נרות המנורה
נרות המנורה: שבעה בזיכי זהב שהונחו בראש קני המנורה ובהן שמן ופתילות. נאמר בתורה: "ועשית מנורת זהב טהור... וששה קנים יוצאים מצידיה"[1], ובהמשך נאמר: "ועשית את נרותיה שבעה, והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה"[2]. המילה "ועשית" הנאמרת בתחילת כל קטע, מלמדת על היות הנרות חלק נפרד מן המנורה. כך גם נראה מלשון הפסוקים בעשיית המנורות במקדש שלמה, שם נראה מלשון הפסוק שהנרות דבר נפרד מן המנורה,ככתוב: "ויעש שלמה את כל הכלים... ואת המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט"[3], כלומר הנרות נעשו בנפרד מן המנורות. נרות המנורה נעשו מזהב כמנורה עצמה, וגודלם נקבע לפי מידת השמן, דהיינו, חצי לוג שמן[4]. דעה תלמוד: הנר מחובר לקנה למנורה: יש מחכמי התלמוד הסוברים שהנרות הם חלק בלתי נפרד מן המנורה, ולמדו זאת מן הברייתא האומרת: "מנורה ונרותיה באות מן הככר"[5], כלומר, הנר מחובר למנורה. בעקבות דעה זו הלכו כמה מן הראשונים ופירשו: "'מקשה תעשה המנורה'... לא יעשה קניה ונרותיה איברים איברים... אלא כולה [הקנים והנרות] באה מחתיכה אחת"[6]. עוד כתבו בהסבר הגמרא: "'נר של מקדש'... שהיו קנים שבהם הנרות קבועים - דקים הרבה, והיה יכול לכופפן ולהטותן למטה בשעת הטבה... ולזוקפה [עם הנר] בשעת הדלקה"[7], הווה אומר הנר הוא חלק מן הקנה. 'טס של זהב' - להטבת המנורה בציור משמאל נראה טס של זהב. הטס הונח בתוך השקע של הנר, ולפי הגמרא, כשרצה הכהן לרוקן את הנר מן השמן ומשרידי הפתילה והפיח, היה דוחק את הטס לשמאל. מאידך בבואו למלא שמן חדש דחק אותו לימין. מקורות בדברי חז"ל: הנר חפץ בפני עצמו: מצינו במקורות חז"ל, האומרים, שהנרות היו דבר נפרד מן המנורה. לדעה זו בכל יום היו מפרקים את הנרות מן הקנים, מצחצחים ומדשנים את הנרות, כחלק ממצוות הטבת הנרות. זה לשון המדרש: "כיצד מדשנן? מעבירן מעל גבי המנורה ומניחן באוהל [חומר ניקוי] ומקנחן בספוג". כלומר, כל נר עבר ניקוי לקראת ההדלקה. כדעה זו סבורים רבים מן הראשונים, ומסתמכים על פירוש הפסוקים. כגון:"'ועשית את נרותיה' - כתב עשייה לנרות, ללמדך, שהם היו כלים [נפרדים] לבדם, ונעים ונדים היו מן הקנים"[8]. עוד כתבו: "'והעלה' - הכהן 'את נרותיה' [הנפרדים] שבעה - על שבעה הקנים"[9]. הפרשנים האחרונים אף הם הביאו ראיות שונות - "ממה שאמר הכתוב: 'ולקחו בגד תכלת וכיסו את מנורת המאור - ואת נרותיה'... הרי זה מראה באצבע שאין הנרות קבועים"[10]. כך למעשה הדבר מובא להלכה בראשונים: "הדלקת הנרות כשירה בזרים, לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות [בהיכל] והוציאן לחוץ - מותר לזר להדליקן"[11], הווה אומר, שהנרות נפרדים מן המנורה, ומוציאים אותם מן ההיכל ומחזירים פנימה בהתאם לצורך[12]. וכך דעת ראשונים[13] ואחרונים[14]. 'טס של זהב' - שיטת הרמב"ן בתמונה נראה 'טס של זהב' לשיטת הרמב"ן. לדעתו עשו כיסוי לנר למנוע נפילת דבר אל השמן, כפי שנוהגים במנורות של מלכים. החץ מצביע על מקום הפתילה שם נפתח המכסה. הנרות מעכבים זה את זה: עושים שבעה נרות למנורה, שנאמר בתורה: "ועשית את נרותיה שבעה"[15]. שבעת הנרות מעכבים זה את זה, שאם חסר נר אחד אין מדליקים את שאר הנרות[16]. טס של זהב: מצינו דעה בתלמוד האומרת, שהיה על הנר חלק נוסף, "כמין טס של זהב". פירושים שונים נאמרו בעניין זה[17], זה לשון הגמרא: "כמין טס של זהב היה לה [לנר] על גבה. כשהוא מיטיבה - דוחקו כלפי פיה [כלפי פי הנר]. כשהוא נותן בה שמן, דוחקו [את הטס] כלפי ראשה [כלפי ההתחלה]"[18]. ויש שפירשו שעשה לכל נר כיסוי שנפתח ונסגר כדי להגן על השמן שלא יפול בו דבר: "עשה על פי הנרות טס של זהב פותח וסוגר, ושוכב עליו שלא יפול בשמן דבר, כאשר עושים היום במנורות של מלכים"[19]. הדלקה כשרה בזר – בכך שנר המנורה יוצא מחוץ להיכל למרבית הדעות בדברי חז"ל והפרשנים היו הנרות דבר נפרד מן המנורה. בציור נראים כהנים מוציאים מן ההיכל את הנרות, לאחר שהיטיבו אותם על גבי המנורה. זאת, כדי לאפשר לאדם זר להדליק את נרות המנורה שבהיכל. מעולם המחקר יוסף בן מתתיהו: הנרות נפרדים מן המנורה "המנורה היתה עשויה פרחים... בסך הכל שבעים [חלקים]... תוצאותיה היו שבעה ראשים, שהיו מקבילים ומסודרים בשורה אחת. והיו שמים בהם שבעה נרות, נר בכל אחד, מתוך חיקוי למספר המזלות" (קדמוניות ג, ז, ז). מעולם האגדה והמחשבה אמרו חכמים במדרש: "'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות': שלא תהיו מבזין על המנורה! 'שבעת הנרות' - כנגד שבעה כוכבים שמשוטטין בכל הארץ - כך הנרות חביבין הן" (במדבר רבה טו). כוונת חכמינו ז"ל לומר, ששבעת נרות המנורה במקדש, מעידים על כוחו של בורא עולם, כי הוא הנותן כוח במאורות העליונים הנעים ביקום לעשות את תפקידם, והוא זה שמחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. עוד אמרו חכמים (מדרש אגדה במדבר ח, ב) שהנרות מכוונים את אורם אל שלחן הזהב העומד כנגדם: "'בהעלותך את הנרות... אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות': אל השלחן שבצפון! כדרך העולם, שיערוך אדם שלחנו והמנורה כנגדו. וכדרך העולם; שהשמש והירח וכוכבי אור בדרום, ומקום היישוב לצד צפון, והוא דומה לשלחן שכל המעדנים נמצאים בו". כלומר, מאחר שאדם היושב לאכול הולך ומשתקע בעולם החומר, ואוכל מעדנים למלא את תאוותו, לפיכך צריך שאור מנורת המקדש יאיר השולחן באור של קדושה. בכך תתרומם אכילת האדם למדרגה של אכילת קדשים, בבחינת – "זה השולחן אשר לפני ה'".
הערות שוליים
- ↑ שמות כה, לא.
- ↑ שם שם לז.
- ↑ דברי הימים ב' ד, יט. ועיין שם בדברי הפרשן המיוחס לרש"י.
- ↑ רמב"ם כלי מקדש א, יז.
- ↑ מנחות פח, ב.
- ↑ רש"י שמות כה, לא.
- ↑ רש"י מנחות פח, ב.
- ↑ חזקוני שמות כה, לז.
- ↑ רשב"ם שמות כה, לז.
- ↑ אור החיים במדבר ח, ב; עיין שם בדבריו שהביא ראיות רבות.
- ↑ רמב"ם ביאת המקדש ט, ז.
- ↑ מאידך מצינו ברמב"ם בית הבחירה ג, ו: "הנרות קבועין במנורה", ויש שרצו (מנחת חינך צח) להסביר את הרמב"ם, שדעתו היא שהנרות הם מחוברים למנורה. אולם המלה "קבועים" משמעה דווקא שהנרות הם דבר מיטלטל, ולכן יש להזהר מלפזר אותם ללא צורך, אלא לדאוג שיהיו קבועים בקנים, מפני קדושת המנורה.
- ↑ מאירי יומא כד, א.
- ↑ אור שמח ביאת מקדש ט, ז. וראה בספר 'מנורת זהב טהור' פרקים יב – יד.
- ↑ שמות כה, לז.
- ↑ משנה במנחות כח, א. רמב"ם בית הבחירה ג, ז.
- ↑ עיין ברש"י שם.
- ↑ מנחות פח, ב. ראה ציור נלוה.
- ↑ רמב"ן שמות כה, לט.