שמחת הרגל

שמחת הרגל עניינה מצות השמחה לאנשים ונשים ברגלים. נאמר בתורה: "ושמחת בחגך". מכאן למדו חז"ל, כי יש להרבות בשמחה באופנים שונים בחג, ודרשו: "לרבות כל מיני שמחות", כלומר, נצטוו ישראל להרבות שמחה בעת הרגל בירושלים, בנוסף להבאת 'שלמי שמחה', שחובה על האדם להקריב בחג. שמחה מיוחדת נאמרה לגבי חג הסוכות, שיש להוסיף בו שמחה, ונקראת - 'שמחת בית השואבה'.

החייבים בשמחה

חובת השמחה נאמרה גם באנשים וגם בנשים, וכתבו הראשונים: "אמרו זכרונם לברכה: 'נשים חייבות בשמחה', לומר, שאף הן חייבות להביא שלמי שמחה". ויש סוברים, כי הנשים אינן חייבות בעצמן, אלא שיש חיוב על הבעל לשמח את אשתו בירושלים, ומשום כך גם היא חייבת בעלייה לרגל.

אופן השמחה

בזמן שבית המקדש קיים, אין שמחה אלא באכילת בשר קרבן שלמים, מאידך בזמן החורבן - אין שמחה אלא ביין. ויש מי שסובר, כי בזמן החורבן, השמחה היא בשניהם גם יחד – ו"האנשים אוכלין בשר ושותין יין - שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין". באשר לנשים, השמחה הראויה היא דווקא בבגדים ובתכשיטים, שהבעל קונה להן לשמח את ליבן. גם את הקטנים יש לשמח ולתת להם אגוזים ומגדנות.

שמחה לעניים

כתבו הראשונים בעניין השמחה לעני לגר ליתום ולאלמנה: "כשהוא אוכל ושותה [ברגל] חייב להאכיל – 'לגר ליתום ולאלמנה' עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו, ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש - אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו... ושמחה כזו - קלון היא להם, שנאמר: 'וזריתי פרש על פניכם - פרש חגיכם'". אין שמחה ברגל - אלא בבשר ויין בציור נראית משפחה שעלתה לרגל לירושלים. המשפחה מקיימת את מצות השמחה בחג באכילת בשר שלמים (על השולחן) ובשתיית יין שקנו בירושלים, כי 'אין שמחה אלא בבשר ויין'.