ניחוח

הקרבת הקרבן מתוך מחשבה מיוחדת לשם ניחוח.

ששה דברים מונה המשנה, שהכהן, העושה את העבודה צריך לכוון בהם, וכלשון המשנה: "לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח, לשם זובח, לשם השם... לשם ניחוח". וכתבו הראשונים, "שאין חוששין אלא למחשבת [הכהן] העובד בלבד, כלומר, השוחט, או המקבל או המהלך או הזורק, אבל בעל הזבח - לא", וכך נפסק להלכה.

משמעות המושג 'ניחוח'

הכהן וכוונת הקרבן.בציור נראה כהן העולה בכבש להקריב קרבן באש המערכה. במהלך ארבעת העבודות המוטלות על הכהן מכוון הכהן שש כוונות, וביניהן – 'לשם ניחוח'

כוונות מיוחדות מנו חכמים בשעת הקרבת הקרבן. אחת מהן היא הכוונה "לשם ניחוח", כלומר שריח הקרבן יהיה נחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא, שאמר וציווה על הקרבנות ונעשה רצונו. עוד כתבו הראשונים בעניין ה'ניחוח', שיש לו משמעות רוחנית, "כי כאשר יסכימו הכל להקריב להקב"ה ולעובדו שכם אחד לבדו ולא לעבודה זרה, אז יתייחד בזה שם שמים", וזה ה'ניחוח' העולה מן הקרבן. ויש מפרשים 'ניחוח' מלשון 'מנוחה', כלומר שריח הקרבן מניח את מידת הדין. עוד כתבו ראשונים, שניחוח הוא מלשון הנחה על דבר מסוים, שהריח העולה מן הקרבן גורם להנחת השפע האלוהי על המקריב, ובכך גורם הקרבן להתקרבות האדם אל הקדוש ברוך הוא.

דינים בניחוח הקרבן

כהן המקריב סתם, ולא כיוון בפירוש שהקרבן יהיה לשם ניחוח, יצא מקריב הקרבן ידי חובתו. איברי עולה שצלה אותם מחוץ למזבח, ואחר כך העלן למזבח לשרוף אותם שם אחר צלייתם, אין בזה משום 'ריח ניחוח'. כהן שעבד עבודה זרה - בין במזיד בין בשוגג, אף על פי שחזר בתשובה גמורה, אינו רשאי לעבוד במקדש לעולם. ואם עבר והקריב אין קרבנו ריח ניחוח. אבל השוחט לעבודה זרה בשוגג אם עבר והקריב - קרבנו ריח ניחוח ונתקבל.

מן המדרש

"נאמר בשור הגס 'אשה ריח ניחוח', ובעוף הדק 'אשה ריח ניחוח', ובמנחה 'אשה ריח ניחוח', לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין את לבו לשמים. ושמא תאמר: לאכילה הוא צריך? תלמוד לומר 'אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה', ונאמר: 'כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה?!' לא אמרתי אליכם: זבחו כדי שתאמר: אעשה רצונו ויעשה רצוני, לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם אתם זובחים, שנאמר: 'לרצונכם תזבחהו'. דבר אחר: לרצונכם תזבחהו - לרצונכם זבחו, לדעתכם זבחו".