חלוצה לכהן

חלוצה לכהן: חלוצה נמנית על הנשים שנאסר על כהן לשאתן מפני קדושת הכהונה. נאמר בתורה: "כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו... יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה... והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת... ואם לא יחפוץ האיש... ואמר לא חפצתי לקחתה... וחלצה נעלו מעל רגלו". הווה אומר: אם אחי הבעל בוחר שלא ליבם את אשת אחיו, המצוה היא, שהיבמה חולצת את נעלו, ובכך מותרת האשה להינשא לכל אדם. עם זאת למדו חכמים, שמאחר שיש כאן צורה של גירושין, לפיכך, כהן האסור בגרושה, אינו רשאי לשאת אשה חלוצה, שכן לחלוצה יש דין של גרושה. מקור האיסור: הכהנים נצטוו לשמור על קדושתם, ובכך הוטלה עליהם מגבלה, שאינם רשאים לשאת כמה מן הנשים, וכגון: "ואשה גרושה מאישה לא יקחו". כאמור, אף חלוצה יש בה דמיון לגירושין, ולמדו חכמים מן המילה 'ואשה', שהוי"ו באה לאסור על הכהן לשאת לא רק גרושה אלא גם חלוצה. יש שפירשו, שאין האיסור אלא מדרבנן, לשיטה זו, הדרש מן הכתוב אינו אלא אסמכתא בעלמא, ומה שמצינו שהחלוצה נמנית בין חייבי לאוין החייבים מלקות, אין זאת אלא בשגרת לשון. וכך יש לומר, לאור מה שמצינו, באשר למנייתה בין שאר חייבי מלקיות, כבר פירשו ראשונים, שלא מנו אותה אלא אגב גרושה, אך חלוצה אין בה אלא מכת מרדות מדבריהם. מאידך, פירשו אחרים, שמקור האיסור נתון במחלוקת תנאים, שכן מצינו מי שסובר, שהחלוצה אסורה לכהן מן התורה, כדין גרושה, לשיטה זו הדרש מן הכתוב הוא דרשה גמורה ולא אסמכתא בעלמא. כהן שנשא חלוצה – האם נפסל? כהן שנשא חלוצה, אף על פי שנשאה בעבירה – הקידושין תופסים, והרי היא כאשתו לכל דבר, וצריכה ממנו גט. עוד אמרו חכמים: "[כהן] הנושא נשים בעבירה, פסול [לעבודה] עד שידירנה הנאה". הראשונים פירשו, שהדברים אמורים לא רק בגרושה אלא אף החלוצה בכלל, למרות שאיסורה מדברי חכמים. כן אמרו, שאין לנהוג קדושה בכהן שנשא חלוצה, ויש לאסור עליו לעבוד במקדש. יתירה מזו, אף אין להעלותו ראשון לתורה, כמו כן מונעים ממנו לשאת את כפיו. עוד קבעו חכמים, שכדי שכהן שנשא חלוצה בעבירה יוכל להשלים את עבודתו, חובה על בית הדין להדיר אותו לבל יחזור לחטאו, וכך מובא להלכה: "כהן שהיה נושא נשים בעבירה, אינו עובד [על גבי המזבח] עד שידירוהו בית דין [מאשתו] על דעת רבים... ויורד ומגרש". נדר זה נאמר, כיון שיצרו תוקפו, ובא כפתרון זמני עד שיגרש את אשתו בבית דין. החליצה כיצד? "כיצד חולצין? - מביאין לו [ליבם] מנעל של עור שיש לו עקב [ראה תמונה] ואינו תפור בפשתן, ולובשו בימין, וקושר רצועותיו על רגלו. ועומד הוא והיא בבית דין, ומקרין ליבמה בלשון הקדש: 'מאן יבמי...' ואחר כך מקרין [הדיינים] ליבם: 'לא חפצתי לקחתה'. ונועץ רגלו בארץ, והיא יושבת, ופושטת ידה בבית דין, ומתרת רצועות המנעל מעל רגלו. וחולצת המנעל, ומשלכת אותו לארץ, ומשישמט רוב העקב הותרה היבמה לזר" (רמב"ם יבום וחליצה ד, ו).