פר העלם דבר של ציבור

סנהדרין שהורתה הוראה שגויה - ועמדה על טעותה
'פר העלם דבר של ציבור' מובא במקרה שחברי הסנהדרין הורו הוראה שגויה בטעות, ורוב העם עשה מעשה על פיהם. בציור נראה כיצד נתגלתה הטעות. שכן, עמד חכם מחכמי הסנהדרין אשר לאחר זמן נודעה לו הטעות מתוך מסורת התורה שבעל פה, כפי ששמע מחכם מחכמי ישראל. בציור נראה החכם כשהוא עומד בסנהדרין, ומסביר לחכמים ולתלמידים הנאספים את מקור הטעות. לאחר התייעצות בין החכמים מכריז בית הדין כי נפלה טעות בהוראה, וכי על ישראל שעשו מעשה להביא קרבן על המכשול שאירע, והכל צריכים תשובה וכפרה.

פר העלם דבר של ציבור הוא פר הבא כחטאת על הוראה שגויה של בית הדין, וכתוצאה עשו הציבור מעשה. נאמר בתורה: "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל, ועשו אחת מכל מצות אשר לא תעשנה ואשמו. ונודעה החטאת אשר חטאו עליה. והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת והביאו אותו לפני אוהל מועד". מדובר בהוראה שגויה של 'בית דין הגדול', כגון, שעברו רוב ישראל ועשו מעשה על פי הוראתם, הלכה היא, שכל שבט ושבט מישראל יביא פר חטאת הנקרא: 'פר העלם דבר של ציבור'.

מהותו

במצוה זו לימדה התורה, שכאשר סנהדרין גדולה שגגו, והתירו בהוראתם איסור מוגדר, היינו, שהיחיד החוטא בו בשוגג מתחייב חטאת, בכגון זה נקבע קרבן מיוחד. פר* זה מוגדר כ'חטאת פנימית'* והוא בכלל ה'פרים הנשרפים', ודינו, שמזים את דמו בהיכל כנגד הפרוכת* שבע פעמים. כמו כן, מזים מדמו ארבע הזאות על קרנות מזבח הזהב. עוד נאמר בו, שבשרו נשרף מחוץ לירושלים* ומטמא את העוסקים בו.

תוכן ההוראה השגויה

כאמור, אין בית הדין חייבים להביא קרבן זה, אלא אם כן הורו היתר בדבר שעל שגגתו יש חיוב חטאת. ואינם חייבים אלא אם כן הורו לבטל מקצת מן המצוה ולא את כולה, כגון שהתירו מלאכה אחת מהלכות שבת שאינה מפורשת בתורה. אבל אם הורו לבטל את כל המצוה, כגון שאמרו שאין שבת כלל, או שהורו לבטל מקצת מן המצוה הכתובה במפורש בתורה, כגון הוצאה מרשות לרשות, אין חייבים פר על הוראתם.

התנאים לחיוב פר העלם דבר של ציבור

אין בית דין חייבים פר על הוראה שגויה אלא משהתקיימו התנאים הבאים:

א. שיהיו המורים בית דין הגדול של שבעים ואחד, ולא בית דין של שבט אחד.

ב. שיהיה אב בית דין עמהם בהוראה.

ג. שיהיו כל היושבים בדין ראויים להוראה.

ד. שטעו כולם בדבר שהורו בו, אבל לא שידע אחד מהם שהם טועים.

ה. שיורו במפורש ויאמרו לעם 'מותרים אתם לעשות'.

ו. שיעשו כל הקהל או רובו על פיהם.

ז. שיהיו העושים שוגגים על פיהם ויהיו סבורים שבית דין עשה כדת כשהורה כן.

ח. שהורו לבטל מקצת המצוה ולקיים מקצתה ולא שיעקרו כל המצוה.

ט. שלא תהא הוראתם כנגד דבר המפורש בתורה.

י. שידעו בית דין עצמו שטעו.

יא. שלא תהא טעותם במציאות אלא בדין.

הקרבן

כאשר סנהדרין גדולה שגתה בהוראה, נחלקו תנאים כמה פרים מביאים: יש אומרים שמביאים פר אחד, יש אומרים שמביאים שנים עשר פרים, אחד לכל שבט, ויש אומרים שמביאים שלושה עשר פרים, אחד לכל שבט ואחד כנגד בית דין. ולהלכה מביאים שנים עשר פרים. יש אומרים שאת הפרים קונים מכספי הלשכה, ויש אומרים שקונים אותו ממגבית מיוחדת שנעשית לשם כך, וההלכה כדבריהם. למרות שהקרבן הוא חובת בית הדין, הלכה היא, שנקנה מכספי הציבור לשם בית הדין. אמנם הטעות מקורה בבית הדין, וממילא הכפרה מוטלת על הדיינים בבית הדין, עם זאת, מאחר והציבור עבר את העבירה בפועל, הקרבן נקנה מכספי ציבור, והציבור מקנה אותו לבית הדין.

אופן ההקרבה

'פר העלם דבר של ציבור' מוגדר כדין 'פרים הנשרפים' להלכותיהם. לפיכך, שחיטתו בצפון ככל קדשי קדשים, ודמו נכנס לפנים להיכל, ומזים ממנו שם שבע פעמים על הפרוכת. לאחר מכן, מזה הכהן ארבע הזאות על ארבע קרנות מזבח הזהב, כמפורש בתורה: "והביא הכהן המשיח מדם הפר אל אהל מועד. וטבל הכהן אצבעו מן הדם והזה שבע פעמים לפני ה' את פני הפרכת. ומן הדם יתן על קרנות המזבח אשר לפני ה' אשר באהל מועד". את ההזאות על מזבח הזהב נותן הכהן, כאשר הוא עומד בין המזבח למנורה ונותן על קרנות המזבח מבחוץ בסדר הזה: מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית ודרומית מזרחית.