שתי הלחם

שתי הלחם
(מקורות עיקריים)

וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה': מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה': — ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים ט"ז-י"ז
משנה	מסכת מנחות, פרק י"א

שתי הלחם הם מנחת חיטים של ציבור, המורכבת משני לחמי חמץ המובאים בחג השבועות.

הבאת שתי הלחם בחג השבועות במקדש - בציור נראים שני כהנים מביאים את 'שתי הלחם'. כן נראים כהנים המביאים את כבשי העצרת. קרבן שתי הלחם הוקרב בעת ניסוך היין על גבי המזבח, כשהלויים העומדים על הדוכן פותחים בשיר וניגון.

נצטוינו בתורה להביא בחג השבועות מנחה של שתי חלות, ככתוב: "וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה': מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה':" (ויקרא כג, טז - יז.)

מנחה זו מתירה את איסור החדש במנחות שבמקדש – דהיינו, מותר להקריב מנחות מהתבואה החדשה, רק אחרי הבאת מנחה זו. בנוגע לקרבנות הבאים עם שתי הלחם, ראה בערכים - 'חטאת הבאה עם שתי הלחם' ו'עולות הבאות עם שתי הלחם', כן ראה 'זבחי שלמי ציבור'.

הלחם ואפייתו

הבאת החיטים

החיטים של שתי הלחם באות דווקא מקציר חיטים בארץ ישראל, ודווקא מן התבואה החדשה. אם לא מצאו מהתבואה החדשה, הלכה היא שיש להביא את החיטים מהתבואה הישנה, ויש מי שאוסר.

הכנת הלחם

מביאים שלוש סאים של חיטים ושפים ובועטים בהם ומנפים אותם בשתים עשרה נפות, עד שנשארים שני עשרונים של סולת. את שתי העשרונים לשים אחת אחת, ואופים אחת אחת. הלישה והעריכה נעשות מחוץ למקדש, והאפייה בפנים - בתוך שטח העזרה, בדומה לדין לחם הפנים.

שבת ויום טוב

אין אופים את החלות לא בשבת ולא ביום טוב, אלא אופים את החלות בערב יום טוב, ואם ערב יום טוב חל להיות בשבת, אופים את החלות בערב שבת.

חמץ

כדי להחמיץ את העיסה של שתי הלחם, מביאים שאור ממקום אחר ונותנים לתוך העישרון. מנחה זו היא המנחה היחידה שצריכה להיות דווקא חמץ ולא מצה, חוץ מעשר מחלות התודה שצריכים לבוא למקדש כשהן חמץ. למעשה מנחה זו אינה מוקרבת על המזבח, שאין מקריבים חמץ על גבי המזבח.

צורת הלחם

הלחם לא היה רבוע אלא בצורת מלבן – אורכו שבעה טפחים ורוחבו ארבעה טפחים, והיו לו ארבעה קרנות בגובה ארבע אצבעות. ויש מי שכותב, כי גובה הלחם כולו היה ארבעה אצבעות.

הנפת הלחם

אופן ההנפה

שתי הלחם טעונים תנופה, יחד עם כבשי עצרת כשהם חיים, ככתוב בתורה: "וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים" (ויקרא כג, כ.).

נחלקו תנאים כיצד התבצעה תנופה זאת:

לדעת תנא קמא, מניח הכהן את הלחם על הכבשים ומניפם כך.

לדעת רבי יוסי בן המשולם, מניח הכהן את הכבשים על הלחם וכך מניפם.

לדעת רבי חנינא בן חכינאי, מניח את הלחם בין ירכי הכבשים ומניף.

ולדעת רבי, שכמותו פוסק הרמב"ם - אינו מניח את הלחם על הכבשים כלל ולא להיפך, אלא מניף את הלחם כשהוא לצד הכבשים.

הנפת שתי הלחם היתה נעשית במזרח העזרה - כדין כל התנופות. ומניח הכהן את שתי ידיו מלמטה, ומעלה ומוריד ומוליך ומביא.

לדעת הרמב"ם, גם הנפת החזה והשוק של כבשי עצרת (לאחר שחיטתם) נעשית עם הלחם, זה לצד זה.

לכתחילה יש להניף את שתי הלחם יחד, אך אם הניף כל חלה בפני עצמה - יצא בדיעבד.

אכילת הלחם

האוכלים

לאחר הנפת 'שתי הלחם' נאכל הלחם כולו לכהנים. (בניגוד לרוב המנחות שחלק מהם מוקטר על גבי המזבח), חלה אחת מתוך שתי החלות ניתנת לכהן הגדול, והחלה השניה מתחלקת בשווה בין כל המשמרות.

האכילה

שתי הלחם דינם כקדשי קדשים, ועל כן הם נאכלים בתוך שטח העזרה עצמה, ורק לזכרי כהונה, משעת חלוקת הלחם ביום ועד חצות הלילה.

אכילת שתי הלחם ע"י הכהנים

שתי הלחם הבאים בטומאה - אינם נאכלים.

שתי הלחם שבאו ללא כבשי עצרת - לפי הסוברים שאין הכבשים מעכבים את הלחם - אינם נאכלים, אלא לאחר הנפתם - תעובר צורתם ויצאו לבית השרפה, משום גזרת חכמים, כדי שיהיה היכר לכך שלא התקיימה מצוות ה' כתקנה, שמא יבואו להביא לחם בלבד גם בשנה הבאה, ויתרשלו מהבאת הכבשים.

עניינים נוספים

המעכב בהקרבת שתי הלחם

אין מביאים כקרבן חלה אחת, שכן שתי החלות מעכבות אחת את השניה, ויש להקריב למזבח את שתיהן. החלות מעכבות את כבשי השלמים המובאים עימם, אך הכבשים אינם מעכבים את החלות. ויש אומרים להיפך – שהחלות אינן מעכבות את הכבשים, ואילו הכבשים מעכבים את החלות. אם הונפו הכבשים עם החלות ליד המזבח, יש מי שאומר, שמעתה הם מעכבים אחד את השני – ואם אבד הלחם - לא יקריבו את הכבשים, כמו כן, אם אבדו הכבשים אין מביאים את הלחם, ויביאו לחם וכבשים חדשים.

הבאת שתי הלחם כשאין מזבח

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקימקדש והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מעולם ההלכה

'חיטים שירדו בעבים' – עננים שבא"י האם כשרים ל'שתי הלחם'?

במסכת מנחות (סט, ב) מעלה ר' זירא שאלה: "חיטין שירדו בעבים – מהו?" שכן, לעניין שתי הלחם אמרה תורה: "ממושבותיכם", לפיכך אם ירדו החיטים עם ענני הגשם בתחום גבולות ארץ ישראל, יש לומר שהם כשרים לקרבן. השאלה מתחייבת לאור דברי המשנה במסכת כלים א, ו; והובאו הדברים ברמב"ם (בית הבחירה ז, יב): "כל ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומהי קדושתה? - שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם... מה שאין מביאים כן משאר ארצות". בהסברת הבעיה מפרש רש"י, שהעבים – העננים - הביאו עמם חיטים שירדו עם הגשם, "וכששתו העבים (מים) באוקיינוס, בלעו ספינה מלאה חיטין". כוונתו לרוח סערה כדוגמת, הוריקן, וטייפון, היוצרת מערבולת רוח, ונושאת עמה כל מה שהיא מוצאת בדרכה (לאחרונה פורסם בעתונות אודות גשם של גרעיני תירס שכיסה איזור נרחב בארצות הברית). להלכה פוסק הרמב"ם לחיוב בשאלתו של ר' זירא, ואם הביאו הכהנים חיטים כגון אלו למצוות 'שתי הלחם' – הן כשרות מספק (תמידין ומוספין ח, ג) בלשונו: "חיטים שירדו בעבים, יש בהם ספק... לפיכך - לא יביא, אם הביא – כשר" (עיין 'אוצר ארץ ישראל' כרך ה' עמ' 171).

מעשה שהיה

שתי הלחם בשנת בצורת - מעין סוכר

במסכת מנחות (סד, ב) מובא מעשה, שבקשו חכמים להביא את שתי הלחם לחג השבועות ולא היו יודעים מהיכן להביא בגלל שנת בצורת. הכריזו חכמים על הדבר ונמצא חרש-אילם אחד, ורמז לחכמים, בכך, שנתן את ידו האחת על עינו, ואת ידו השניה על הסכר. אמר אחד מחכמי ישראל: יש כאן מקום ששמו 'עין-סכר', או 'סכר-עין'? בדקו ומצאו והביאו משם.

מעולם המחקר

סולת מן המובחר - במכמס

המשנה במנחות ח, א; מונה את המקומות בארץ ישראל, שמשם ראוי להביא סולת ל'שתי הלחם', בהיותם מקומות פוריים המוציאים חיטה משובחת. לפי התוספתא במנחות ט, ב; יתרון המקומות הללו היותם קרובים לירושלים: "כל קרבנות הצבור והיחיד באים מן הארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן. חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באים אלא מן החדש ומן הארץ. וכולן אינן באים אלא מן המובחר. ואיזהו מובחר? - מכמס וזוניחה - אלפא לסולת (שם גדלה חיטה 'סוג אלף'). שנייה להם חפריים בבקעה. כל הארצות (יהודה עבר הירדן והגליל) היו כשרות אלא מכאן היו מביאים".