קטן

קטן: דיני ילד קטן עד שיגיע לגיל שלוש עשרה, בהבאת הקרבנות ובמצוות התלויות במקדש. אין אדם מישראל מתחייב במצוות כל זמן שהוא קטן, וכן אינו בר עונשים עד שיעשה גדול, כלומר, אינו בגדר 'גדול' עד שיהיה בן שלש עשרה שנים ויום אחד, ויביא שתי שערות במקום הערווה. באשר לכהן כשהוא קטן, אינו רשאי לעבוד במקדש עד שיהיה גדול. מאידך קיימות מצוות במקדש שאף הקטן משתתף בהם, אם מדין תורה כאכילת קדשים, ואם מדין חינוך, כגון, עלייה לרגל או נתינת מחצית השקל. גדר קטן: כל אדם מישראל, מיום שנולד עד שיהיה בן שלש עשרה שנים ויום אחד ויביא שתי שערות נקרא 'קטן', מכאן ואילך נקרא 'גדול' ונקרא 'איש', ומעתה חייב בכל המצוות האמורות בתורה – ובכלל זה המצוות שבמקדש - וכן אמרו חכמים: "בן שלוש עשרה למצוות". יש מהראשונים שסוברים, שדין זה הוא כשאר השיעורים שנאמרו הלכה למשה מסיני. הלכה היא, שאם הביא שתי שערות לפני גיל שלש עשרה, אין סימן זה נחשב כסימן בגרות אלא כשומא בלבד. כהן קטן בעבודה: אין כהן קטן כשר לעבודה במקדש עד שיגדל ויביא שתי שערות, וכן למדו חכמים מן המלה 'איש': "איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב" - מכאן שהקטן פסול לעבודה, וגם אם מדובר באדם תם ללא מום, אינו כשר להקרבה אלא כשיביא שתי שערות. עם זאת אמרו חכמים בתלמוד: "אבל אחיו הכהנים אין מניחים אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים". ונחלקו חכמים בדבר, האם מדובר בפסול מדרבנן, ולפיכך, אם עבד עבודתו כשרה, או שמא יש כאן גדר דאורייתא ועבודתו פסולה. להלכה נקבע, שמשיעשה איש הרי הוא כשר לעבודה, עם זאת כך הנהיגו הכהנים במקדש, שלא היו מניחין אותו לעבוד עד שיהיה בן עשרים שנה, לאור האמור, אם עבד אין עבודתו פסולה. בטעמו של דבר מדוע לא הניחו הכהנים את הקטן לעשות עבודה עד שיהיה בן עשרים, נאמרו טעמים שונים. האחד - מפני שגנאי הוא לכהנים שיהיה קטן עובד עמהם. השני - מפני שחששו שמא יפסול את העבודה, שכן עדיין אינו מורגל בכך. השלישי - כדי לחייב את הכהנים ללמוד בשנים אלו את דיני העבודה היטב. מצינו דיון באחרונים בשאלת כהן קטן שעבד במקדש לפני שיגדיל ויביא שתי שערות, יש מי שאומר שעבודתו פסולה, ויש מי שכתב שאם עבד עבודתו כשרה. קטן אוכל מקרבן פסח ראש ה'חבורה' המאפשר לאנשים להימנות על קרבן הפסח, יכול לצרף לחבורתו קטנים שיאכלו מן הקרבן. זאת בתנאי שהקטן המצטרף לחבורה יכול לאכול כזית מן הקרבן, ובכך לא יבוא הקרבן לכלל נותר. בעבודות המקדש: הלכה היא, שאין הקטן סומך על ראש הקרבן מפני שאינו בן דעת. כמו כן, קטן אינו רשאי לשחוט בהמת קדשים. אפילו הגדול עומד על גביו ומדריך אותו, שבאופן זה כשר בשחיטת חולין, עם זאת, אינו כשר בשחיטת קדשים, שבקדשים צריך כוונה לשמה, והקטן אינו יכול לכוון את הכוונות הנכונות בקרבן, ואמרו חכמים, ש'אין לו מחשבה'. במיוחד בענייני קדשים, שכל קרבן צריך כמה וכמה כוונות של הכהן בעת ההקרבה, והקטן אין לו כוונה, והרי הוא כמתעסק. אפילו היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, כגון, שעמדו להקריב קרבן עולה, והיה הקרבן עומד בדרום העזרה, ובא הכהן הקטן ומשך את הקרבן לצפון, אין מחשבתו מועילה מן התורה. עם זאת, מצינו, שמדרבנן מחמירים להחשיב את שחיטתו ומחשבתו, כגון, אם שחט על מנת לזרוק דמו לאחר זמנו - מחשבתו מחשבה, והקרבן פיגול. קטן בשמירת המקדש: בשמירת המקדש הנעשית על ידי הכהנים שנינו: "בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש... והרובים שומרים שם". בגמרא מתבאר, שה'רובים' הם כהנים שלא הגיעו לגיל עבודה. בהמשך לדברי הגמרא הסבירו חלק מהראשונים, שגילם של ה'רובים' השומרים בבית המקדש הוא פחות מגיל מצוות. ומה שהנהיגו שמירה על ידי קטנים במקדש, מפני שמצות השמירה מוטלת על בית דין, ומתקיימת גם בשומרים שאינם חייבים במצוות. עוד כתבו הפרשנים, שהגדולים שיכולים לעבוד במקדש היו מעדיפים להימנות על העובדים בעזרה, במקום לעסוק בשמירה שהיא פחותה בחשיבותה מהעבודה. טעם אחר כתבו הראשונים, שהקטנים זריזים לטפס ולעלות בעליות למקומות השמירה, וזו סיבה להעדיף אותם בשמירה. אך יש מהראשונים שפירשו אחרת את המושג 'רובים', היינו, אנשים מיומנים לירות בקשת, ולפי הבנה זו נראה, כי אין לחלק בין מצות שמירת המקדש למצוות אחרות, ואין השמירה כשרה אלא בגדולים. כהן בן שלש עשרה ויום אחד ושחיטתו בעזרה בציור נראה כהן קטן שהגדיל ועתה הוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד, ובא לשחוט קרבן בעזרה (הכהן אינו לובש בגדי כהונה, שכן, שחיטה כשרה בזר). למרות האמור, הכהנים מונעים ממנו לשחוט את הקרבן, כיון שהקרבן צריך כוונות מיוחדות, והעבודה בכלל צריכה מיומנות מיוחדת. להלכה נפסק, שבדיעבד שחיטתו כשרה ועבודתו כשרה, אולם לכתחילה לא יכנס כהן קטן לעבודה אלא בגיל עשרים. קטן בעבודת הלויים: הלוי, אף הוא אינו כשר לעבודה אלא משיגדל וייעשה איש, שנאמר: "איש איש על עבודתו", וכן שנינו: "אין [לוי] הקטן נכנס לעזרה ולעבודה אלא בשעה שהלויים עומדים בשיר", שאין לוי קטן נכנס לשום עבודה, כגון לכבד את העזרה, ולהגיף את הדלתות עד שיגדל. באשר לשירת הלווים, אף שעיקרה נעשה על ידי לויים גדולים, שנינו: "אין הקטן נכנס לעזרה ולעבודה אלא בשעה שהלויים עומדים בשיר. ולא היו אומרים בנבל ובכנור אלא בפה, כדי ליתן תבל בנעימה", ופירוש הדברים, שבשעה שהלויים עומדים על הדוכן בשיר, נכנסים לויים קטנים לשורר עמהן, כדי לתת קולות מיוחדים לשירה, מפני שקול הלויים הקטנים דק ומתבל את קול הלויים הגדולים. ומכל מקום אין הקטנים עולים למניין שנים עשר הלויים הנדרשים לעמוד על הדוכן. וכשהיו לויים קטנים מלוים את השירה, לא היו עולים על הדוכן, אלא בארץ היו עומדים וראשיהן בין רגלי הלויים. בעניין שירת לויים קטנים, הגדירו אותם חכמים כ'צוערי הלויים', מפני שקול שירתם היה דק וגבוה, והיו מצערים את הלויים על שאין יכולים לשיר כמותם. בגירסה אחרת בגמרא נקראו קטנים אלה – 'סועדי הלויים', שכן היו סועדים ועוזרים להם ליפות את שירתם. קטן בהקרבת קרבן פסח: הרשות נתונה לראש ה'חבורה', לצרף קטן להקרבת הפסח ולשחוט עליו את הקרבן ובלבד שיכול לאכול כזית צלי, שנאמר: "איש לפי אכלו" - הראוי לאכילה. וכן אמרו חכמים: "שוחט אדם [את הפסח] בשביל בנו ובתו הקטנים". הקטן שנעשה גדול בין פסח ראשון לפסח שני*, ולא אכל מן הפסח הראשון, נחלקו תנאים בדבר: יש אומרים שפטור מפסח שני, שכל מי שאינו מחוייב בראשון אינו מחוייב גם בשני. ויש חולקים, ולדעתם חייב לעשות פסח שני, מפני שפסח שני רגל בפני עצמו הוא. הנושא נדון אף בראשונים, ולהלכה, יש אומרים שחייב בשני, ויש אומרים שפטור. לכל הדעות אם שחטו עליו בראשון פטור מלעשות פסח שני. במצוות התלויות במקדש: ככל המצוות, כך גם מצות מחצית השקל, אין הקטן חייב להביא עד שיגדל, אולם אם הביא הקטן, מקבלים ממנו. זאת ועוד, אם התחיל אביו לשקול מחצית השקל בשבילו, שוב אינו פוסק וממשיך להביא עד שיגדל ויביא לעצמו. נחלקו ראשונים בדבר, יש אומרים, ש'קטן' לעניין זה, הוא עד שיביא שתי שערות, ככל מצוה, ויש שכתבו שבמחצית השקל אינו חייב עד שיגדל ויהיה בן עשרים. הלכה אחרת בה נדון מעמדם של הקטנים במקדש, והיא, שאין קטן חולק בקדשים, שנאמר: "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", 'איש' - ולא קטן, ואינו חולק - בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים. אבל מותר להאכיל קטן בקדשים, ואפילו בקדשי קדשים אם הוא כהן, ובלבד שאכל הגדול כזית. חיוב הקטן ב'ראייה' וב'הקהל': הקטן פטור מן הראייה* ומן החגיגה*. עם זאת אמרו חכמים, שכל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית - אביו חייב להעלותו ולהיראות עמו בעזרה, כדי לחנכו במצוות, שנאמר: "יראה כל זכורך" - לרבות את הקטנים. מדברי חז"ל והראשונים מתברר, שכוונת הדרשה לקטן שהגיע לחינוך, והחיוב להביאם הוא מדרבנן. בתלמוד הירושלמי נראה, שהחיוב לקיים מצות ראייה בקטנים נלמד ממצות 'הקהל', ואם כן הוא חיוב מן התורה. בעניין זה, יש מן הראשונים שכתבו, שצריך להביא קרבן ראייה כנדבה לשם בנו, ויש חולקים, שלא נאמר קרבן זה לנדבה אלא לראיית פנים בעזרה. בעניין מצות 'הקהל' - מיוחדת מצוה זו לעניין קטנים, שמצוה להקהיל את כל ישראל אנשים נשים וטף, ככתוב בתורה: "מקץ שבע שנים... בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר... הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת". על פי פשוטם של דברים מביאים את הקטנים הראויים לשמוע כדי שישמעו וישאלו, והאבות יענו, וילמדו ויחנכו את הקטנים כפי כוחם. אולם חכמים דרשו: "אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן", וכתבו הראשונים לאור האמור, שיש להביא אף את הקטנים שאינם מבינים כלל. צוערי הלויים בשירתם במקדש בציור נראים הלויים בשירתם על מעלות הדוכן. על רצפת העזרה עומדים 'צוערי הלויים' (בגדיהם שונים בצבעם) כלומר, ילדים שטרם התחייבו במצוות וטרם החלו את עבודתם כשוערים ומשוררים במקדש. צוערים אלו ליוו את הלויים בשירתם, וכך נשמעו בעת השירה על הקרבן הלויים וילדיהם הצעירים בקולם הנעים והמיוחד.