עומר

העומר (מכונה גם מנחת העומר או קרבן העומר) הוא ראשית התבואה המוקרבת כמנחת ציבור בששה עשר בניסן ומתירה את איסור החדש.

נאמר בתורה: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן: וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:" (ויקרא כג, י - יא). ומבואר בדברי חז"ל, כי 'מחרת השבת' – היינו, למחרת יום טוב ראשון של פסח. ביום זה מקריבים לפני ה' את מנחת העומר מן השעורים, ומתחילים לספור את ספירת העומר. מנחה זו היא המנחה הנקראת בתורה "מנחת ביכורים".

הבאת העומר

המקומות מהם מביאים את העומר

העומר אינו בא אלא מארץ ישראל, שהרי נאמר לגבי מצוה זו: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם" (ויקרא כג, י); ואפילו מסוריא שכבש דוד[6] אין מביאים אותו. לכתחילה המצוה היא להביא את העומר מן המקום הקרוב לירושלים, אך אם במקומות אלו התבואה עדיין לא ביכרה, מביאים ממקומות רחוקים יותר בתוך ארץ ישראל. ואמרו חז"ל: "על שלש ארצות מעברין את השנה: יהודה, ועבר הירדן, והגליל (שבהן קוצרים את העומר)... ובזמן שיהודה אחת מהן (שם הבשילה התבואה) - הכל שמחין, שאין עומר בא אלא מיהודה". הטעם להעדיף את המקום הקרוב, נובע מהלשון האמורה בפסוק –"גרש כרמל תקריב את מנחת ביכוריך", ו'כרמל', היינו 'רך ומלא', ואם מביאים את התבואה מרחוק הרוח נושבת בה והיא מתקשה. טעם אחר להעדפת המקום הקרוב, הוא משום שאין מעבירים על המצוות. אמנם, אם המקום הרחוק מובחר יותר, יש להעדיף ולהביא ממנו.

היו מביאים את העומר מן השדות "המודרמות", כלומר, הנמצאות בדרום ארץ ישראל, מדרום לירושלים. ויש מפרשים, שהכוונה היא לשדות המשופעות בהר ובבקעה לצד דרום, ובכך החמה זורחת עליהם יותר. לשיטה זו אין הדבר משנה באיזה צד של ירושלים נמצאת השדה.

הבאת העומר מ'יהודה עבר הירדן וגליל
במשנה (כלים א, ו) נאמר: "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות... שמביאין ממנה את העומר", ובגמרא נדון התחום ממנו מביאים את העומר. להלכה נאמר, שמביאים את העומר מ'יהודה, עבר הירדן וגליל'. מאידך אין מביאים עומר מסוריה שכבש דוד מעבר לנהר פרת. במפה נראית ארץ ישראל שניתנה לאברהם בין נהר מצרים לנהר פרת, והמקומות שמביאים עומר בארץ, ושאין מביאים מסוריא וחוץ לארץ (הרחבת דברים ראה ב'אוצר ארץ ישראל', שער ה, עמ' 155). כן ראה במפה את 'גגות צריפין' המזוהה על ידי אשתורי הפרחי עם הכפר צארפן – סארפנד בימינו.

ממה מביאים את העומר?

בניגוד לשאר המנחות אשר באות מן החיטים, העומר היה בא מן השעורים. לכתחילה יש להביא את העומר מן ה'קמה', כלומר, מן התבואה שאינה קצורה עדיין, כדי שהקצירה תהיה לשם המצוה. אולם אם כל התבואה כבר נקצרה, הלכה היא, שמביאים את העומר מן העומרים שנקצרו. לכתחילה העומר צריך לבוא מן הלח, זאת, על פי הלשון הנ"ל "כרמל" – רך ומלא, אולם בדיעבד, אם אין שם מן הלח יכול להביא מן היבש. שלא כשאר המנחות הבאות גם מהתבואה הישנה, העומר אינו בא אלא מן התבואה החדשה.

חרישת שדה העומר

הדרך הרצויה לכתחילה בהכנת התבואה לעומר כדי שתהא משובחת, היא, לחרוש בשנה הראשונה את השדה, להוביר אותה, ולזורעה בשנה השניה שבעים יום קודם לפסח. יש אומרים, שהשדה ממנה מביאים את העומר צריכה להיות נחרשת לשם העומר.

מצות הקצירה

יש סוברים, שהקצירה מהווה מצוה בפני עצמה, שכן, קציר העומר מתקיים גם בשבת. כך גם מוני המצוות כתבו: "מצותו להקצר בלילה - בליל ששה עשר, בין בחול בין בשבת". עם זאת, לא מנו את קציר העומר כמצוה בפני עצמה בתרי"ג המצות, שכן היא 'הקדמה' ל'תכלית'.

ההכנות בערב פסח

שלוחי בית דין יוצאים לשדה אשר ממנה יביאו את העומר, וקושרים יחד את ראשי השיבולים כשהן מחוברות לקרקע, כדי שיהיה נוח לקצור אותן במוצאי יום טוב.

זמן קצירת העומר

קוצרים את העומר בליל ששה עשר בניסן, אפילו בשבת, אם קצרו את העומר ביום ולא בלילה יש פוסלים. להלכה כתבו הראשונים: "כל הלילה כשר לקצירת העומר, ואם קצרוהו ביום כשר".

ההכנות להנפת העומר בעזרה
בציור נראית העזרה בעת הבאת העומר. מימין נראה כהן המביא את הקופות לעזרה, ומשמאלו כהן החובט את החיטים כדי להוציא את גרגירי השעורה. משמאלו אדם המנפה את העומר הקלוי בשלש עשרה נפות. לאחריו הטוחן את גרגירי השעורה הקלויים. ומשמאל קליית השעורים באבוב. מלאכות אלו נעשו גם בשבת.

ההתכנסות לקצירת העומר

לקראת הקציר מתכנסות כל העיירות הסמוכות למקום הקצירה, כדי שהעומר יהא נקצר "בעסק גדול". ההתכנסות נועדה להוסיף כבוד למצוה, ככתוב: "ברוב עם הדרת מלך". חז"ל נתנו טעם נוסף להתכנסות הקהל, זאת, עקב ההתנגדות לבייתוסים הכופרים בתורה שבעל פה, וסוברים שיש לפרש את הכתוב בתורה - "ממחרת השבת" כפשוטו, דהיינו, למחרת השבת – היום השביעי של ימות השבוע. מסיבה זו תקנו חז"ל לקיים את הקציר "בעסק גדול", להדגיש, שהעומר נקצר שלא כמותם, אלא ממחרת היום טוב. מסיבה זו, היה הקוצר שואל את קהל הנאספים קודם קצירתו: "בא השמש"? והציבור היה עונה אחריו - "הן!" וכך שואל שלוש פעמים. כן היה שואל - "מגל זו", "קופה זו", ובשבת היה מוסיף ושואל: "שבת זו?!" והציבור היה עונה "הן". לבסוף היה הקוצר שואל שלוש פעמים - "אקצור"? והכל עונים אחריו: "קצור" כל זאת מפני הבייתוסים הסוברים שהקציר אינו דוחה את השבת.

הכנת העומר להקרבה

לאחר הקצירה, מביאים את העומר לעזרה בתוך קופות, כלומר סלים, וחובטים בו באמצעות קנים לחים וקלחי כרוב, כדי להוציא את הגרעינים מהשיבולים. לא היו חובטים בו במקל, כדי לא למעוך אותו. לאחר מכן היו נותנים אותו בכלי הנקרא אבוב, כדי לקיים את האמור לגביו בתורה "אביב קלוי באש", ובכלי זה היו קולים אותו, כלומר, שמים אותו על גבי האש ומייבשים אותו. לאחר מכן היו שוטחים את הגרעינים בעזרה כדי שהרוח תנשב בהם, ולאחר מכן טוחנים אותם שם בריחיים המיועדים לטחינת גריסים, ומוציאים מהקמח שיעור עישרון, כלומר, עשירית האיפה - ומנפים שלוש עשרה פעמים בנפה, והשאר נקרא 'מותר העומר'.

הקרבת העומר

דיני הקרבתו הם כמו בשאר המנחות, כמבואר בערך מנחה. נוסף על שאר המנחות מקיימים במנחה זו 'תנופה', וכפי שיבואר בערך תנופה במנחות ובביכורים.

זמן ההקרבה

אחרי קרבן מוסף ולפני תמיד של בין הערביים מביאים את מנחת העומר וגם את הכבש הקרב עמו – עולת העומר. העומר קודם לכבש הקרב עמו.

הבאת העומר - מעשה שהיה

"'מעשה שבא העומר מגגות צריפין'... כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, והיה הורקנוס מבחוץ (לחומה) ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה, ומעלין להן תמידין. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית... אמר להן: כל זמן שעסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן (האויבים במקום כבשים) חזיר... ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה... ועל אותה שעה שנינו: מעשה שבא עומר מגגות צריפין... (שכן היתה שנת מלחמה) ולא היו יודעים מהיכן יביאו עומר". הכריזו: מי יודע היכן מצוי עומר? בא אותו חרש ונתן את ידו האחת על הגג, ויד שניה הניח על הצריף. אמר להם מרדכי: האם יש מקום ששמו 'צריפין גגות'? בדקו ומצאו שאכן יש מקום בשם 'גגות צריפין', ומשם הביאו את העומר. (מנחות סד, ב).

קציר העומר
בציור נראה מעמד קציר העומר סמוך לירושלים שהיה נקצר "בעסק גדול". הקוצר נראה כשהוא מחזיק מגל בידיו, ולידו אדם המחזיק קופה לאיסוף השיבולים. הקוצר, שואל: "מגל זה?" "קופה זו?" "שבת היום?" והקהל עונה: "הן!"