שדה אחוזה

שדה אחוזה: דין המקדיש שדה אחוזה שנפלה לאדם בירושה מאבותיו. נאמר בתורה: "ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה', והיה ערכך לפי זרעו – זרע חומר שעורים, בחמישים שקל כסף" . כלומר: אדם המקדיש שדה, אשר נפלה לו בירושה, והרי היא עתה ביד גזבר המקדש, אם ירצה המקדיש לפדות את שדה אחוזתו, קבעה התורה את ערך הפדיון בסכום של 'חמישים שקל כסף'. סכום זה ניתן עבור שיעור שטח זריעה של 'חומר שעורים' . פדיון זה שונה מפדיון שדה מקנה.

חישוב שנות היובל לצורך פדיון: כתבו הראשונים: "שדה שירשה אדם ממורישיו, היא הנקראת 'שדה אחוזה', ושדה שלקחה [מאדם אחר בכסף] או זכה בה [במתנה] היא הנקראת – 'שדה מקנה'. והמקדיש שדה אחוזתו מודדין אותה [שמאים] וערכה הוא הערך הקצוב בתורה. וכמה הוא? - כל מקום שראוי לזרוע בו 'חומר שעורים', ויזרענו ביד, ולא יקרב זריעתו [בתחום מצומצם] ולא ירחק אותה - ערכו חמשים שקלים לכל שני יובל [כלומר, לארבעים ותשע שנים] ואין שנת יובל מן המנין. ואחד המקדיש שדה טובה שאין בכל ארץ ישראל כמותה, או שדה רעה שאין כמוה לרוע - כזה מעריכין אותו" . כאמור, שיעור זה נאמר דווקא במקדיש את שדהו בתחילת חמישים שנות היובל, מאידך, אם הקדיש היורש את שדה אחוזתו, לאחר שעברו שנים אחדות מאז שנת היובל, וכגון, שנותרו שלושים שנה עד היובל הבא, מחשב הכהן את השנים הנותרות עד שנת היובל, ופוחת מן ה'חמישים שקל כסף' את השנים הראשונות, והפודה נותן סלע ופונדיון לכל שנה מתוך שלושים השנה הבאות . זרע חומר שעורים – באומדן הדורות בתמונה נראית שדה שעורים בעת הקציר. באשר לפדיון השדה, קבעה התורה, ששדה בשטח הראוי לזריעת 'חומר שעורים', כלומר שלושים סאה, נפדית ב'חמישים שקל כסף'. בזמן המשנה נאמד שטח זה בשבעים וחמש אלף אמות מרובעות. במידות בימינו מוערך השטח בשבעה עשר דונם לערך, לשיטת ר' חיים נאה. חלוקת השדה לכהנים: כאשר היורש לא בא לגאול את שדהו עד שנת היובל, בהגיע ראש השנה של היובל, יוצאת השדה באותה שנה לכהנים שבאותו משמר בו חל היובל, והם מתחלקים ביניהם בשדה זו . עוד כתבו הראשונים: "כשתצא השדה לכהנים ביובל - תינתן לכהנים שבמשמר שפגע בו היובל [ויתחלקו בו אנשי המשמר]. ואם היה ראש השנה של יובל בשבת - שהרי משמר יוצא ומשמר נכנס [ומתחלפים בעבודתם בשבת] תינתן למשמר היוצא" . במה דברים אמורים – בשדה אחוזה, לא כן ב'שדה מקנה', שכן, שדה זו לא נשארת בידי גזבר ההקדש, אלא חוזרת לבעלים הראשונים שלה בשנת היובל . המקדיש שנתיים לפני היובל: המקדיש את שדהו בזמן שנשארו פחות משתי שנים עד היובל, צריך לתת לגזבר כפדיון, את מלוא הסכום של 'חמישים שקל כסף', של ארבעים ותשע שנים כשבא לפדות את השדה . טעם הדבר הוא, משום גזירת הכתוב, שאין לחשב חודשים שנשארו עד היובל, אלא רק שנים . להלכה כתבו הראשונים, שהגזבר של ההקדש רשאי לחשב את החודשים הבודדים באותה שנה כשנה שלימה, והפודה ישלם עבורם מחיר של שנה, ובסך הכל ישלם עבור שנתיים בלבד . המקדיש בשנת היובל: הלכה היא, שאין להקדיש שדה בשנת היובל, ובדיעבד אם הקדיש, השדה אינה הקדש. לא כן כהנים ולויים, אלו יכולים להקדיש שדה גם בשנת היובל .