אבוב

מתוך ויקימקדש

אבוב הוא כלי ששימש לקליית גרעינים, ובמקדש שימש לקליית השעורים של מנחת העומר. חלק מתהליך הכנת מנחת העומר הוא קליית גרעיני השעורים באש.

במנחת העומר נאמר: "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה', אָבִיב קָלוּי בָאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל, תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ", ולכן היו קולים את גרעיני השעורים באש קודם טחינתם[1].לשם כך היה כלי מיוחד לקלייה, הנקרא 'אבוב של קלאים'[2] או 'אבוב של קליות'[3].

האבוב – כלי מנוקב

מנחת העומר נתייחדה משאר המנחות, בכך שהיא צריכה להיות קלויה באש. לאחר קצירת העומר והבאתו לעזרה, היו חובטין את השיבולים בקנים ובקליחות, כדי להוציא את הגרעינים בלי שיתמעכו. את השעורים היו שמים ב'אבוב'[4], שהוא כלי מנוקב, כדי שהאש תשלוט בכולו.

תיאורו

כלי לקליית מנחת העומר
האבוב הוא כלי המשמש לקליית השעורים קודם טחינתם, להכנת מנחת העומר (ראה ציור משמאל). בחלק העליון של הכלי, מניחים את השעורים לקלייתם (ראה ציור מימין). הכלי העליון מנוקב נקבים בתחתיתו, ומתחתיו בוערת האש עד אשר השעורים קלויים כל צורכם.

באשר לצורת האבוב, נאמרו פירושים אחדים. הרמב"ם מפרש שהאבוב היה כלי חרס שתחתיתו מנוקבת ככברה, כדי שהאש תיכנס דרך הנקבים. הערוך מתאר את אבוב של הקליות כ'כלי חרש כמין טיגן'[5].

באשר לחומר שממנו נעשה האבוב, נחלקו המפרשים: הרמב"ם מפרש שהיה כלי חרס, ואילו רש"י מפרש שהיה כלי נחושת[6].

הערות שוליים

  1. ↑ ויקרא ב, יד.
  2. ↑ כלים ב, ג.
  3. ↑ מנחות סו, א.
  4. ↑ מנחות סו, א; רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין ז, יב.
  5. ↑ ערוך, ערך "אבוב".
  6. ↑ רמב"ם, פירוש המשניות, כלים ב, ג; רש"י, מנחות סו, א, ד"ה "נותנין אותו באבוב".