עבודה זרה

עבודה זרה: איסור הבאת עבודה זרה למקדש לצורך עבודה או לעניין הכהונה. עבודה זרה הוא מושג העומד בסתירה מוחלטת למושג 'מקדש',. בית המקדש מבטא את ייחוד ה' בעולמו. עבירה זו היא החמורה מכל העבירות שבתורה ושקולה כנגד כולם, ואמרו חז"ל: "כל המודה בעבודה זרה - כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה זרה - מודה בכל התורה כולה". משום כך נצטוו ישראל להרחיק כל דבר עבודה זרה מן המקדש. ונאמר בתורה: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים... ונתצתם את מזבחותם... ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא". ומסיים הכתוב: "לא תעשון כן לה' אלהיכם! כי אם אל המקום אשר יבחר ה'... לשכנו תדרשו ובאת שמה!" עבודה זרה ומשמשיה במקדש: כתבו הראשונים: "כל שיש בו שם [זכר וקשר] לעבודה זרה - לא יביאנו ויעשנו למלאכת הקודש, אף על פי שמותר בהנאה להדיוט". עוד אמרו, שכל כהן שעבד עבודה זרה - נפסל מלעבוד במקדש, שכך אמר הנביא: "אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלם". כך גם באשר לבהמה שנעבדה כעבודה זרה, בין אם היה הדבר באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד - אסורה למקדש. בהמה זו חמורה מן המוקצה*, שהמוקצה הוא עצמו נאסר, אך מה שעליו מותר, ואילו הנעבד - גם מה שעליו נאסר. עוד אמרו, שהדבר הנעבד נאסר, אפילו אם עובד עבודה זרה עשה את בהמת חברו לעבודה זרה, זאת, מפני חומרת המקדש. ויש אומרים שאינה נאסרת בכך אלא אם כן עשה בה מעשה. חפצים שנעבדו כעבודה זרה ודינם: אמרו חכמים, שהמשתחווה לבהמה - הצמר שלה אסור לבגדי כהונה*. כך גם קרניה - פסולות לשופרות, עצמות שוקיה - פסולות לחלילים, ובני מעיה - פסולים לעשות מהם נימים לכלי הנגינה שעל הדוכן. אף שלהלכה, השירה בכלי הנגינה אינה נחשבת עבודה, עם זאת, נאסרו, מפני שהם מאוסים ונאסרים למקדש, שכל דבר שיש בו זכר לעבודה זרה לא ישמש בחצרות הקודש. מסיבה זו גם הר, שהקדישוהו עובדי כוכבים לעבודה זרה, אף על פי שהוא מותר בהנאה להדיוט, אבניו אסורות לשמש כאבני מזבח. כמו כן, המשתחווה למעיין הנובע בתוך חלקת שדהו ואדמתו, המים פסולים לניסוך המים*. עם זאת כתבו הראשונים, שאם יצאו המים משטח אדמתו, כיוון שמעתה הם שייכים לרבים, אינם נאסרים. באשר לעץ אשרה, שנעבד כעבודה זרה, אין מביאים מענפיו גזרי עצים לעצי המערכה, אפילו אם ביטלו בעליו, ובטל ממנו שם עבודה זרה. מעמד הברית שנכרתה עם ישראל לרגלי הר סיני – לעבוד את ה' לבדו בציור נראה המעמד בו הקימו ישראל מצבות לה' לבדו, והקריבו קרבנות ראשונים על המזבח לרגלי הר סיני. היה זה חדשים אחדים מאז יצאו ממצרים. שם נצטוו לנטוש את תועבת מצרים ולעבוד את ה' לבדו, ולשבר את מצבות עובדי עבודה זרה, ככתוב (שמות כג, כד): "לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם, ולא תעשה כמעשיהם. כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבותיהם". ומבואר בויקרא רבה (ו) אודות המעמד בו נאמרו הדברים: "מלך כשהוא משביע את לגיונותיו אינו משביען אלא בסייף... כל העובר על התנאים הללו יהא הסייף הזה עובר על צווארו. כך עשה משה (שמות כד, ו): 'ויקח משה חצי הדם'... הוא נשבע להן - והן נשבעו לו [לעבוד אותו לבדו במקדשו]". כהן שעבד עבודה זרה: כהן שעבד עבודה זרה אסור לעבוד במקדש לעולם, שנאמר: "אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלם", והרי הם ככהנים בעלי מומים, שאסורים מלעבוד, אך יכולים לחלוק בקדשים. בין שעבד בשירות שנעשה כומר לעבודה זרה, בין שהשתחווה לה, או שקיבל אותה עליו באלוה - הרי זה פסול לעולם. כהן שעבד עבודה זרה בשוגג, חייב להקריב קרבנות על שגגתו, אם נכנס לעזרה והקריב - אין קרבנו ריח ניחוח, ואין צריך לומר כהן שעבד במזיד, אף שחזרו בתשובה שלמה. המקריב לה' מחוץ למקדש: הבונה בית מחוץ למקדש ומקריב בו קרבנות לה', אינו נחשב כבית עבודה זרה, ואף על פי כן, כל כהן שעבד שם לא יעבוד במקדש לעולם. כך גם כלים, כגון מנורה ושולחן לחם הפנים ששימשו שם - לא ישמשו במקדש. אם עבר כהן ששימש בעבודה שם, ועבד במקדש בירושלים - עבודתו כשרה. מן המדרש הכהנים המתבוללים באומות – גם מהם יעמדו כהנים לשרת במקדש נאמר בישעיהו סו, יג: "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה'... וגם מהם אקח לכהנים ללויים אמר ה'". ודרשו חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה יב; ומדרש תהלים פז, ו): "עתידין אומות העולם להביא דורונות למלך המשיח... וכיון שהן באין אצל מלך המשיח הוא אומר להם: יש ביניכם ישראל? הביאו אותם לי!.. ומספרין... בכבודן של ישראל, ואומרים: זה כהן וזה לוי וזה ישראל. ולמה? - לפי שנמכרו [כהן ולוי] לעבדים ונשתכחו ייחוסיהן מפני שעבוד גליות, ונשתכחו ונעשו גויים [עובדי עבודה זרה] על ידי האונסים. אמר ר' אלעזר: 'וגם מהם אקח לכהנים ללוים אמר ה". ומפרש רד"ק: "אפילו מאותם שהיו משוקעים בגויים... ואפשר ששינו קצת מן הדת - אף על פי כן מהם אקח לכהנים ללויים... להיות כהנים משרתים לפני. והלויים - לשרת כמו הלויים - לשוררם בשיר בכינורות ובנבלים". מעולם המחשבה המקדש נועד לרומם את ישראל מלהתמכר לעבודה זרה אחד מטעמי מצות הקרבנות בדברי חז"ל והראשונים הוא, שהמצוה נועדה לכוון את האמונה הטבעית שבאדם מן החשיבה הבהמית אל מרומי הקדושה שבמקדש. כך מבואר במדרש: "'ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים' (ויקרא יז): משל לבן מלך שגס לבו עליו, והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות. אמר המלך: זה יהיה תדיר על שולחני, ומעצמו הוא גדור [מלאכול]. כך, לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודת כוכבים במצרים, והיו מביאים קרבניהם לשעירים... אמר הקדוש ברוך הוא: יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד, והן נפרשים מעבודת כוכבים". בעקבות חז"ל כותב גם הרמב"ם במורה נבוכים ג, לב: "היה המנהג המפורסם בעולם כולו... להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם, אשר היו מעמידים בהם הצלמים, ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם... לשמש ולירח ולכוכבים... וטבע האדם - שהוא נוטה תמיד למורגל... מפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם, והעתיקם מהיותם לנבראים [כמו השמש והירח. ובמקומם ציוה שיעבדו ישראל] לשמו יתברך... וציוונו לבנות היכל [דווקא] לו – 'ועשו לי מקדש!' ושיהיה המזבח [דווקא] לשמו – 'מזבח אדמה תעשה לי!'... ושישתחוו לו! ושיקטירו לפניו!... [בכך] נמחה זכר עבודה זרה, והתקיימה הפינה הגדולה האמתית באומתנו [השתרשה האמונה הגדולה] והוא - מציאות השם ואחדותו".