תור

מתוך ויקימקדש

תור הוא אחד משני מיני עוף שניתן להביא מהם קרבנות. המין השני הוא יונה. וכפי הכתוב בתורה: "וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַה' וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ".

דיני קרבן מן התורים

כל הקרבנות הבאים מן העוף, באים לכתחילה בין מן התורים ובין מבני יונה.

הבדל יש בין תורים לבני יונה בעניין גיל העוף: בעוד שבני יונה כשרים עד שיצהיבו, תורים אינם כשרים אלא אחרי שהצהיבו, שכן מלשון התורה, 'תור' לעומת 'בן יונה' משתמע שתור הקרב צריך להיות גדול, ובן יונה צריך להיות קטן[1]

בשלב תחילת הציהוב, תור פסול משום שעדיין אינו נחשב גדול, לעומת בן יונה, שאמנם גם הוא פסול בשלב זה, אך דווקא מחמת שגדול הוא מדי.

כמו בדין בני יונה, גם לגבי תור, אין מין העוף משנה, אלא מותר לכתחילה להביא עולת העוף מן הנקבה, וחטאת העוף מן הזכר, ולהיפך. זאת בניגוד לדין קרבן בהמה, אשר בעניינו ישנן הלכות רבות הנוגעות למין הבהמה, כגון שעולת בהמה באה תמיד רק מבהמה ממין זכר, וחטאת יחיד (של הדיוט) באה תמיד רק ממין נקבה.

זיהוי התור

תרגום אונקולס למילה 'תור' הוא 'שפנינא'.

בראי מחשבת ישראל

על הפסוק "וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַה' וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ", כתב הרמב"ן: "בחר הכתוב בשני המינין האלה , בעבור שהם מצוין וקרובים להתפש , כאשר הזכירו רבותינו (ראה ויק"ר כז , ו) ב"שור שה כשבים ושה עזים" (דב' יד , ד) , שיקריב מן הגדלים על אבוסו , ולא יצטרך לשאת כליו תליו וקשתו לצוד ציד להביא (ע"פ בר' כז , ג). אבל רצה בתורים , הגדולים מהן , בעבור פרישותן והדבקם , כידוע מהם שכיון שאבד זוגו לא ידבק באחר לעולם; וכן ישראל דבקים ביי' אלהיהם ולא ידבקו באל אחר לעולם. אבל היונים - קנאין מאד , ובקנאתם יתפרדו ויחליפו , על כן לא בחר מהם אלא הקטנים קודם שיזדווגו , כי היונה בקטנותה אז תופסת אהבה בקן גדוליה יותר מכל העופות. והזכירו רבותינו (ראה שה"ר א , ה) , כי כל העופות , אם יגע אדם בקן שלהם לקחת משם אפרוחים או בצים יעזבוהו ולא יקננו בו לעולם , והיונה לא תעזבנו בשום ענין; וכן ישראל לא יחליפו בוראם ותורתו לעולם , אלא או יהודאי או צלוב. ולא בחר בתרנגולים - לזמת זנותם. והרב אמר ב'מורה הנבוכים' (ג , מו) , כי הטעם בהקרבת גדולי התורים ואפרוחי היונים - כי הוא הטוב שבהם , מפני שהגדול ביונים אין ערבוּת בו. ואין זה אמת , כי קטני יונים כמעט שאין ראויין לאכילה מפני רוטבא עדפנית שבהם; אבל אם נחוש לטבעם באכילה , יתכן שנבחרו לסגולתם: כי התורים - סגולתם חדוד השכל , ואפרוחי היונים - סגולתם לתועלת גדולה במבוטלי האברים בפלגס וכיוצא בו".

הערות שוליים

  1. חולין כב ב.