איש עיתי
איש עיתי: איש המופקד על שילוח השעיר המשתלח* אל הצוק שבמדבר. נאמר בתורה: 'וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר... ושילח ביד איש עיתי המדברה, ונשא השעיר עליו את עוונתם אל ארץ גזרה, ושילח את השעיר במדבר'[1]. נחלקו הפרשנים במשמעות המילה 'עיתי': יש שאמרו, שהוא מלשון 'מזומן לעיתו מאתמול'[2]. ויש מי שפירש, שהאיש הוכן לכך מאשתקד[3]. עוד פירשו, שהאיש בקי בדרכים ובמדבריות והוא קבוע ומעותד למשימה זו[4]. איש עיתי – האיש ומצותו: הכל כשרים להוליך את השעיר למדבר כהנים וישראלים, אלא שעשו הכהנים הגדולים מנהג לעצמם ולא הניחו לישראל להוליכו אלא לכהנים בלבד[5]. מצות השילוח נעשית אפילו בשבת, זאת, למרות המרחק ולמרות האפשרות שהאיש יצטרך לשאת את השעיר על כתפיו במקרה שהשעיר חולה. אפילו נטמא האיש העיתי, יכנס למקדש בטומאתו וישלח את השעיר. המקור להלכה זו, משום שנאמר: 'איש עיתי', ודרשו חז"ל: 'אפילו בשבת אפילו בטומאה'[6]. 'איש עיתי' לדעה זו, הכוונה היא, לאדם, שזו עיתו וזה זמנו הקבוע להשלים את המצוה כמאמרה. עם זאת, אם חלה המשלח, משלחים את השעיר ביד אדם אחר[7]. איש עיתי – והבבלים בתמונה נראה איש עיתי, מוליך את השעיר מבית המקדש, כשהוא מגן על השעיר מפני הבבליים המנסים לתלוש משערות השעיר. השילוח להלכותיו: אחר הוידוי* של כהן גדול על שעיר- המשתלח, נמסר השעיר לידי איש עיתי להוליכו למדבר. ביציאה מן המקדש, הכינו כבש, כמין גשר, מהר הבית אל מחוץ לעיר, זאת, מפני סברת 'הבבליים', שהיו תולשים את שערות השעיר, לזרז את האיש בהליכתו למדבר, לבל ישהה את עוונתם על השעיר. עשר סוכות עשו בין המקדש לצוק שבמדבר בהן המתינו אנשי ירושלים ללוותו[8]. יקירי ירושלים וחשוביה, היו מלווים את האיש עד הסוכה הראשונה ולא יותר, משום בעיית תחומין, שאין אדם רשאי להתרחק מן העיר יותר מאלפיים אמה. כך גם בהמשך היו הסוכות מרוחקות זו מזו אלפיים אמה. בתוך כל סוכה שבתו אנשים מערב יום-הכיפורים* כדי ללוותו לסוכה הבאה, ואינם רשאים להמשיך משום בעיית תחומין. לא כן האיש עיתי, הרשאי ללכת את הדרך כולה שזוהי עבודתו. כן רשאי לטלטל מרשות לרשות, וכגון, שצריך לטלטל את השעיר כנ"ל [9]. בסוכות שבדרך הכינו מים ומזון לצורך האיש עיתי במידה שיזדקק לכך, 'ומעולם לא הוצרך אדם לכך, אלא שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו'. אנשי הסוכה האחרונה היו מלווים אותו עד סוף התחום וצופים במעשיו מרחוק[10]. השעיר בראש הצוק מתפקידו של 'איש עיתי' להדוף את השעיר מן הצוק אל התהום. בציור נראה השלב בו הודף האיש את השעיר ובכך מכפרים עוונות בית ישראל. השעיר בראש הצוק: בהגיע האיש והשעיר לראש הצוק, היה נוטל לשון-של זהורית* הקשורה בין קרני השעיר וחולק אותה לשנים: חציה קושר בסלע וחציה קושר בין קרניו. 'ודחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים[11]', 'ואומר: כך ימחו עוונות עמך בית ישראל'[12]. כשישראל היו זוכים היתה הלשון של זהורית הופכת ללבן[13]. אם דחף את השעיר והתגלגל ולא מת, ירד אחריו וימיתנו בכל דבר שימות בו[14]. משסיים האיש עיתי את מעשה השילוח, היו מנופפים בסודרין להודיע במקדש שהשעיר נשתלח ונתקיימה המצוה[15], והאיש היה חוזר ויושב בסוכה האחרונה. משעה שנודע במקדש שהשעיר נשתלח המשיך הכהן הגדול את סדר העבודה[16]. טומאתו וטומאת בגדיו: נאמר בתורה: 'והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים ואחר יבוא אל המחנה'[17], כלומר, גזירת הכתוב היא, שמשלח השעיר טמא הוא ובגדיו. נחלקו התנאים: יש אומרים שמטמא בגדים החל משיצא מחוץ לחומות ירושלים[18], ויש מי שאומר שמטמא בגדים רק משעה שהגיע לצוק[19], ויש אומרים שמטמא בגדים משעה שנדחף השעיר מן הצוק[20]. להלכה נפסק, שהאיש עיתי טמא החל משיצא מחומת ירושלים עד דחיית השעיר מן הצוק לתהום[21]. מים ומזון לאיש עיתי בדרך אל הצוק נקבעו סוכות לאורך הדרך, שם הציעו ל'איש עיתי' מים ומזון. בציור נראה האיש מודה על ההצעה וממשיך בדרכו אל הצוק. מדברי חז"ל בירושלמי מובא, שבאחד מימי יום הכיפורים נשלח איש עיתי בשם ערסלא והיה מציפורי. (ירושלמי יומא ו, הלכה ג)
הערות שוליים
- ↑ ויקרא טז, כא-כב.
- ↑ יומא סו, ב. רש"י על התורה ויקרא טז, כא. ראב"ע שם, ולפי זה עיתי מלשון זמן.
- ↑ תרגום יונתן ויקרא שם.
- ↑ רשב"ם ויקרא טז, כא.
- ↑ משנה יומא ו, ג. בבלי יומא סו, ב. רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים ג, ז.
- ↑ תורת כהנים ויקרא שם. יומא סו, ב. רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים ה, כא.
- ↑ יומא סו, ב. רמב"ם שם ה, כ.
- ↑ הדבר שנוי במחלוקת תנאים יומא סז, א. והרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים ג, ז. סתם את הדברים וכתב 'סוכות'.
- ↑ יומא סו, ב. מבואר שהיא עבודה הדוחה הוצאה מרשות לרשות, ממילא דוחה תחומין דרבנן עיין רש"י שם.
- ↑ משנה יומא ו, ג.- ו, ו. בבלי יומא סו, ב. – סז, ב. רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים ג, ז.
- ↑ יומא סז, א.
- ↑ סדר העבודה בנוסח 'אתה כוננת'. וראה זוהר אחרי מות עמ' סג, א.
- ↑ יומא סז, א.
- ↑ רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים, ה, כב.
- ↑ יומא סח, ב.
- ↑ משנה יומא ו, ו. בבלי סז, ב. סח, ב. רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים ג, ז.
- ↑ ויקרא טז, כו.
- ↑ דעת ת"ק משנה יומא ו, ו.
- ↑ דעת ר' יוסי בברייתא בגמרא שם סז, ב.
- ↑ דעת ר' שמעון משנה יומא ו, ו.
- ↑ רמב"ם הלכות פרה אדומה ה, ו.