כבש המזבח

כבשׁ המזבח הוא עליה משופעת, ללא מדרגות, בדרומו של המזבח, המשמשת לעליה למזבח ולירידה ממנו. נאמר בתורה: "ולא תעלה במעלות על מזבחי", מכאן למדו חז"ל: "עשה כבש למזבח", כלומר, יש לעשות למזבח מעלה משופע המשמש לעליה לגג המזבח ולירידה ממנו. מטרת עשיית הכבש: נאמר בתורה: "ולא תעלה במעלות על מזבחי, אשר לא תגלה ערותך עליו", כלומר, בעת שבונים את המזבח חובה לוודא שהכהן העולה להקריב על גבי המזבח יעלה בדרך צניעות, וממילא נאסר לעשות מדרגות, שכן, העולה במדרגות מרחיב את פסיעותיו וקרוב לגילוי ערוה, ויש בזה משום ביזוי המזבח. מכאן למדו חז"ל שיש לעשות כבש למזבח, והוא בכלל כלי המקדש, וכל מזבח שאין בו כבש, הרי הוא פסול. והעולה במעלות על המזבח בפסיעה גסה ובאופן שגילה את ערוותו עליו, עובר בלאו מן התורה, ולוקה. תיאורו מידותיו ובניינו: הכבש בנוי בדרומו של המזבח, במרכז, והיה כמו תל המתמעט ויורד מראשו של מזבח עד רצפת העזרה. גובהו כגובה המערכה תשע אמות, אורכו כשלושים ושתים אמה ורוחבו שש עשרה אמה. גם אבני הכבש דינן כאבני המזבח, וצריכות להיות אבנים שלמות שלא נגע בהם ברזל. הכבש לא היה בנוי בצמוד למזבח אלא רווח היה בינו ובין המזבח, כדי שאברי הקרבן הנזרקים מן הכבש אל אש המערכה, יינתנו בזריקה באויר מעל קרקע העזרה. דעות אחדות נאמרו בשיעור הרווח בין הכבש למזבח: יש אומרים שאויר מועט בלבד כחוט השערה היה מפסיק בין הכבש למזבח, ויש אומרים שהרווח היה ניכר עד כדי אמה ויותר. יש מן האחרונים שכתב, שהרווח היה ניכר אך לא על כל רוחב הכבש אלא רק בצדו המערבי, או שהרווח למעלה היה מועט מאוד ולמטה היה מתרחב והולך עד כדי אמה ויותר. עוד אמרו חכמים, ששני כבשים קטנים יוצאים מן הכבש הגדול, האחד מוביל ליסוד, והאחר מוביל לסובב. כבשים אלו מובדלים מן הכבש כמלוא הנימא, היינו, אויר מועט מאד. עוד היה במערבו של כבש, חלון, מעין גומחה, במערבו של כבש בגודל אמה על אמה, ו"רבובה" היתה נקראת, שבה נותנים חטאות העוף* שנפסלו, שם שהו עד שיעבור זמנם ויצאו לבית השריפה. שיפוע הכבש שיטת הרמב"ם הרמב"ם בפירושו למשנה כותב, שהכבש על פני הרצפה היה שלושים אמות, והשיפוע שלושים ושתים אמה, וכנראה נקט מספרים עגולים. סדר העליה על הכבש והנחת הקרבנות עליו: תפקידו העיקרי של הכבש היה, לשמש מעלה לעליה למזבח. בכל יום, כשהיו עולים למזבח היו עולים במזרחו של כבש, וכשיורדים היו יורדים במערבו, מלבד ביום הכיפורים שהכהנים היו עולים ויורדים באמצע הכבש, כדי להדר את הכהן הגדול. הסדר במקדש היה לפזר מלח על גבי הכבש כדי שלא יחליקו הכהנים בעלייתם, זאת, אפילו בשבת. מלח זה פיזרו רק לצורך העלאת עצים למערכה, אבל בזמן שמעלים איברים למזבח, שמקיימים בכך מצות הולכה* המעכבת את העבודה, לעניין זה אין מפזרים מלח, שכן, יש בכך חציצה. עוד הנהיגו במקדש לחלק את העלאת אברי התמיד לשנים; תחילה העלו את אברי הקרבן והניחו אותם על הכבש - מחציו ולמטה במערב, ומולחים אותם שם. משם היו הולכים הכהנים לקרוא קריאת שמע וברכותיה בלשכת הגזית, היו חוזרים ומעלים אותם מהכבש למזבח. את אברי קרבן המוספים היו מניחים מחציו ולמטה במזרח. קדושתו כמזבח: נאמרו בהלכה דינים שונים, היוצרים השוואה בין הכבש למזבח, והרי הוא כמזבח עצמו: א. כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו, שאם הגיע למזבח קרבן פסול, לא ירד, כך גם הכבש מקדש את הראוי לו. ב. כשם שקרבן העולה על גבי המזבח, אין בו פסול לינה, שאפילו עבר זמן הקרבתו, מקריבו. כך גם קרבן העולה על הכבש, אינו נפסל בלינה. ג. כשם שאסור להעלות שאור ודבש על גבי המזבח - כך אסור להעלות לכבש. ד. כשם שצריך להתרחק מן ההיכל בשעת הקטרת הקטורת, ואין להמצא אף לא בין האולם ולמזבח - כך יש להתרחק מן התחום שבין האולם והכבש. ה. האבנים שמהן בונים את הכבש, יהיו אבנים שלמות כאבני המזבח. למרות ההשוואה בין הכבש למזבח - אין מקטירים קרבנות על גבי הכבש. ואף אינו ראוי לזריקת דם הקרבנות, אפילו בקרבנות העוף. עם זאת יש מי שאומר, שאם זרק את הדם על הכבש - הקרבן כשר, אך לא נאכל. פרטים בכבש מצד מערב א. קיים מרחק אוירי בין הכבש לכותל המזבח. ב. 'רבובה' - עבור חטאות העוף שנפסלו. ג. המזבח 'פורח' אמה על גבי הסובב. ד. הכבש הקטן באמצעותו עולה הכהן מן הסובב אל הכבש הגדול. ה. הכבש 'פורח' מעל היסוד. ו. בעת הקטרת הקטורת מתרחקים הכהנים מן השטח שבין הכבש לאולם. מן המחקר מה הן מידותיו המדוייקות של הכבש? הרמב"ם בפירוש המשנה למידות ג, ג; כותב: "'וכבש', הוא הבנין שבו עולין למזבח, ואין עושין לו מעלות, לאומרו יתעלה: 'ולא תעלה במעלות', אלא משופע הוא, ועולין בו כדרך שעולין על גבעה. והיתה צורתו כצורת אותו שקוראים המהנדסים [משולש] בדיוק. והיה באורך שיפועו שלושים ושתים אמות, אבל אורך השטח שהוא תופס בארץ - שלשים אמות בלבד... וכאשר תמתח חוט מקצהו הדבק [בארץ] עד ראשו שכנגד קרנות המזבח - יהיה שלשים ושתים אמות". דברי הרמב"ם תמוהים, שכן, משולש בעל מידות כאלה, שגובהו תשע אמות, מחייב, שקו השיפוע יהיה כשלושים ושלש אמות, ואיך כתב הרמב"ם שלושים ושתים בלבד? תירוצים שונים נאמרו בעניין זה. כן יש שיטות ראשונים אחרות בעניין הכבש (ראה בעניין זה בספר 'שערי היכל' על זבחים – מערכה קנ). אולם התירוץ המתבקש הוא שהרמב"ם 'לא דק' בעניין זה, שכן, מדובר, שהבסיס של הכבש הוא שלושים ושתים פחות שני טפחים. ואילו גג הכבש גדול מעט משלושים ושתים (שלושים ושתים שמונה מאות שבעים וחמש) והרמב"ם לא דק, אלא כתב באמות שלמות. מעולם המחשבה 'ולא תעלה במעלות על מזבחי' – טעם המצוה לעשות כבש כתב בעל ספר החינוך (מצוה מא): שלא לעלות על המזבח במדרגות, כדי שלא יעשה פסיעות גסות בעלותו... אלא כשהוא עולה שם מהלך בנחת וביראה, 'עקב בצד גודל', וכן נאמר במכילתא. משרשי מצוה זו... לקבוע בנפשותינו יראת המקום וחשיבותו. ועל כן הוזהרנו שלא לנהוג שם קלות ראש בשום ענין. והכל יודעין שהאבנים לא יקפידו בשום בזיון, שאינן רואות ולא שומעות, אלא כל העניין לתת ציור בליבנו ביראת המקום וחשיבותו וכבודו הגדול, כי מתוך הפעולה - הלב נפעל". וכתב הרמב"ם ב'מורה הנבוכים' ג, מה: "האזהרה מהיות אבני המזבח גזית שלא יניף עליהם ברזל... [כדי להרחיק את ישראל מעבודה זרה] - הסיבה בו מבוארת, וזה: שעובדי עבודה זרה היו בונים מזבחותיהם באבני גזית, והזהיר מהדמות בהם [בעבודתם]. ושיהיה המזבח [דוקא] מאדמה - לברוח מהדמות בהם. אמר: 'מזבח אדמה תעשה לי'. ואם אי אפשר עשותו מבלתי אבנים [אזי] יהיו בצורתם הטבעית - לא יחצבו... והכוונה כולה אחת, והוא, שלא נעבוד השם כדמות עבודתם... ואמר... כי כל תועבת השם אשר שנא עשו לאלהיהם. וכבר ידעת פרסום עבודת פעור בזמנים ההם אשר היתה בגילוי הערוה [וכן הדבר נהוג אף בזמננו בקרב דתות שונות]. מפני זה ציוה הכהנים לעשות מכנסים לכסות בשר ערוה בעת העבודה. [כן ציוה] שלא יעלה למזבח עם כל זה במעלות [למרות שהכהנים לבושים מכנסים, ככתוב] 'אשר לא תגלה ערותך עליו'".