחה שמקריב הכהן הגדול מדי יום, והיא באה משלו. המנחה מורכבת משתים עשרה חלות, שש מוקרבות בבוקר, ושש בין הערביים[28][./מנחה#cite_note-הערה28-28 [28]]. המנחה באה מעשרון סולת חיטים, שלושה לוג שמן וקומץ לבונה[29].
עבודת ההקרבה
הכהן מגיש את הכלי שבו שש חלות ולבונה לקרן המערבית דרומית של המזבח. לאחר מכן מוליך את הכלי לראש המזבח, מולח את החלות ומקטירם. כך עושים כל יום בבקר ובין הערביים[30]. מנחה זו נשרפת כליל על גבי המזבח, ודוחה שבת וטומאה[31].
מנחת ציבור הבאה כחובה
מנחת העומר
מנחת העומר היא מנחת ציבור הבאה למחרת יום טוב ראשון של חג המצות - בששה עשר בניסן. עם הבאתה בעזרה מותרת התבואה החדשה בירושלים מיד, ובמקומות מרוחקים בארץ ובחוץ לארץ רק לאחר חצות[32]. המנחה באה משלוש סאין שעורים, לוג שמן, וקומץ לבונה. מן הראוי להדגיש, שהעומר זו מנחת הציבור היחידה הבאה משעורה. באשר לתהליך ההכנה, חובטים את השיבולים ובוררים את הגרעינים. לאחר מכן מהבהבים את הגרעינים בתוך אבוב מנוקב מעל גחלי אש, טוחנים אותם, ומנפים בשלש עשרה נפה עד שנשאר עשרון נקי[33].
עבודת ההקרבה
הכהן מניף את המנחה תנופה – מוליך ומביא מעלה ומוריד. לאחר מכן מגישה בקרן דרומית מערבית של המזבח החיצון. מסלק את הלבונה לצד אחד של המנחה, קומץ ונותן את הקומץ לתוך כלי שרת, מלקט את הלבונה ומניחה על הקומץ. לאחר מכן מוליך את הלבונה והקומץ אל ראש המזבח, מולחם ומקטירם[34]. מנחה זו נאכלת ליום ולילה, לכהני כל המשמרות בעזרה, ועשייתה, אפילו הקצירה – דוחה שבת וטומאה[35].
מנחת שתי הלחם
מנחה המורכבת משני לחמי חמץ, המכונה שתי הלחם, באה בחג השבועות, ומתירה את התבואה החדשה במקדש[36]. המנחה נעשית משלוש סאין סולת חיטים מן התבואה החדשה. מנפים את הסולת בשתים עשר נפה עד אשר נשארים שני עשרונים סולת נקיה. כמו כן מביאים שאור להחמצה לפי צורך מידת שני העשרונים[37].
עבודת ההקרבה
הכהן מניף את הכבשים ושתי הלחם פעמיים. פעם ראשונה עם הכבשים, בעודם בחיים. פעם שניה, לאחר שחיטת הכבשים, מניף הכהן חלק מאברי הכבשים - את החזה והשוק עם הלחם. זריקת דם הכבשים על המזבח, מתירה את שתי הלחם באכילה לכהנים[38]. מנחה זו אינה עולה על המזבח. שתי הלחם מחולקים לכהנים ונאכלים ליום ולילה בכל העזרה. הכהן הגדול נוטל לחם אחד, ואילו הלחם השני מתחלק בין כהני כל המשמרות. מנחה זו זמנה קבוע ולכן מביאים אותה ביום טוב, כמו כן דוחה את הטומאה. עם זאת אין אופים את שתי הלחם לא בשבת ולא ביום טוב אלא בערב יום טוב[39].
מנחת לחם הפנים
מסדרים על שלחן הזהב בהיכל בכל שבת את לחם הפנים - שנים עשר לחמים, בשתי מערכות שבכל אחת ששה לחמים, ושני בזיכי לבונה לידם[40]. הלחמים נעשים מעשרים וארבע סאים סולת חיטים. את הסולת מנפים באחת עשרה נפות עד שנשארים עשרים וארבעה עשרונים סולת נקייה[41].
עבודת ההקרבה
הקרבת לחם הפנים אינה על המזבח, אלא סידורו על השלחן בהיכל ביום השבת יחד עם בזיכי לבונה - הוא הקרבתו. בשבת שלאחר מכן, נוטלים הכהנים את הלחם ואת בזיכי הלבונה ומקטירים את הלבונה על מערכת הקטורת שבמזבח החיצון. לאחר מכן מחלקים לכהנים את לחם הפנים[42]. לחם הפנים מתחלק בשבת לכהנים ונאכל בתחומי העזרה, וזמן האכילה הוא למשך יום ולילה. שש חלות ניתנות למשמר הנכנס, ושש חלות ניתנות למשמר היוצא. הכהן הגדול מקבל חצי מהחלות של המשמר הנכנס וחצי מהחלות של המשמר היוצא – סך הכל שש חלות[43]. כמו כן, לחם הפנים דוחה את הטומאה, אך לגבי שבת ויום טוב רק הקטרת הבזיכין דוחה אותם, ואילו האפיה נעשית בערב שבת ויום טוב[44].
מלאכות ועבודות הכשרות בזר
כל עבודות ההכנה של הכנת המנחה, ועשייתה – כשרות לכתחילה בזר. מלאכות אלו כוללות את גידול החיטה וקצירתה, וכן הטחינה והניפוי לכל שלביו. כך גם הכנת המנחה עצמה, היינו, הבאת החומרים מהם נעשית המנחה, הקדשתם ומדידתם בכלי. מאידך, הגשת המנחה אל המזבח נעשית על ידי כהן, אולם בדיעבד כשרה גם בישראל. ואילו עבודת הקטרה הקומץ או מנחה כולה על אש המערכה, זו כשרה בכהן בלבד[45].
מעולם המחקר
שלש עשרה נפה - על שום מה?
ניפוי הסולת היטב נזכר בשלש מן המנחות: בעומר - שלש עשרה נפה, ובשתי הלחם - שתים עשרה נפה, ובלחם הפנים - אחת עשרה נפה. וכבר נשאלה השאלה, מה העניין במספר הנפות, הרי אם מדובר בנפה ובה נקבים דקים די בנפה אחת לנפות היטב? בגמרא במנחות עו, ב; קיימת מחלוקת בשאלה זו, יש מי שאמר, שלצורך הפרדת הסובין והסולת היו צריכים לנפות בשתי נפות - דקה וגסה לסירוגין, ויש מי שאמר, שאכן היו שלש עשרה נפות במקדש זו למעלה מזו (עיין שם ברש"י). וכך כתב הרמב"ם בפירוש המשנה למנחות ו, ז; שהיו שלש עשרה נפות כל אחת דקה מן השניה. יש מן המומחים בדורנו לניפוי קמח במיכשור משוכלל, המסביר, שהחיטים והשעורים עוברים גם בתקופתנו כמה שלבים בטחינה, לפיכך, לאחר טחינה ראשונה, היה ניפוי אחד בנפה מתאימה. לאחר מכן מחזירים את החיטים למטחנה, ובא ניפוי שני, וכך הלאה, עד שמפרידים לגמרי את הקמח מן הסולת, ויהיו מופרדים לגמרי כסולת נקיה וקמח נקי.
מן המדרש
קרבן עני אהוב לפני ה' - מכל הקרבנות
במסכת מנחות קד, ב; קיימת הבחנה בדברי חז"ל, בין הקרבנות הרבים המובאים במקדש, שיש מהם שעושים נחת רוח מיוחדת לקב"ה, וכלשון חז"ל: "מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה 'נפש'? - אמר הקדוש ברוך הוא: מי דרכו להביא מנחה? – עני! מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני. אמר רבי יצחק: מה נשתנית מנחה, שנאמר בה חמשה מיני טיגון הללו? - משל למלך בשר ודם, שעשה לו אוהבו סעודה, ויודע בו שהוא עני, אמר לו: עשה לי מן חמשה מיני טיגון, כדי שאהנה ממך". מפרש רש"י: "חמישה מיני טיגון" כדלהלן: א. סולת, ב. מחבת, ג. מרחשת, ד. חלות, ה. רקיקין, שכן המושג "מנחת מאפה תנור" שבפסוק, עניינו, כל מנחת סולת שמוסיפים לה שמן ואופים אותה בתנור, נקראת - 'טיגון', וכדי להראות חיבה לעני, מאפשרת התורה לעני, להביא את מעט הסולת שלו בחמש צורות שונות.
הערות שוליים
- ↑ למעט שתי הלחם ועשרה לחמי תודה.
- ↑ רמב"ם איסורי מזבח ו, טו.
- ↑ שם ז, ב.
- ↑ מנחות ח, ב.
- ↑ רש"י ועוד.
- ↑ שבועות כו, ב, רש"י ומאירי שם; רמב"ם מעשה הקרבנות יד, יב.
- ↑ רש"י על תמורה כג, א ד"ה יאכלו; ר"ן לנדרים ט, ב ד"ה מביאה.
- ↑ תוס' לתמורה שם.
- ↑ מנחות ק, ב; רמב"ם איסורי מזבח ו, ה; מעילה ב, ז.
- ↑ רמב"ם פסולי המוקדשין ג, כ. לכתחילה צריך מחשבה לפני הכנסה לכל כלי וכלי, אך בדיעבד די אם חשב באופן ממשי לפני הכנסה לכלי הראשון, שכן, גם אחר כך כשממשיך להכניס חומרי מנחה לכלי מדידה ולא חושב מחשבה ממשית לקדשם - ודאי שזו כוונתו ואלו מעשיו אף אם לא חשב על כך ממש (משנה ברורה או"ח סימן ס' בשם החיי אדם).
- ↑ רמב"ם מעשה הקרבנות יב, ד - ה.
- ↑ שם יז, ו. עיין ערך 'בילה'.
- ↑ שם יב, ז.
- ↑ רמב"ם מעשה הקרבנות יג, יב.
- ↑ רמב"ם ביאת מקדש ד, ט - י.
- ↑ שם ב, ב; שם יד, א.
- ↑ שם ב, ד.
- ↑ שם ב, א.
- ↑ עיין הערה 6.
- ↑ רמב"ם סוטה ג, יב.
- ↑ רמב"ם מעשה הקרבנות יב, ה; יב, ז
- ↑ רמב"ם שגגות י, ד.
- ↑ עיין הערה 7.
- ↑ שם חב, ז.
- ↑ רמב"ם כלי מקדש ה, טז - יז; מעשה הקרבנות יב, ד.
- ↑ שם יב, ה.
- ↑ שם יב, ט.
- ↑ שם יב, ד.
- ↑ עיין הערה 11
- ↑ שם.
- ↑ שם. הכוונה לעשייה וההקרבה אך קצירת החיטים ושאר המלאכות היכולות להיעשות בע"ש - לא דוחות את השבת!
- ↑ רמב"ם מאכלות אסורות י, ב.
- ↑ רמב"ם תמידין ומוספין ז, יב.
- ↑ רמב"ם תמידין ומוספין ז, יב.
- ↑ שם ז, יא.
- ↑ רמב"ם איסורי מזבח ה, י.
- ↑ רמב"ם תמידין ומוספין ח, ג - י.
- ↑ שם ח, יא.
- ↑ רמב"ם תמידין ומוספין ח, ח; ביאת מקדש ד, ט.
- ↑ שם ה, ב; ה, יג.
- ↑ שם ה, ו.
- ↑ שם ה, א - ה.
- ↑ שם ד, יד; ד, ט.
- ↑ שם ה, י; ה, יג.
- ↑ רמב"ם פסולי המוקדשין יא, ז; מעשה הקרבנות יג, יב; מבואי הקודשים עמ' קמו אות לח.