פדיון הקדשות
פדיון הקדשות: חפץ שהוקדש למקדש, ונפדה בסכום כספי, התמורה עוברת לאוצר המקדש. בתורה נתפרש פדיון ההקדש ביחס לשלשה דברים: בהמה טמאה[1], בית[2] ושדה[3]. בכל אלו נאמר בתורה, שהכהן יעריך את שוויו של החפץ שהוקדש, ובהתאם לכך ישלם האיש שפדה את החפץ למקדש את הכסף על פי הערך שקבע הכהן. כסף הפדיון יהיה קודש לה', ובכך תיפקע הקדושה מן החפץ, והבית או השדה שיצאו לחולין יעברו לרשות הפודה. מקורו ומצוותו: מוני המצוות מנו את פדיון ההקדשות כמצות עשה - לפדות קדשים שנפל בהם מום[4]. עם זאת, יש מי שהסתפק בדבר[5]. כאמור, בית או שדה שהוקדשו למקדש, לא הוקדשו מצד עצמם למקדש אלא לפדיון. הקדש כדוגמתם מוגדר כ'קדשי בדק הבית', כלומר, דברים שהוקדשו מלכתחילה לא לשם הקרבתם, אלא כדי שגזברי המקדש יחליפו אותם לאחר מכן בכסף, וזה יגיע לאוצר המקדש וישמש לצרכי המקדש. כך הדין בכל חפץ שאיננו ראוי לשמש בעצמו במקדש, להקרבה או לצורך בדק הבית, ולא ניתן אלא כדי שכסף הפדיון יעבור לאוצר המקדש. עוד דרשו חז"ל, שהפסוק שנאמר אודות בהמה טמאה שהוקדשה, מוסב גם על בהמת קדשים שנפל בה מום. כוונת הפסוק לומר, שלמרות שמלכתחילה הוקדשה בהמה טהורה זו לקרבן והתקדשה ב'קדושת הגוף', עם זאת ניתן לפדותה כשאירע בה מום הפוסל אותה מהקרבה. הבהמה שנתקדשה יוצאת לחולין, ויביא בדמיה בהמה אחרת לאותו קרבן[6]. האחריות לפדיון: במקדש היו שלושה גזברים האחראים על פדיון ההקדשות[7]. החל מחמישה עשר באדר מדי שנה, היה בית הדין מפקח על פדיון ההקדשות, כדי שערכם ישמש יחד עם מחצית השקל לחיזוק בדק הבית[8]. במה פודים - פדיון ההקדשות הוא בכסף או במיטלטלין שווה כסף[9], אך לא בקרקע, ולא בעבדים או בשטרות[10]. סכום הפדיון - לכתחילה ההקדש נפדה בשוויו[11], על פי שומה של שלושה מומחים. כאשר מדובר בקרקע שהוקדשה - תיפדה בשומה של עשרה מומחים, שאחד מהם כהן[12]. אם הפודה נותן מיטלטלין בתמורה - אף הם טעונים שומה על פי שלושה בקיאים[13]. בדיעבד, הפדיון חל אפילו בשווה פרוטה, אלא שמדרבנן חובה על הפודה להשלים את ההפרש במחיר[14]. בפועל, לאחר הערכת שווי החפץ על ידי המומחים, גזבר ההקדש עורך מכרז - מכירה פומבית - ומי שמציע את הסכום הגבוה ביותר זוכה בחפץ[15]. בפדיון שדה המכרז נמשך ששים יום[16], ואילו מיטלטלין נפדים בו ביום[17]. כאשר בעל החפץ עצמו מעוניין לפדות את הקדשו - עליו להוסיף חומש[18], כלומר, רבע מערך החפץ שהוא "חומש מלבר"[19]. לפיכך, כאשר מעמידים את החפץ למכרז, והבעלים ואדם אחר הציעו מחיר זהה - זכות הקדימה לבעלים, מפני שהוא מוסיף חומש[20]. אם לא נתנו הבעלים את החומש - החפץ יצא לחולין, אבל מדרבנן אסור להם ליהנות ממנו עד שיתנו את החומש[21]. ב'שדה אחוזה', כלומר, שדה שאדם ירש מאבותיו והקדיש אותה בזמן שהיובל נוהג, קבעה התורה, שהפדיון לא יהיה על פי שומה מיוחדת של השדה, אלא על פי ערך קבוע, לפי גודל השטח ומשך הזמן שנותר עד היובל: כעשרים גרם כסף עבור כל שנה שנותרה עד היובל, עבור כל עשרים דונם קרקע[22]. המחיר הנמוך לכאורה משקף את ירידת ערך הכסף מימי המקרא וחז"ל ועד ימינו. מצוה על הבעלים לפדותה, או לפחות להציע מחיר ראשוני לפדייתה[23]. 'שדה מקנה', היינו, שדה שאדם קנה למספר שנים, ולא ירש, ועליו להשיבה ביובל, מוערכת על פי שוויה המסוים ולא על פי הערך הקבוע בתורה[24]. פדיון בכבש בעל מום במקדש בציור נראה אדם מישראל המביא לגזבר המקדש כבש שהקדיש ולאחר מכן נפל מום באוזנו. הכהן מעריך את שוויו של הכבש; והיה: אם בעל הבהמה מעוניין לפדותה - יתן את הקרן כפי שהעריך הכהן ויוסיף חומש. אם אינו מעוניין לפדותה - יפדה אותה אחר במחיר שהוערך על ידי הכהן. הקדשים שנפדים ושאינם נפדים: כאמור, פדיון ההקדשות נאמר לגבי 'קדשי בדק הבית', שהוקדשו מתחילה שלא על מנת להשתמש בהם למקדש עצמו או כקרבן, אלא שהתחדש בתורה שגם בהמת 'קדשי מזבח' יכולה להיפדות אם נפל בה מום קבוע[25]. במה דברים אמורים? כאשר הבהמה חיה וניתן להעמיד אותה ולהעריך את שוויה, ולאחר הפדיון יהיה ניתן לאכול את בשרה. לעומת זאת אם מתה הבהמה, שאינה יכולה לעמוד לאכילה, או נעשתה טריפה, ונמצא, שגם לאחר פדיונה לא ניתן יהיה להאכילה לישראל, הלכה היא, שאין פודין אותה, וכלשון חז"ל: "אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים"[26]. גם בבהמת קדשים, יש שני קרבנות שבהם חידשה התורה שאין להם פדיון, והם בכור[27] ומעשר[28], ואף יש איסור לאו על הפודה אותם ומחליפם באחר[29]. המשותף לשניהם, שהם לא התקדשו באמירה וביוזמת המקדיש ככל בהמת קדשים. מאידך מצינו הלכה, שיש היתר לפדות קדשי מזבח, למרות שלא נפל בהם מום, אלא שהתברר שהציבור אינו זקוק להם. לדוגמא, כבשים שהופרשו לקרבן התמיד, והתברר שאין בהם צורך לקרבנות התמיד של שנה זו. דין זה נקרא "לב בית דין מַתְּנֶה עליהם", כלומר, הקדשתם מראש היתה על תנאי שיזדקקו להם. מעתה, שהתברר שאין בהם צורך - בטלה הקדשתם כקרבן, וניתן לפדותם למרות שהם תמימים[30]. כך גם באשר לפרה אדומה, נחשבת לעניין הפדיון כקדשי בדק הבית, וניתן לפדותה ללא מום[31]. הדברים אמורים דווקא בבהמות שהתקדשו לשימוש במקדש ובקרבנות, לא כן דברים אחרים שאין להם פדיון אפילו אם נפסלו, כגון, אבני מזבח שנפסלו[32]; וכן סולת, יין, שמן, לבונה, עצים ועופות שנפסלו[33]; וכלי שרת שיצאו משימוש[34]. דין הבהמה אחרי הפדיון - לאחר הפדיון הפכה בהמת הקדשים לחולין ומותר לשוחטה מחוץ למקדש ולאוכלה, ואף למכור את בשרה בשוק ובמשקל כמקובל בבשר חולין[35]. ברם, אסור לעשות בה שימוש מחיים, כגון לגזוז את צמרה או לעבוד בה, אלא אם כן היתה בעלת מום עוד בטרם הוקדשה[36]. פדיון קדשים בזמן החורבן: אדם הקדיש בית, שדה או בהמה לאחר חורבן הבית, הלכה היא, שאין פודים את ההקדשות בשוויים. אם הקדיש בהמה - מרעיבים אותה עד שתמות מאליה, כדי שלא יכשלו בה באיסור מעילה, ואם הקדיש כלים - מניחים אותם עד שירקבו. כלים שאינם מתכלים - משליכים אותם לים[37]. לחילופין, ניתן לפדותם בפרוטה, ולהשליך את הפרוטה לים; ולפעמים קבעו חכמים שהפדיון יהיה בסכום גבוה יותר, היינו, ארבעה זוזים, כדי לפרסם את הדבר[38]. מן המדרש הקדשו של תינוק - הקדש "'ואשה כי תדור נדר לה, ביודעת לשם מי הוא נודרת - פרט לקטנה. מכאן אמרו: תינוקת בת אחת עשרה שנה ויום אחד, ותינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד, בזמן שאומרים - אין אנו יודעים לשם מי נדרנו, ולשם מי הקדשנו - אין נדרן נדר, ואין הקדשן הקדש. תינוקת בת שתים עשרה שנה ויום אחד, ותינוק בן שלש עשרה שנה ויום אחד, בזמן שאמרו: יודעין אנו לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו - נדרן נדר והקדשן הקדש. מעשה בתינוק אחד שבא לפני רבי עקיבא. אמר לו: רבי הקדשתי קרדומי! אמר לו: בני שמא לחמה וללבנה הקדשת? אמר לו: רבי אל תתיגע, לא הקדשתי אלא למי שברא את אלה! אמר לו: צא בני נדריך נדרים!" (ספרי זוטא במדבר ל, ד). מעולם המחשבה פדיון חפצי הקדש - טעם המצוה כתב בספר החינוך (תמא): "משורשי המצוה, שהיה מחסדי האל עלינו להרשות אותנו ליהנות מבהמות הקרבן אחר שנפל בהם מום. אף על פי שכבר נפרשו [והוקדשו] להיות קודש, וכוח שם שמים חל עליהם, צדיק הוא השם וצדקה יעשה עם בריותיו... ולא ידקדק עמם לאמור: אל תגעו בקודש! - מאחר שהיה לי [והוקדש לשמי] אפילו רגע אחד. עוד הפליא חסדו עמנו וחייבנו בדבר במצות עשה, שאילו הניח הדבר ברשותנו לבד [להחליט על הפדיון] אולי עדיין נחוש מדרך חסידות [שלא] ליגע בהן. אבל אחר שיש קיום מצוה בדבר [לפדותו] לא ישאר שום חשש בעניין. ומטעם זה ביאר הכתוב ביאור רחב לאמור: 'הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל', כלומר, שאין קדושת הגוף חלה עליהם לעולם, כלומר: אכלוהו מבלי פקפוק כלל".
הערות שוליים
- ↑ ויקרא כז, יא - יב.
- ↑ ויקרא כז, יד.
- ↑ ויקרא כז, טז.
- ↑ ראה 'מעולם המחשבה'.
- ↑ רמב"ם, ספר המצוות מ"ע פו והל' איסורי מזבח א, י; סמג קעז; ספר החינוך תמא. ועיין בהערות הגרי"פ לרס"ג מ"ע קלא, שפקפק בזה.
- ↑ בבלי מנחות קא, א, על הפסוק בויקרא כז, יא, עיין ברש"י שם. ספרי ראה פיסקא עא, על הפסוק בדברים יב, טו, עיין ברש"י שם. רמב"ם, ערכין ה, יא.
- ↑ תוספתא, שקלים ב, טו. רמב"ם כלי המקדש ד, יח.
- ↑ ירושלמי שקלים א, א. רמב"ם, ערכין ח, א.
- ↑ משנה, ערכין ח, א. ערכין כז, א. רמב"ם, ערכין ז, א.
- ↑ משנה בכורות ח, ח .לפי פירוש הגמרא שם נא, ב; רמב"ם, ערכין שם.
- ↑ בבא מציעא נז, א. ובכורות כה, א.
- ↑ סנהדרין פ"א מ"ג. רמב"ם, ערכין ח, ב.
- ↑ סנהדרין טו ע"א. רמב"ם, ערכין ח, ב.
- ↑ תמורה כז ע"א-ע"ב. רמב"ם, ערכין ז, ח.
- ↑ משנה ערכין ו, א ושם ח, א - ב. רמב"ם, ערכין ח, ג. לכאורה אם הפדיון תלוי במכרז אין חשיבות למחיר שנקבע בשומה, אך הרמב"ן (בתשובה שב'ספר התרומות' שער ג ח"ב סי' ד) סובר שמחיר השומה הוא מחיר המינימום להכרזה. בדברות משה (קידושין, סי' כג הערה ד עמ' קעה) מסביר אחרת, שניתן לפדות בפחות ממחיר השומה, אלא שאם בית הדין רואה שהמחירים שמוצעים במכרז אינם סבירים על פי השומה ידחו את הפדיון להזדמנות טובה יותר. כמו כן, אסור לקונים להציע מחירי הפסד אם הם יודעים שהיו מוכנים לקנות גם במחיר השומה.
- ↑ משנה ערכין ו, א, וראה ברייתא שם כב, א, שלדעת ר' יהודה ההכרזה תשעים יום. רמב"ם, ערכין ד, כז.
- ↑ משנה, ערכין ה, ו: "אין להקדש אלא מקומו ושעתו", ורמב"ם, ערכין ג, יט. לדעת תוספות (ערכין כד, א ד"ה אין להקדש) - בלא מכרז, ולדעת הרמב"ם (ערכין ח, ג) - עורכים מכרז בין הבאים לקנות בו ביום.
- ↑ ויקרא כז, טו, כז. עיין ערך 'קרן וחומש'. הרמב"ם (תמורה ד, יג) כותב שטעם הדבר כדי שהאדם לא יתחרט על הקדשו ויפדה אותו בפחות משוויו.
- ↑ בבא מציעא נד, א, על פי ערכין ח, ג. רמב"ם, ערכין ד, ה.
- ↑ ערכין ח, משניות א, ג. רמב"ם, ערכין ח, ה.
- ↑ בבא מציעא נד, א. רמב"ם, ערכין ז, ג.
- ↑ ויקרא כז, טז - יח: "וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַה' וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף... וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ". "זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים" הוא "בית כור", שטח לזריעת שלושים סאה, ומכיוון ש"בית סאה" הוא חמשים על מאה אמה הרי ש"בית כור" הוא שבעים וחמשה אלף אמות מרובעות, שהם בסביבות עשרים דונם. "חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף" הם חמשים סלעים, שעל פי שיטת הרמב"ם והגאונים משקל כל אחד מהם הוא כ- 17 גרם. חמשים הסלעים מתחלקים לארבעים ותשע שנים, סלע ופונדיון (אחד מארבעים ושמונה בסלע) לכל שנה (והפונדיון הארבעים ותשעה הוא דמי המרת הפונדיונים בסלע, בכורות נ, א). ערכין ג, ב. רמב"ם, ערכין ד, א - ו.
- ↑ ערכין כז, א. רמב"ם, ערכין ה, א.
- ↑ ערכין ג, ב, לדעת תנא קמא, וכן הלכה רמב"ם ערכין ד, כו.
- ↑ אך לא מום עובר, וגם לא פגמים הפוסלים להקרבה שאינם מום: זקן, חולה ומזוהם. בכורות ו, משניות יא - יב ורמב"ם איסורי מזבח ב, ו.
- ↑ מתה - משנה בכורות ב, ג, ורמב"ם ערכין ה, יב. נטרפה - משנה תמורה ו, ה ורמב"ם איסורי מזבח ב, י.
- ↑ במדבר יח, יז וספרי זוטא שם. בכורות ב, ב. רמב"ם בכורות א, יז.
- ↑ ויקרא כז, לג. משנה בכורות ב, ב וגמרא שם לב, ב. רמב"ם בכורות ו, ה, עיין בנושאי הכלים שם. גם תמורת הבכור והמעשר אינה נפדית, רמב"ם תמורה ג, ב.
- ↑ ספר המצוות ל"ת קח - קט.
- ↑ שבועות י, ב - יא, א. רמב"ם שקלים ד, יא.
- ↑ שבועות י, ב. רמב"ם פרה אדומה א, י.
- ↑ תוספתא, מגילה ב, טז. רמב"ם בית הבחירה א, טו.
- ↑ משנה מנחות יב, א. רמב"ם איסורי מזבח ו, ד ופסולי המוקדשין ג, יח. לגבי הסולת היין והשמן והלבונה, שקדושת הגוף חלה עליהם רק לאחר שהתקדשו בכלי, אם נפסלו לפני קדושתם בכלי - יש להם פדיון (משנה, שם. רמב"ם איסורי מזבח ו, ה). כמו כן לגבי שיירי הסולת מהעומר ושתי הלחם, משנה מנחות י, ד ורמב"ם תמידין ומוספין ז, יב ושם ח, ג.
- ↑ משנה ורמב"ם, שם.
- ↑ משנה בכורות ה, א. רמב"ם איסורי מזבח א, יב.
- ↑ משנה בכורות ב, ב - ג. רמב"ם מעילה א, ט.
- ↑ עבודה זרה יג, א - ב. רמב"ם ערכין ח, ח.
- ↑ ערכין כט, א. רמב"ם, ערכין ח, י. על הסתירה לכאורה בין הברייתא בעבודה זרה לבין המעשה בערכין ראה גם ב'שערי היכל' למסכת יומא, מערכה קנז.