הלל במקדש

שירת הלל במקדש היא אחת השירות המושרות במקדש.

נאמר במשנה, ש"בשנים עשר יום בשנה החליל מכה – ומנגן - לפני המזבח", וכתבו המפרשים, שבשנים עשר ימים אלו שהחליל מכה לפני המזבח, היינו, בשלשת הרגלים, גומרים את ההלל במקדש. ואלו הם: בשחיטת קרבן פסח - בארבעה עשר בניסן, בשחיטת פסח שני - בארבעה עשר באייר, ביום טוב הראשון של פסח, ביום טוב הראשון של עצרת – חג השבועות, ובשמונת ימי חג הסוכות. ומצינו בדברי חז"ל, שהיה החליל מלווה את קריאת ההלל הנאמרת ברוב עם במקדש, וכלשון חז"ל: "'ושמחת לבב כהולך בחליל' - כל זמן שהחליל נוהג ההלל נוהג", כי פרקי ההלל הם ביטוי של הודיה ושירה, המגדילים את שמחת הלב.

ההלל בעת שחיטת הפסח והקרבתו בעזרה
בציור נראים הלויים עומדים על הדוכן בעת שירת ההלל במקדש עם הקרבת קרבן פסח בארבעה עשר בניסן. בחלק הקדמי של הציור נראים מקריבי הקרבן. חלק מהם עסוק בשחיטה, וחלק מהם עוסקים בהפשטת עור הקרבן. אחרים עומדים מוכנים עם הקרבן על כתפיהם כדי להביאו לצלייה בתנור הפסחים שבביתם, ומשוררים את ההלל יחד עם הלויים.

המקור

שירת ההלל בחג נזכרת בדברי הנביא, האומר: "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", כוונת הפסוק לומר – כאותו לילה של יציאת מצרים ואכילת פסחים, שהאכילה מלווה בשירת ההלל. עוד אמרו חז"ל טעם שבסברא: "אפשר ישראל [היוצאים ממצרים] שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן [מתוך שמחה] ולא אמרו שירה?!" ושם נתחדש ההלל ונקבע לאומרו בכל שעת שמחה. נחלקו הראשונים בענין חיוב אמירת הלל במקדש: יש אומרים שחיוב זה הוא מדברי קבלה - מדברי הנביא - והיא כמצות עשה, ויש אומרים, שחיוב זה הוא מדרבנן, והפסוק הוא אסמכתא בעלמא.

ההלל במועדים

את ההלל במקדש קוראים בשלושת הרגלים, שהשמחה שבהם תואמת את השמחה שמתבטאת בשירת ההלל. וכעניין הפסוק מן ההלל: "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ"

את ההלל שרים בעת הקרבת הקרבנות ברגלים.

אין קוראים את ההלל במקדש בראש השנה וביום הכיפורים. בעניין טעם הדבר מובא בתלמוד: " אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: 'ריבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכיפורים?' אמר להן: 'אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפני?!'" כלומר, המתח והאימה המלווים את הימים הללו, אינם מאפשרים את המצב הראוי לשירת ההלל, על אף השמחה הרבה שיש בימים אלו.

בשבתות אין קוראים את ההלל, משום שאין בהן את החגיגיות המיוחדת של המועדים. וכן אין שרים את ההלל במקדש בראשי חודשים, אף על פי שנכלל ראש חודש בגדר 'מועד'. זאת משום שאופיו של ראש חודש, שמותר בעשיית מלאכה, אינו תואם את החגיגיות של שירת ההלל. (ולכן גם מחוץ למקדש, הונהג שקוראים בראשי חודשים הלל בדילוג ולא הלל שלם).

בחג המצות קוראים את ההלל במקדש ביום טוב הראשון, אך לא בשאר הימים. בתלמוד מבואר שהסיבה לכך היא שימי חג המצות אינם חלוקים בקרבנותיהם, כלומר שבכל יום מימי המועד מקריבים מוסף זהה: שני פרים, איל אחד, שבעה כבשים ושעיר חטאת, זאת לעומת ימי חג הסוכות החלוקים בקרבנותיהם, בכך שמספר הפרים הקרבים פוחת והולך מיום ליום.

בחנוכה, אין שרים את ההלל במקדש, על אף שגומרים את ההלל בגבולין. משום שגדר חיובו של ההלל של חנוכה חלוק מגדר חיובו של ההלל ברגלים בכך שחיובו נובע מההכרה בנס שהתרחש בימי החשמונאים, ואילו שירת ההלל שבמקדש קשורה לחובת ההלל מעצם קדושת ימי החגים.

הלל בעת הקרבת קרבן פסח

במקדש היו קוראים את ההלל בארבעה עשר בניסן, בזמן שחיטת קרבן פסח. הלל זה יסודו במה שאמרו חכמים: "נביאים שביניהם, תיקנו לומר הלל על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם [על ישראל] וכשנגאלים אומרים אותו על גאולתם". כך אירע בעת שחיטת קרבן פסח במצרים, שזמן השחיטה היה עת צרה, ששחטו את תועבת מצרים לעיני המצרים, ועת זו היתה גם שעת הגאולה, שבזכות קרבן פסח זכו לצאת ממצרים. לפיכך אומרים הלל במקדש בשעת שחיטת קרבן פסח, שהיא "עת גאולתם".

ההלל נאמר במהלך הקרבת קרבן פסח על ידי כל ישראל הנמצאים בעזרה, שכן הפסח נשחט בשלש כיתות, וכל כת וכת כשהיו מתחילים לשחוט, קוראים כל הבאים לעזרה את ההלל. אם גמרו – שנו באמירתו, שאם רבו הפסחים ונמשך זמן שחיטתם עד שגמרו את ההלל, ועדיין רבים שוחטים, חוזרים וקוראים שניה. ואם שנו - שילשו, שאם עדיין לא נגמרה שחיטת פסחי אותה כת – שילשו באמירת הלל. וכן כת שניה וכן כת שלישית, אלא שמעולם לא שילשו, ולא השלימו את אמירת ההלל בשלישית, לפי שהיו שם כהנים מרובים ומהירים במלאכתם.

מי קורא את ההלל?

מצינו דעות שונות בשאלה, מי קורא את ההלל. בתוספתא נאמר שהלויים הם המשוררים את ההלל, וכלשון התוספתא: "כיצד נשחט? נכנסה הכת הראשונה עד שתתמלא העזרה, ונועלין דלתות העזרה, ומתחילין לשחוט את פסחיהן, וכל זמן שהן שוחטין ומקריבין קוראים הלויים את ההלל. אם גמרו את ההלל ועדיין לא שלמה הכת מלהקריב - שונים, ואם שנו ולא שלמו להקריב - משלשין, ומעולם לא שילשו". קריאת הלל זו, יש מן הראשונים סוברים, שהיתה בזמן שחיטת הפסח ולא בזמן הקרבתו על המזבח, ויש סוברים, שקריאת ההלל היתה משעת שחיטה עד סוף שעת ההקרבה. ויש מהראשונים שכתבו, שישראל שבעזרה שהביאו את קרבן הפסח והיו עסוקים בשחיטתו ושאר עבודות הקרבן, הם היו קוראים, וכתבו האחרונים שאין סתירה בדבר, אלא הלויים היו מקריאים את ההלל, והקהל היה עונה. באשר לפסח שני אמרו חכמים שאף הוא טעון הלל בעשייתו.

צורת אמירת ההלל

ההלל על גגות העיר בירושלים
בציור נראים משתתפי ה'סדר' עם סיום אכילת הקרבן בחצות הלילה, כשהם שרים את ההלל יחד עם כל בני ירושלים הצופים אל חצרות המקדש.

המקריא את ההלל פותח בברכה. לאחר מכן פותח במזמור הראשון ואומר: 'הללויה', והכל חוזרים אחריו ואומרים: 'הללויה'. ושוב אומר המקריא: 'הללו עבדי ה וכולם עונים אחריו - 'הללויה', וכך על כל פסוק ופסוק עונה הקהל - 'הללויה'. וכן כשהמקריא מגיע לראש כל פרק ופרק חוזר הקהל על פתיחת הפרק. כיצד? כשהוא אומר: "בצאת ישראל ממצרים", כל העם חוזרין ואומרין: "בצאת ישראל ממצרים". המקריא ממשיך: "בית יעקב מעם לועז" וכל העם עונים – 'הללויה' - עד שיתחיל את ראש הפרק הבא, ויאמר: "אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני", וכל העם חוזרים ואומרים: "אהבתי כי ישמע ה'". וכן כשיאמר המקריא: "הללו את ה' כל גוים" כל העם חוזרים ואומרים: "הללו את ה' כל גוים". וכן לכל אמירת ההלל, עד "אנא ה' הושיעה נא", ונמצא שכל הקהל עונים מאה עשרים ושלוש פעמים 'הללויה' - כגימטריא של שנותיו של אהרן. כשמגיע המקריא ל"אנא ה' הושיעה נא", חוזרים אחריו הקהל ואומרים: "אנא ה' הושיעה נא", וכן ב"אנא ה' הצליחה נא". ויש אומרים, שהמקריא אומר יחד עם הקהל את כל ההלל עד "הודו לה' כי טוב", ומשם ואילך אומר פסוק בפסוק, והקהל חוזרים אחריו ואומרים יחד: "מן המיצר" עד "אנא ה' הושיעה נא". וב"אנא ה' הושיעה נא" חוזרים על הפסוק, וכן ב"אנא ה' הצליחה נא". וכתבו הראשונים שראו "בכל המקומות מנהגות משונות בקריאת ההלל, ובעניית העם ואין אחד מהם דומה לאחר".

מדברי חז"ל

ההלל בירושלים שובר גגות

הגמרא בפסחים פה, ב; מביאה מאמר נפוץ בירושלים בזמן הבית, והוא: "כזיתא פיסחא והלילא פקע איגרא", כלומר, כזית בלבד מן הפסח לכל איש, וכן ההלל הנאמר בהתרוממות רוח בעת אכילת קרבן פסח בבתי ירושלים, שמחה זו היתה גורמת לגגות להתפקע. וכתב רש"י שם: "לקול המולת ההמון מההלל [הנאמר בחוצות ירושלים ועל גגות העיר] דומין, כאילו הגגין מתבקעים, שהיו אומרים ההלל על [אכילת] הפסח". בציור נראים אוכלי קרבן הפסח לאחר אכילת כזית מן הקרבן, עולים על גגות העיר אל מול המקדש, לשורר את ההלל עם סיום אכילת קרבן פסח.