מקום המזבח

מקום המזבח הוא במיקום מסויים ומדוייק, ומצוה לכתחילה להקים את המזבח במקומו המדויק ב'הר המוריה' בירושלים.

כתבו הראשונים בעניין מקום המזבח: "המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר: 'זה מזבח לעולה לישראל'. ובמקדש נעקד יצחק אבינו, שנאמר: 'ולך לך אל ארץ המוריה', ונאמר בדברי הימים: 'ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה, אשר נראה לדויד אביהו, אשר הכין במקום דויד בגורן אורנן היבוסי'. ומסורת ביד הכל, שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארוונה, הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק". יש שלמדו מדברי הלכה זו, שאין לחדש את עבודת הקרבנות, אלא אם כן נבנה המזבח במקום בו נעקד יצחק. למעשה, אין לכך מקור בתורה או בדברי חז"ל; להיפך! מן המקורות עולה, כי כל הר המוריה כשר להעמיד בו מזבח להקרבה, ואילו מקום העקידה אינו אלא מצוה לכתחילה.

אברהם אבינו

עקידת יצחק ובניין המזבח
בציור נראה המזבח בעת העקידה. באותו מעמד הכריז אברהם: "בהר ה' יראה", ובכך התקדש הר המוריה כולו להקרבת קרבנות. במעמד זה קבע אברהם את מקום קדש הקדשים במערב המקדש. מדברי חז"ל עולה כי אין מסורת מסודרת על מקומו המדויק של המזבח שבנה אברהם, ולפיכך נגלה המקום לדוד ברוח הקודש.

מדברי הראשונים עולה, שבחירת הר המוריה כמקום המקדש, וכן קביעת מקום קדש הקדשים, הם שהביאו לקביעת מקום המזבח בעת העקידה: "ולזה בחר אברהם אבינו ע"ה 'הר המוריה', בהיותו הגבוה שבהרים אשר שם, ופירסם שם ביחוד ה', וייחד המערב [במקדש לכשייבנה] שקודש הקדשים - במערב, והוא ענין אמרם: 'שכינה במערב'. ובארו רבותינו ז"ל בגמרא יומא, שאברהם אבינו ייחד המערב, רצונם לומר: בית קדש הקדשים [ובהתאם לכך נקבע מקום המזבח]. וסיבת זה אצלי, שמפני שהיה הדעת מפורסם אז בעולם עבודת השמש ושהוא האלוה, אין ספק, שבני אדם היו כולם פונים למזרח, מפני זה פנה אברהם אבינו למערב - בהר המוריה רצוני לומר: במקדש, עד שישים אחוריו לשמש". נמצא, שעיקר הבחירה היא הר המוריה כמקום עבודת ה', וכן מקום קודש הקדשים, ואילו מקום המזבח לא הוא "המכוון ביותר", אלא מקומו נקבע בהתאמה לכיוון המערב.

המקורות לדיוק במקום המזבח

הדיוק במקום המזבח מקורו בפסוק בתורה, ככתוב: "ולך לך אל ארץ המוריה". מפסוק זה משתמע, ש"ארץ המוריה" הוא מושג רחב, לפיכך מצינו במקורות פסוק שני המצמצם מעט את המקום ומגביל אותו, כמובא בדברי הימים, שם נאמר: "ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה, אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגורן ארנן היבוסי". "הר המוריה" הוא מקום מצומצם ביחס לתחומי "ארץ המוריה", וזה ההר שנבחר כמקום ראוי להקרבה. פסוקים אלו הם המקור היחיד בראשונים לקביעת מקומו המדויק של המזבח, ובאו לומר, שאין לבנות מזבח מחוץ ל"ארץ המוריה", או "לשנות את מקומו" מחוץ ל"הר המוריה". עוד כתבו הראשונים, שיש פסוק נוסף המצביע על בחירת המקום, ככתוב: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", והרחיבו בהסברת העניין: "קרא את ירושלם 'נחלה' בגלל קביעות קדושתה, וקיומה לעולם. ועליה אמר הנביא [דוד]: 'ונחלתו לא יעזוב', לפי שכבר אמר בתחילת העניין: כי ה' בחר את ירושלם לשכינתו, ובחר את ישראל לו, יתעלה, סגולה. ואמר אחר כך: כי ה' לא יטוש את האומה הזו אשר בחר לנחלתו, ולא [יעזוב] אותו המקום אשר בחרו, והוא אומרו: 'כי בחר ה' בציון איוה למושב לו, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב', וכבר באר [דוד] נצחיות קדושתה, ואמר: 'זאת מנוחתי עדי עד'". הווה אומר, דוד המלך קבע בנבואה את מקום המזבח, וקביעתו העיקרית היא, ש'הר המוריה', 'ציון' ו'ירושלים'; מקומות אלו הם ה'נחלה' המקודשת בתורת ה' למזבח ולהקרבת קרבנות.

שמואל הנביא

שמואל הנביא ודוד, הם שדרשו את הפסוקים בתורה לקביעת מקומו המדויק של המזבח, כמובא בתלמוד: "'וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה': וכי מה ענין 'נויות' אצל 'רמה'? אלא, שהיו יושבין ברמה [בבית דינו של שמואל] ועוסקין ב'נויו של עולם' [בעניין זיהוי מקום המקדש]". שמואל ודוד דרשו את הפסוק בתורה האומר: "'וקמת ועלית אל המקום': מלמד, שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות". הווה אומר, שיש לקבוע את המזבח במקום הגבוה בירושלים. ועדיין לא ידעו היכן בדיוק [כי לא היתה מסורת בידי שמואל ודוד על מקום עקידת יצחק]. הביאו את ספר יהושע, ומצאו כתוב, שבתיאור גבול שבט בנימין "עלה" הגבול לירושלים ולא ירד משם. והסבירו הראשונים: "למדנו, שראש ההר אשר על גיא בן הינום הוא גבוה מן הכל, ולמעלה מן [העיר] ירושלים, דמירושלים ולשם כתוב - 'ועלה'". עוד כתבו: "'ועלה הגבול... אבן בוהן' - כל מה שהולך עד ירושלים הוא עולה'". משעלה הגבול לירושלים נתקל בשלש גאיות המקיפים את "הר המוריה": ממזרח – 'נחל קדרון'; 'מנגב' – מדרום העיר – 'גי בן הינום'; וממערב העיר – 'גי הינום'. על כך נאמר ביהושע: "ועלה הגבול גי בן הינום אל כתף היבוסי מנגב - היא ירושלם. ועלה הגבול [לפסגה] אל ראש ההר אשר על פני גי הנם [במערב] ימה, אשר בקצה עמק רפאים צפונה". ופירשו הראשונים: "עודנו עולה מעט עד עין עיטם, ומשם והלאה הוא יורד. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל... [שרצו שמואל ודוד לבנות את המקדש]... בעין עיטם שהוא גבוה מירושלים מעט". משהגיעו שמואל ודוד למסקנה, שפסגת הר המוריה בין שלשת הגאיות הנ"ל היא המקום הנבחר, קיבלו החלטה לקבוע את המזבח במקום נמוך ביחס לראש ההר, זאת, על פי הפסוק "ובין כתפיו שכן". כך נקבע מקום המזבח על "כתף היבוסי", שהוא שלוחה אחת מתוך שלוחות "הר המוריה". מתברר מכל האמור, שניתן לקבוע את מקום המזבח בשטח נרחב ב"הר המוריה", כגון, בראש ההר או על כתף ההר - הכל לאור השיקולים ההלכתיים ודרשות הפסוקים כפי שנדונו בבית הדין. התנאי העיקרי הוא, שלא ייבנה המזבח מחוץ ל"הר המוריה", הנתחם בקו ברור על ידי שלשת הגיאיות דלעיל. לאור סוגיא מפורשת זו בתלמוד - כפי שנלמדה בבית דינו של שמואל הרמתי, וכן לאור סידרה של כעשרה פסוקים מפורשים: בתורה שבכתב, בספר יהושע, בדברי הימים ובספר תהילים, כתבו הראשונים למסקנה, שמקום המזבח "מכוון ביותר", כשכוונתם לומר, שיש להקימו בתחום הר המוריה ולא מחוצה לו.

מקום המזבח בהר המוריה וירושלים
בציור נראית העיר ירושלים כשהיא בנויה על 'הר המוריה'. ההר מוקף בגאיות: נחל קידרון ממזרח - בחזית הציור. מדרום [משמאל] מוקפת העיר על ידי 'גיא בן הנום', וממערב מוקפת העיר על ידי 'גי הנום', משם משתרע 'עמק רפאים' במערב. ההר עצמו מגיע לפסגה בגובה 773 מטר מעל פני הים, מקום הנקרא 'עין עיטם' בגלל תעלת מים העוברת בו לכיוון העיר. במקום זה עומד כיום 'מגדל דוד' הצופה למרחקים. אחת משלוחות 'הר המוריה' פונה מזרחה לכיוון נחל קידרון. שלוחה זו נקראת 'כתף היבוסי', שכן היא נמוכה מן הפסגה וגובהה מעל פני הים 743 מטר. שמואל ודוד קבעו את מקום המקדש והמזבח על כתף ההר כדי לקיים את הפסוק "ובין כתפיו שכן". מדברי חז"ל והראשונים עולה, שהר המוריה כולו כשר להקמת המזבח, והעיקר הוא שלא לבנות מזבח מחוץ לתחומי ההר. לאחר, שנבחר מקום המקדש על ידי שמואל ודוד, יש לקבוע את המזבח בתחום העזרה המקודשת, על פי יסודות בנין בית ראשון ושני.

בחירת המקום המדויק

מאחר שמקום המקדש לא נתבאר במדויק בתורה, ונאמר באופן סתמי - "המקום אשר יבחר ה'", נאמרה הלכה מיוחדת בתורה, כיצד ייבחר המקום לראשונה כמקום הקבע למקדש לאחר הנדודים של המשכן בארץ ישראל. ודרשו חכמים, שהבחירה תהיה בשני שלבים; תחילה ייבחר המקום בידי אדם, וכפי שנבחר המקום תחילה על ידי אברהם, כמו כן ייבחר על ידי שמואל ודוד – כמתואר לעיל, עם זאת תתגלה במקום זה לאחר מכן גם בחירה שמימית בדרך נבואית. ומבואר במדרש: "'כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם': דרוש [את ה'מקום'] על פי נביא! [שנאמר בפסוק: "יבחר ה'"]. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? - תלמוד לומר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' - דרוש ומצא [בבית דין מכוח דרשת הפסוקים] - ואחר כך יאמר לך נביא!" מכאן למדו שמואל ודוד את החובה לאתר תחילה את מקום המזבח, זאת, כתלמידי חכמים הדנים בבית דינו של שמואל הרמתי ומכוח תלמודם. כאמור, מובטח בתורה, שלאחר שיעשו הם את חובתם לבחור את המקום על פי ההלכה, יתקבל לכך אישור מפי נביא. וממשיך המדרש: "וכן אתה מוצא בדוד, שנאמר: 'אם אבוא באהל ביתי... עד אמצא מקום לה [ומצא את המקום מכוח הדרשה]. מנין שלא עשה אלא על פי נביא [ככתוב: "יבחר ה'"]? שנאמר [בעת המגפה]: 'ויבוא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו: עלה הקם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי!' [כלומר, הנביא האיץ בדוד לקיים את מצות הקמת המזבח להצלת ישראל]". נמצא שהמקום נבחר גם על ידי בית דין, וגם על ידי נביא.

גבול שבט בנימין העולה מכתף ההר לפסגתו
בציור נראה הר המוריה על שתי שלוחותיו: העליונה משמאל - ובפסגתה 'עין עיטם', ואילו הנמוכה מימין - הנקראת "כתף היבוסי". תוואי הגבול של שבט בנימין מתואר בספר יהושע, ולפי המתואר, עלה הגבול אל כתף היבוסי ומשם לעין עיטם.

גילוי מקום המזבח

הצורך לדברי נביא לקביעת מקום המזבח לא נאמר אלא לשעתו, לבחירת המקום בראשונה, לא כן בימי בית שני ושלישי, משנבחר המקום אין צורך בדבר ה' ובנבואה, זאת, על פי הכלל האמור בדברי חז"ל: "'אלה המצות' - אין נביא רשאי לחדש עוד דבר מעתה". כך נקבע הדבר בראשונים כאחד מיסודות התורה: "דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים... שנאמר: 'והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת'; הא למדת, שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם... ונאמר: 'לא בשמים היא!' הא למדת - שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה". לאור האמור, כאשר באו אנשי בית שני לקבוע את מקום המזבח מחדש, לא הוצרכו לנבואה, אלא אמרו חכמים: "שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד העיד להן על מקום המזבח", כלומר, הסתפקו בעד ראיה, ובעדות אחד הגולים מירושלים, שראה את מקום המזבח בימי בית ראשון, והעיד לעולי בבל, כי כאן היה מקום המזבח בעבר. עוד אמרו, שהכירו את צורת הבית והמזבח על פי חפירת היסודות, וכך קבעו את מקום המזבח. הסבר נוסף מצינו בגמרא בשאלה; מנין ידעו את מקום המזבח? ותשובת הגמרא: "מכל הבית כולו הריחו ריח קטורת, משם [מן המזבח] הריחו ריח אברים", ללמד לדורות, כי אין צורך בנביא לקביעת המקום המדויק ודי בהוכחה בדרך הטבע.

הדיוק במקום המזבח

באשר למידות המזבח, כתבו הראשונים, שהן צריכות להיעשות במדויק, עם זאת אין המידה המדויקת מעכבת. כך גם באשר למיקום המזבח, נראה מתוכן הדברים, שהדיוק חשוב אך אינו מעכב: "הדיוק במידות המזבח בתורה הוא חמור מאד, וכך – מקומו. אמר בדברי הימים, כאשר נתייחד להם מקום המזבח [משאר המקומות בארץ]: 'ויאמר דוד: זה הוא בית ה' האלהים, וזה מזבח לעולה לישראל!' [בכך קבע את מקומו הסופי בירושלים]. ואמרו... 'ראה [דוד] מזבח בנוי, ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו' [ומראה נבואי זה בעת המגפה, סייע לדוד הנמנה על 'נביאים ראשונים' לקבוע את מקומו, ולקיום הפסוק – "יבחר ה'"]. ואמרו: שלשה נביאים עלו עמהן מן הגולה... אחד שהעיד להן על מקום המזבח [בעדות בפני אנשי כנסת הגדולה בראשית ימי בית שני]". עוד אמרו בעניין הדיוק: "מדות המזבח מכוונות הרבה... ואין להוסיף על מידתו ולא לגרוע ממנה... אבל מידת אורכו ומידת רוחבו ומידת קומתו אינן מעכבין. והוא - שלא יפחות מאמה על אמה ברום שלש אמות". לעומת ההגדרה שמידות המזבח אינן מעכבות, באשר לדיוק המיקום של המזבח, ש"מקומו מכוון ביותר", עניין ה'עיכוב' לא נדון כלל, ולא מצינו מקור בחז"ל האומר שהדבר מעכב, ללמדנו, שהדיוק במקום המזבח אינו אלא מצוה לכתחילה. יסוד חשוב נוסף לימדונו הראשונים בעניין זה, שאין כלל פסוק בתורה המורה על מיקומו המדויק של המזבח, ואין לכך אלא רמז בלבד, ולהיפך! מדין תורה העיקר הוא, שהמזבח יהיה בהר המוריה: "כבר הודיענו ה', שהמקום הרמוז אליו בתורה הוא 'הר המוריה' [לא מקום העקידה!] הרי אין שום אפשרות להקריב בכל הארץ זולתי ב'ירושלים' [לפיכך כשבאים לבנות את המזבח מחדש יש לבנותו] ב'הר המוריה' דווקא מכל 'ירושלם', ובמקום המוגבל מן ההר [בעזרה קפ"ז אמה על קל"ה] כמו שנבאר במסכת מדות". כלומר, הדבר העיקרי הוא ההר, ולאחר שנקבעה ה'עזרה' ומידותיה, ההקרבה מתקיימת בתחומה ולא מחוצה לה. לאור האמור, כל עוד שהמזבח נבנה ב'הר המוריה', ונבנית סביבו 'עזרה', דין תורה הוא שהמזבח ראוי להקרבה, והדיוק בזיהוי המקום שיהיה דווקא במקום העקידה, אין לו מקור, ואין בכך כדי לעכב את הקרבת הקרבנות.

הר המוריה – מבט מדרום
הר המוריה כפי שנראה במהלך דורות החורבן – מבט מדרום. בציור נראה ההר כשהוא בולט על פני סביבתו, ומתרומם מן הגאיות שמסביב. מימין לציור נראה כתף ההר ובראשו רחבת הר הבית. משמאל נראה 'מגדל דוד' בפסגת ההר במקום הנקרא 'עין עיטם'.

מעולם ההלכה

האם נדרשת מסורת של דורות לאיתור המזבח?

שאלה: הרמב"ם כותב (בית הבחירה ב, א): "ומסורת ביד הכל, שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה, הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא, ומשם נברא, אמרו חכמים: 'אדם ממקום כפרתו נברא'". נראה מדבריו, שנדרשת מסורת מדורות - איש מפי איש - על מקום המזבח עד אדם הראשון. הדבר תמוה, שהרי מאדם הראשון עד נח, ומנח עד אברהם עברו דורות של גויים. כך גם משירדו ישראל למצרים עד שכבש דוד את היבוסי בירושלים שלטו בארץ כנענים, והיבוסים הם ששלטו בחבל ארץ זה. גם אם יימצא גוי שיספר על מסורת כל שהיא בעניין המזבח - דבריו בטלים, שהרי גוי פסול לעדות, ואיך יעמידו מזבח קבוע לדורות במקומו המדויק(!) על פי עדות גוי שאין סומכים על עדותו?

תשובה: מעיון בדברי חז"ל, מתברר, שאין כוונת הרמב"ם ל'מסורת' מפי גויים, אלא ל'מסורת' הכתובה במדרש (פסיקתא רבתי פיסקא מג – 'כי פקד ה' את חנה'): "בשעה שנצטער דוד על בית המקדש, כמו שנאמר: 'זכור ה' לדוד את כל ענותו... אם אתן שנת לעיני, עד אמצא מקום לה... ראה אותו הקדוש ברוך הוא, שעומד ומצטער על בית המקדש [איך ייקבע המקום המדויק]. מיד שלח אצלו גד הנביא, והראה לו את מקום בית המקדש. ככתוב: 'ויבוא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה והקם לה' מזבח'... מיד הלך דוד... ומצא שם [ברוח הקודש] את המזבח, שבו הקריב אדם הראשון, ובו הקריב נח, ובו הקריב אברהם. כיון שמצא אותו - התחיל מודד, ואמר: מכאן ועד כאן – העזרה! מכאן ועד כאן - קדש הקדשים!" הווה אומר: אין מקור כל שהוא בפסוקים או בדברי חז"ל הקובע, כי חובה להקים את המזבח במקום העקידה. 'מסורת' זו שמדבר עליה הרמב"ם, שנח הקריב על גבי המזבח של אדם הראשון, ושאברהם הקריב על גבי המזבח של נח, ושדוד הקריב על המזבח של עקידת יצחק, אינה הלכה! מדובר ב'מסורת' רוחנית, כי כך נקוט בידי חז"ל במדרש אגדה, ומקובל בידם, שכאשר קבע דוד את מקום המזבח, משמים כיוונו אותו - וברוח הקודש - למקום המזבח שקבע אברהם ואדם הראשון בימי קדם. לא כן, באשר להקמת מזבח במהלך הדורות, כשכבר מקום ההיכל ידוע, וקיימים שרידי כתלים שחפר דוד ושלמה, וכן יסודות וחומות מימי עולי בבל ומקדש הורדוס, בעניין זה אין צורך ברוח הקודש, ואין צורך ב'מסורת' כנ"ל, אלא המקום נקבע בתחום הר המוריה בדרך הטבע, בשיטה כדוגמת זו שנקטו אנשי בית שני (ועיין ערך 'תולדות המקדש במסורת הדורות', שם הבאנו את שיטת הרמב"ם, שמקום המזבח היה ידוע למשה ולבאים אחריו מכוח תורה שבעל פה).