צומות החורבן
צומות החורבן הם ארבעה צומות שעל פי ההלכה מתענים בהם כאבל על חורבן בית המקדש וירושלים: עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז, תשעה באב וצום גדליה. אנו מתענים בהם על ארבעה שלבים בחורבן - על תחילת המצור על ירושלים בעשרה בטבת, הבקעת החומות בי"ז בתמוז, שריפת בית ה' בתשעה באב וחורבן היישוב היהודי בארץ בצום גדליה.
צומות אלו נתנו צביון מיוחד של אבלות לחודשים תמוז ואב, משום שבין י"ז בתמוז לתשעה באב נוהגים שלושת השבועות, בהם הלכות האבלות על החורבן עולים בהדרגה עד לתשעה באב. כמו כן, י"ז בתמוז ותשעה באב הוזכרו במיוחד בחז"ל כימי אבל על מאורעות שונים בהיסטוריה היהודית[1].
החיוב לצום בימינו
צומות החורבן הם מדרבנן, וחז"ל קבעו שכאשר המקדש יבנה שוב יפסיקו לצום. זכריה הנביא אף הרחיב ואמר שימים אלו יהפכו לששון ולשמחה[2]. אולם אף בזמן שלום כאשר המקדש לא בנוי החיוב לצום היה תלוי בקבלת ישראל עליהם את דיני הצומות. כתוצאה מכך שההלכה נקבעה על פי מנהג ישראל, תשעה באב נשאר במלוא חומרת הלכות הצום משום שכך קיבלו עליהם ישראל לצום, ולעומת זאת שאר שלושת הצומות נחשבים כיום לצומות קלים שחומרתם פחותה.
כתוב בספר זכריה שבתחילת ייסוד בית שני באו אנשים ושאלו אותו האם עליהם לצום בתשעה באב[3], ואף בכינון מדינת ישראל בעקבות הפסקת צרות הגלות שאלו את אותה השאלה את הרבנות הראשית. בשני המקרים נענו השואלים שיש להמשיך לצום לעת עתה.