מעשר בהמה

מעשר בהמה: מצות עשה להפריש כל בהמה עשירית מן הבהמות שנולדו באותה שנה בעדר.

נאמר בתורה:

"וכל מעשר בקר וצאן, כל אשר יעבור תחת השבט, העשירי יהיה קדש לה'..."

— ויקרא, כ"ז, ל"ב

מכאן למדו חז"ל, שמצוה להפריש בכל שנה עשירית מכל הבהמות הטהורות הנולדות בעדרו של אדם.

הנכללים במעשר

כל הבהמות הנולדות בין אחד בתשרי בתחילת שנה זו לעשרים ותשע באלול בסוף השנה, נכללות במניין המעשר, ובעל העדר מעשר מאלו על אלו. מעשר בהמה נוהג בצאן ובבקר, בין תמימים ובין בעלי מומים, בחולין ולא במוקדשים. ויש בהמות שאינן נכנסות לדיר להתעשר, והן: כלאיים, טריפה, יוצא דופן, מחוסר זמן ויתום[4][./מעשר_בהמה#cite_note-הערה5-4 [4]]. הלכה היא, שגם כהנים חייבים להפריש מעשר בהמה מעדריהם.

אופן המעשר

מניין הבהמות בעדר - לקיום מצוות מעשר בהמה
בציור נראה רועה המונה את עדרו 'כבני מרון', ופירשו הראשונים: "ככבשים שמונין אותן לעשרן" (רש"י ראש השנה י"ח א). הרועה מחזיק בידו את צבע הסיקרא כשהוא מונה אחד עד עשר, וצובע את העשירי במניין שהגיע תורו לצאת מפתח הדיר.

מכניסים את הבהמות לדיר עם פתח קטן, באופן שיש מקום צר בו יכולה לעבור רק בהמה אחת. מעמידים את אמותיהם של הבהמות מבחוץ, וכאשר הן גועות הוולדות יוצאות לקראתן דרך הפתח. בעל הבהמות מונה אותם אחד אחד, ואת הבהמה העשירית הוא צובע באדום ואומר: 'הרי זו מעשר'. בדיעבד, גם אם לא ספר את הבהמות אחת אחרי השניה אלא הפריש עשירית מן הבהמות והעמידן בצד, חלה על הבהמות שהפריש קדושת מעשר.

טעות בספירה

במקרה שיצאה הבהמה העשירית ולא אמר "הרי זה מעשר", גם כך חלה עליה קדושת מעשר. הלכה מפי קבלה היא, שאם נפלה טעות במניין עשר, וספר את הבהמה התשיעית או את האחת עשרה בתור עשירית - שלשתן מתקדשות. ממילא, אם קרא לתשיעי עשירי, גם התשיעי התקדש - אלא שאינו קרב והוא נאכל לאחר שיפול בו מום; ואם קרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, גם הם התקדשו - אלא שרק העשירי קרב כמעשר, ואילו האחד עשר קרב שלמים. קדושתו של האחד עשר היא דווקא בתנאי שנעקר מהעשירי שם עשירי, אבל אם נקרא עליו שם עשירי, האחד העשר אינו מתקדש. הלכה זו נאמרה רק על שלש הבהמות האמורות לעיל, מאידך, אם נפלה הטעות על הבהמה השמינית במספר, או על בהמה השתים עשרה במספר, גם אם קרא עליהן שם "עשירי" אין הקדושה חלה עליהן.

דין המעשר

מעשר בהמה מוגדר כקדשים קלים. בעל הבהמות צריך להעלותן לירושלים ולהקריבם במקדש. האימורים מוקטרים על המזבח, והבשר נאכל על ידי בעל הבהמה בטהרה בכל ירושלים. בניגוד לקרבן שלמים שיש בו חלקים הניתנים לכהן, כלומר חזה ושוק, מעשר בהמה נאכל כולו לבעלים. במקרה שהבהמה בעלת מום, אין צורך להעלותה לירושלים, ומותר לאוכלה בכל מקום, וגם אם נמנית כעשירית בעדר, אינה מתקדשת ונאכלת גם מחוץ לירושלים.

איסור מכירת המעשר

אסור למכור את המעשר, שנאמר "לא יגאל", והכוונה היא שלא ימכר. איסור זה נאמר דווקא לגבי בהמה תמימה, אולם מדרבנן אסור למכור אף בהמה בעלת מום, ואף לאחר שהבהמה נשחטה. איסורים נוספים לגבי גיזה ועבודה והנאה, שוים לדינים האמורים בבכור, וראה ערך 'בכור בהמה טהורה'.

מעשר בהמה בזמן הזה

מעשר בהמה נוהג מן התורה בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית. חכמים תקנו שלא להפריש מעשר בהמה בזמן הזה, כדי שלא יבואו לידי תקלה. התקלה היא, שמאחר שאין אפשרות להקריב את הבהמה, יבואו לידי גיזה ועבודה בה, או שישחטו אותה בהיותה תמימה; ויש בכך איסור כרת של שחוטי חוץ[19][./מעשר_בהמה#cite_note-הערה20-19 [19]]. בדיעבד אם הפריש - הבהמה קדושה, ותיאכל כשיפול בה מום.

מדברי חז"ל

מעשר בהמה לאחר החורבן - ושכרו

במסכת שבת נד, ב; מתואר בגמרא, שרבי אלעזר בן עזריה, אשר חי כמה עשרות שנים לאחר החורבן, היה עשיר ובעל עדרי בהמות לרוב. לפי המתואר שם היה מפריש מעשר בהמה מעדריו, ומספרם הגיע לשנים עשר אלפי עגלים מדי שנה בשנה. עקב חכמתו, והיותו כהן - דור עשירי לעזרא הסופר, וכן עקב היותו עשיר, זכה להבחר כנשיא הסנהדרין בכרם ביבנה (ברכות כח, א). לענין המעשר שאלה היא, מה ראה רבי אלעזר בן עזריה להפריש עגלים לרוב בהעדר מזבח, הרי אי אפשר לאכול את בשר המעשר בירושלים, אלא אם הקריבו את האימורים על המזבח. אלא שמאחר שהיה מתלמידי רבי יוחנן בן זכאי, שהנהיג בישראל הלכות משום 'מהרה יבנה המקדש' (עיין ערך) לפיכך מתוך אמונה זו המשיך להפריש מעשר בהמה כבזמן הבית. חכמינו ז"ל הרימו על נס את אמונתו זו, באמרם, שהתקיים בו הכתוב - 'עשר תעשר', וזכה כנגד המעשרות שהפריש להתעשר כפלי כפליים.