ירמיהו

ירמיהו היה נביא שהתנבא על חורבן הבית הראשון ופעל לתקומת ישראל לאחר החורבן.

ירמיהו הנביא נמנה על הכהנים, מתושבי ענתות שבארץ בנימין, אשר החל להתנבא בשנה השלוש עשרה למלכות המלך יאשיהו, בהיותו צעיר לימים. כן המשיך להתנבא בימי המלכים יהויקים וצדקיהו – עד החורבן. ירמיהו חזה את החורבן המתקרב, והוכיח את ישראל לשוב בתשובה. לאחר החורבן ליווה את הגולים לבבל, כשהוא נושא בעול צרתם. לאחר הריגת גדליה בן אחיקם ירד למצרים והוכיח את הפליטים שהגיעו לשם, כשהוא מעודד אותם לשוב ארצה. חז"ל אומרים שירמיהו חיבר את ספרו - ספר ירמיהו - וכן את ספר מלכים וכך את מגילת איכה.

ירמיהו ועבודת הקרבנות

בדברי הנביא ירמיהו אנו מוצאים דברי תוכחה על מנהג בני דורו, המבאים קרבנות, אך אין עמהם קבלת עול מלכות שמים, וכך הוא אומר: "למה זה לי לבונה משבא תבוא, וקנה הטוב מארץ מרחק? עולותיכם לא לרצון וזבחיכם לא ערבו לי". בנבואה אחרת הוא אומר: "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל: עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר. כי לא דיברתי אל אבותיכם ולא ציויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח". רק קרבנות הבאים מתוך רצון טוב ויראת שמים הם הקרבנות הרצויים. וכך אומר הנביא בהמשך באחת מנבואות הנחמה: "ולכהנים הלויים לא ייכרת איש מלפני, מעלה עולה ומקטיר מנחה ועושה זבח כל הימים". כן מבטיח הנביא שאם ישמרו ישראל את השבת - ירושלים תשב לבטח ולא תחרב, ומקריבי הקרבנות יבואו אליה מרחבי הארץ: "ובאו מערי יהודה ומסביבות ירושלים ומארץ בנימין ומן השפלה ומן ההר ומן הנגב מביאים עולה וזבח ומנחה ולבונה ומביאי תודה בית ה'".

ירמיהו והחורבן

ירמיהו מקונן על חורבן המקדשירמיהו - הכהן והנביא, מתבונן בחורבות העזרה והמזבח, ומקונן על החורבן, כמובא באיכה ה, יז: "על זה היה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו, על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו... השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימנו כקדם".

עיקר נבואתו של ירמיהו מוקדשת להתראה על החורבן המתקרב. ירמיהו מוכיח את עם ישראל, את שריו ומלכיו על חטאיהם, ואף מורה להם בשם ה' להיכנע למלך בבל, שכן במצב שנוצר זו הדרך שנותרה להציל את ירושלים מן החורבן. ירמיהו מזהיר את העם שלא לשמוע לקול נביאי השקר, שהיו אומרים, כי לא יאונה כל רע למקדש עקב היותו "היכל ה'", והבית ימשיך לעמוד למרות ההתנהגות הקלוקלת של עם ישראל. ירמיהו מביא ראיה ממשכן שילה, שהרי גם המשכן בשילה חרב בעוונות ישראל, למרות שהיתה שם שכינה. חלק מנבואותיו של ירמיהו נאמרו באזני העם בבית המקדש[10][./ירמיהו#cite_note-הערה10-10 [10]]. מתנגדיו של ירמיהו טענו שהוא מרפה את ידי הלוחמים בנבואותיו, ולפיכך שמו אותו בבור כלא, ולאחר מכן נכלא בחצר המטרה. לאחר החורבן הוציאו אנשי נבוכדנצאר את ירמיהו ממאסרו, ומסרוהו בידי גדליהו בן אחיקם, שהופקד על שארית העם שביהודה. לאחר רצח גדליה התרה ירמיהו בעם שלא לרדת למצרים, אולם השארית שנותרה בהנהגת יוחנן בן קרח לא נשמעה לו וירדו למצרים. ירמיהו ירד עמהם כדי להוכיח אותם שם שלא לעבוד עבודה זרה, כן הזהירם לשוב ארצה פן יענשו. משלא נשמעו לו חזר ארצה לנסות לשקם את הארץ עם השרידים שנותרו בה.

ירמיהו נביא החורבן ונביא הנחמה

חכמינו ז"ל הגדירו את ספר ירמיהו, ש"כולו חורבן", עם זאת, יש בו נבואות רבות של נחמה ובנין המקדש, וכגון, הפסוק שהונהג בישראל לאומרו במעמד כל חופה: "כה אמר ה': עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא מאין אדם... בערי יהודה ובחוצות ירושלם... קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה. קול... מביאים תודה בית ה', כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה - אמר ה'".

ירמיהו מתנבא כי יבוא יום, שגם שבטי ישראל שגלו מן השומרון ישובו מן הגלות לנחלתם, ומשם ישמע קול שמחה של עונת הבציר, וכלשונו: "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל! עוד תעדי תופיך ויצאת במחול משחקים! עוד תטעי כרמים בהרי שומרון נטעו נוטעים וחיללו".

עוד ניבא ירמיה, שבניגוד לתקופה בה היו שומרים המופקדים על הפרוזדאות, שמנעו את שבטי ישראל מלהביא ביכורים למקדש, לעתיד לבוא ייבנה המקדש, ודווקא הם יעודדו את ישראל לעלות עם ביכוריהם לירושלים, וכלשון הפסוק: "כי יש יום קראו נוצרים (שומרי הדרכים) בהר אפרים: קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו". ואכן בימי בית שני השתמשו עולי הרגל בקריאה זו 'קומו ונעלה...' כדי לעורר את מביאי הביכורים בהשכמת הבוקר.

נבואת נחמה אחרת הנודעת מפי ירמיה, היא תפילתה וזעקתה של רחל אמנו: "כה אמר ה': קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו.... מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך... ושבו בנים לגבולם". ומבואר בדברי חז"ל והפרשנים, שהקול שנשמע עולה מקברה של רחל, הרואה את בניה כשהם הולכים לגולה ומתפללת לשובם, "וצפה יעקב אבינו ברוח הקודש, שהגלויות עתידות לעבור דרך שם, לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים".

ירמיהו פועל ועושה לבנין ירושלים מחורבנה

אחת מנבואות הנחמה של ירמיהו נאמרת כאשר החורבן מתקרב. ירמיהו הנמצא ב'חצר המטרה' - בבית האסורים, קונה מחנמאל בן דודו שדה בענתות, זאת, בשעה שאנשי ירושלים הפסיקו לרכוש נכסים, בראותם את סוללות המצור של הכשדים, את החרב, הרעב והדבר, ואת החורבן המתקרב. ירמיהו משלם על השדה בכסף מלא, כותב שטר - את 'ספר המקנה' – וחותמים עליו עדים ברוב עם. כל זאת כדי להוכיח את דבר ה' האומר: "עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת", וסיום הנבואה הוא: "כאשר הבאתי אל העם הזה את כל הרעה הגדולה הזאת - כן אנכי מביא עליהם את כל הטובה... שדות בכסף יקנו... בארץ בנימין ובסביבי ירושלים... כי אשיב את שבותם נאום ה'".

גם לאחר החורבן והיציאה לגלות פועל ירמיהו לחידוש הישוב בארץ ישראל. מדברי חז"ל עולה, שירמיהו ליווה את הגולים לבבל וחזר ארצה, וכלשון המדרש: "כיון שהגיע לנהר פרת אמר לו נבוזראדן: אם טוב בעיניך לבוא אתי בבל? חשב ירמיה בלבו ואמר, (אם) אני הולך עמהם לבבל - אין מנחם לגלות הנשאר מהם (בארץ). יצא לו מהם (כדי לחזור). נטלו (בני) הגלויות עיניהם וראו ירמיהו שפירש מהם, געו כולם בבכיה בקול רם וצווחו ואמרו: אבינו ירמיה הרי אתה מניחנו?! - שם בכו, שכן כתב: 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו'". ירמיהו חזר לירושלים, ויחד עם גדליה בן אחיקם מנסים שניהם להביא את העם לחדש את חייו בארצו לאחר החורבן.

ירמיהו ושרידי הפליטה מנסים לחדש את העבודה במקדש

ירמיהו ראה לנגד עיניו חורבן נוסף שבא על ישראל, זאת, חודש ימים לאחר חורבן המקדש. יחד עם שארית הפליטה חש את השבר הגדול שבהריגת גדליה בן אחיקם. מתברר, שבאותם ימים קשים, היו אנשים מישראל שניסו לחדש את העבודה במקדש, ובאו לגדליה במצפה בדרכם לירושלים, ככתוב: "ויבאו אנשים משכם משילו ומשומרון, שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים ומתגודדים (הולכים בגדוד) ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה'". מלשון הפסוק נראה, שאנשים אלה באו לחדש את העבודה בחצרות ה', זאת, לקיום נבואת ירמיה, אשר חזה את חידוש העבודה במקדש, ולקיום ההלכה המקובלת בישראל: "מקריבין אף על פי שאין בית". שרידי פליטה אלה באים כשהם קרועי בגדים מתוך האבל והצער על החורבן שהיה. עם זאת, הם עושים את דרכם למצפה מקום מושבו של גדליה, כדי לקבל את תמיכתו בנסיון לחדש את העבודה. הם נושאים בידם מנחה ולבונה, כדי לקיים את נבואת ירמיה, שאמר: "ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים... וישבה העיר הזאת לעולם. ובאו מערי יהודה ומסביבות ירושלם ומארץ בנימין... מביאים... מנחה ולבונה... בית ה'".

תקות ירמיהו ושארית הפליטה נכזבה, כשהם נוכחים, שגם אותם מועטים ששרדו, המנסים לחדש את העבודה במקדש – אף הם נהרגים בעקבות הריגת גדליה. עם זאת, אין בכל אלה כדי לייאש את ירמיהו, וכשהוא רואה ששארית העם מנסים להמלט למצרים הוא יוצא אליהם וקורא להם בדבר ה': "אם שוב תשבו בארץ הזאת - ובניתי אתכם ולא אהרוס ונטעתי אתכם ולא אתוש, כי נחמתי אל הרעה אשר עשיתי לכם". עוד אומרים חז"ל, שאמנם ירמיהו הרבה בתוכחות לעם, עם זאת, כשבא לסיים את נבואתו, עשה זאת בדברי נחמה על חורבן בבל: "בדברי נחמות חתם, ואמר: 'ככה תשקע בבל'. לפי שהיה ירמיה חוזר ומתנבא על בית המקדש, יכול בחורבן בית המקדש חתם? תלמוד לומר: 'עד הנה דברי ירמיהו' - במפולת של מחריביו חתם, לא חתם בדברי תוכחות".

מעולם המחשבה של ירמיהו

הקרבנות אינן מטרה לעצמם אלא אמצעי לדבקות בקב"ה מטרת הבאת הקרבנות, נדונה בספר מורה הנבוכים (ג, לב) וכך כותב הרמב"ם: "נמצא הרבה בספרי הנביאים, שמוכיחים בני אדם על רוב השתדלותם והתחזקם להביא הקרבנות, ובארו להן, ש(הקרבנות) אינן מכוונין לעצמן (כמטרה עיקרית)... ושהשם אינו צריך אליהם. אמר שמואל (הנביא): 'החפץ לה' בעולות וזבחים?! - כשמוע בקול ה'!' (כלומר, אין די בהבאת הקרבן, אלא העיקר הוא הציות למצוות התורה)... ואמר ירמיה: 'כי לא דברתי את אבותיכם ולא ציויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה ציויתי אותם, לאמור: שימעו בקולי!'... וכבר הוקשה זה המאמר בעיני כל מי שראיתי דבריו או שמעתים, ואמר: איך יאמר ירמיה על השם, שלא ציונו בדברי עולה וזבח, (הרי) רוב המצוות באו בזה (כלומר, בתורה נאמרו מאות מצוות הקשורות לקרבנות)? אמנם כוונת זה המאמר הוא מה שבארתי לך, וזה, שהוא אמר, שהכונה הראשונה (והמטרה העיקרית)... היא שתשיגוני (שתידבקו בי, ואילו הקרבנות אינם אלא אמצעי לתכלית העיקרית, שהיא הדבקות)... וזאת המצוה (וכוונת התורה) בהקרבה (במקדש) וכיוון אל הבית (הגדול והקדוש)".