טומאת מת

טומאת מת היא טומאה חמורה הנגרמת על ידי מת המטמא אדם וכלים בסביבתו.

בתורה נאמר: "אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים. וכל כלי פתוח... טמא הוא. וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב, או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים". וכתבו הראשונים: "דיבר הכתוב בהווה [שאדם נפטר באוהל מגוריו], והוא הדין אם ימות בחוץ והכניסוהו לאוהל. 'כל הבא אל האהל וכל אשר באהל' - הכלים שבתוכו... והזכיר הכתוב האוהל, להגיד שהוא עצמו טמא שבעה, וצריך הזייה. ועוד, מפני שהיו ישראל יושבי אוהלים במדבר, ודיבר הכתוב בהווה, כי המצוה מיד ולדורות, אבל הוא הדין לבית [הבנוי מאבנים] ולכל המאהילים, שמביאים את הטומאה על כל הכלים ועל הנפשות ששם".

המת ודרכי ההטמאות ממנו

אדם שמת, מטמא את הנוגע בו, או את האדם הנושא ומזיז אותו ממקומו. כמו כן מטמא המת כל מי שנמצא באהלו, כלומר, מי שנמצא תחת קורת גג אחת עם המת, או הנמצא מעל למת או מתחתיו. לעניין זה, יש המבדילים בין מת מישראל לבין מת גוי: מת מישראל מטמא אף באהל, ואילו מת גוי אינו מטמא באהל, אלא במגע ומשא בלבד.

לא רק מת שלם מטמא, אלא גם חלקים שונים מגופו. יש חלקים המטמאים במגע ומשא ואהל, והם: כזית מבשר המת; רביעית מדמו; עצמות רבות בשיעור רובע הקב, או שהן מרכיבות את רוב גוף האדם, ובלשון חז"ל - "רוב בניין", או רוב עצמותיו, או השדרה או הגולגולת. לעומת זאת, יש חלקים המטמאים במגע ומשא בלבד, אך לא באהל, כגון: עצמות מעטות, שיש בהן כשיעור גרגיר שעורה ומעלה, אך לא הגיעו בכמות לשיעורים הנ"ל.

אשה שהפילה עובר מת אף הוא מטמא, אם מלאו לו ארבעים יום מתחילת ההריון. כמו כן, אבר שלם מן המת, או אבר שלם הנתלש מאדם חי, ובו בשר גיד ועצם, אף הוא מטמא כמת - ואפילו אם אין בו כזית. בשר המת, אם הצטמק ואין בו כזית - טהור. אם יש בו כזית, אלא שהוא יבש - טמא. מאידך, אם נשרף המת - אפרו טהור. קברו של המת אף הוא מטמא את הנוגע בו ומאהיל עליו. ה'גולל' וה'דופק', שהם אבנים המשמשות לכיסוי המת, מטמאים במגע ובאהל, אך לא במשא, כלומר, המזיז אותם ממקומם אינו נטמא.

גולל ודופק

בתמונה נראה קבר משפחתי, שהפתח שלו נסגר על ידי 'גולל', כלומר, אבן גדולה הנגללת וסוגרת את הקבר לבל יכנסו זרים לתוכו. על שם ה'גולל' האמור נקרא כל כיסוי ומצבה של קבר בשם 'גולל', שכן הוא סוגר על הקבר, ואילו אבני הקבר, שעליהן מניחים את ה'גולל' מלמעלה נקראות 'דופק', שכן כאשר מניחים את האבן הגדולה על אבני הקבר נשמעת דפיקה. אדם טהור הנוגע בגולל ודופק או מאהיל עליהם - נטמא.

טומאות מדרבנן

חז"ל גזרו טומאה על איזורים ומקומות מחשש להימצאות טומאת מת בהם:

א. 'ארץ העמים', דהיינו אזור שגרים בו גויים, ואפילו בארץ ישראל, עפרו מטמא את הנוגע בו או נושא אותו, וכן הנכנס לתחום ארץ העמים טמא. טומאה זו נגזרה, מאחר שהנוכרים רגילים לקבור את מתיהם באופן לא מסודר, ממילא יש חשש להמצאות עצמות בכל מקום.

ב. 'מדור הגויים', והוא בית מגורים של גוי בארץ ישראל, ויש חשש שנקברו בו נפלים, ולכן דינו כ'ארץ העמים'.

ג. 'בית הפרס', והוא שטח שידוע שהיה בו קבר ונחרש, ויתכן שעצמות המת התפזרו בשטח, ולפיכך הנוגע או נושא את עפרו טמא.

עוד החמירו חכמים וקבעו הלכה, שהמת תופס ארבע אמות סביביו. יש אומרים שהנכנס לתחום ארבע אמותיו של המת נטמא, ויש אומרים שאין זה אלא איסור על הכהן להתקרב למת, אבל אם התקרב לא נטמא.

חומרת הטומאה

טומאת המת חמורה מכל הטומאות: המת נקרא "אבי אבות הטומאה", מפני שאדם וכלים הנטמאים ממנו נעשים אף הם אב הטומאה, כלומר, 'טמא מת', המטמא אדם וכלים. חידוש מיוחד נאמר בטומאת מת, שכלים הנטמאים מן המת נעשים כמת עצמו, ומטמאים אדם וכלי הנוגעים בו טומאת שבעה. דין זה נלמד מן הכתוב: "בחלל חרב", "חרב - הרי הוא כחלל". נחלקו ראשונים האם מדובר על כלי ברזל דווקא או על כל 'כלי שטף'. עוד נחלקו בשאלה, האם הכלי המדובר מטמא רק את מי שנוגע בו, או גם את מי שנושא אותו או אף מאהיל עליו. לפי רוב הדעות, כהנים לא הוזהרו להימנע מטומאה זו.

האסורים בטומאת מת

התורה אסרה על הכהנים להיטמא למת, וכן על הנזיר. חומרה מיוחדת בכהן גדול ובנזיר, שאפילו אם מתו קרובי משפחתם שמתאבלים עליהם - אסור להם להיטמא.

במקדש וקדשיו

למרות חומרתה של טומאת מת, מצאנו בה שתי קולות ביחס לטומאה היוצאת מגוף האדם:

האחת: טמא מת, ואפילו המת עצמו, מותר להיכנס להר הבית, אך לא מן החיל ופנימה. הדבר נלמד מן הכתוב: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", המלמד שמשה רבנו שמר על ארון יוסף בכל מסעות בני ישראל במדבר, והארון היה עמו במחנה לויה, המקביל בקדושתו לקדושת הר הבית בירושלים.

השניה: טומאת מת דחויה בציבור, כלומר, כאשר רוב הציבור טמאים בה, או רוב הכהנים או כלי השרת - יעשו את הקרבן בזמנו בטומאה, אם יש לו זמן קבוע. עם זאת מצינו בטומאה זו חומרה מיוחדת, וכתבו הראשונים, שטמא מת אינו יכול לשלוח לעזרה קרבן שהוא חייב בו, אפילו אם אינו טעון סמיכה. כמו כן, טמא מת אינו יכול להמנות על קרבן הפסח אפילו ביומו השביעי - ואפילו אם כבר טבל במקוה לטהרתו מטומאת מת.

ארונו של יוסף ב'מחנה לויה'

בציור נראית חצר המשכן, וסביבה האוהלים של הלויים ב'מחנה לויה'. בחזית המשכן נמצא אהלו של משה שהיה במזרח המשכן (האהל הגדול במרכז) אשר שימש גם מקום להתכנסות שבעים הזקנים. לידו (בציור משמאל) נראה אהל קטן בו נשמר ארונו של יוסף, אשר הוציא משה ממצרים והיה עמו במחנה לויה בשנות הנדודים במדבר. מכאן למדו חכמים שטמא מת – ואפילו המת עצמו - נכנס להר הבית, המוגדר בהלכה כ'מחנה לויה'.

דינים ותקנות מפני טומאת מת

חובה על בית הדין לציין ולסמן את הקברים, כדי למנוע מעוברי דרכים להיטמא בשגגה. במיוחד הקפידו על סימון הקברים לקראת העליה לרגל. כן קבעו חז"ל תקנות שונות כדי למעט את הטומאה בירושלים, וכגון: אין בונים בה זיזים וגזוזטראות היוצאות מן הקיר ומאהילים על הרחוב. אין קוברים בה מת, חוץ מקברי מלכי בית דוד וקבר חולדה הנביאה. אין מלינים בה את המת, ואין מעבירים בתוכה עצמות אדם. מסיבה זו נבנה הר הבית באופן שיש בקרקעיתו חללים, כדי לחצוץ בפני טומאה אפשרית שבעומק האדמה. חכמינו ז"ל ראו שטומאת מת חמורה בעיני הציבור, לפיכך קבעו חכמים, שיש להאמין לעם הארץ הטוען שהוא טהור ממנה, כי יש לסמוך שהיא חמורה בעיניו ולא ישקר בה.

היטהרות מטומאת מת

ניתן להיטהר מטומאה זו רק החל מהיום השביעי מאז שהאדם או הכלי נטמא: מזים עליו מים חיים שמעורב בהם אפר מן הפרה האדומה, שתי פעמים: ביום השלישי מאז שנטמא האדם, וביום השביעי. לאחר הזאתו השניה טובל הטמא במקוה, ונטהר בערב. מאחר שכיום אין לנו אפר פרה אדומה, לא ניתן לפי שעה להיטהר מטומאה זו.