שמעון הצדיק
שמעון הצדיק היה כהן גדול ומנהיג בימי בית שני, אשר נודע בצידקותו ובחסידותו.
שמעון הצדיק היה "משיירי כנסת הגדולה", כלומר, מאחרוני חכמי מאה ועשרים זקני הסנהדרין, שעמדו בתחילת ימי הבית השני[1]. ארבעים שנה שימש שמעון הצדיק ככהן גדול בבית המקדש[2]. בתקופת כהונתו, שרתה ברכה מרובה בכל עבודת המקדש ובכל עם ישראל בכלל, באופן יוצא מן הכלל, אך לאחר פטירתו חלה התדרדרות במצב, וכדלהלן.
העבודה וייחודה בזמן שמעון הצדיק
חכמינו ז"ל מציינים את תקופתו המיוחדת של שמעון הצדיק, ששימש בכהונה גדולה ארבעים שנה, ובגלל קדושתו וצדקתו, נשתלחה ברכה בעבודת המקדש. להלן דוגמאות אחדות המובאות בדברי חז"ל.
הגורל לה' - בשעירי יום הכיפורים
בזמנו של שמעון הצדיק, כשהטילו גורלות בין שני שעירי יום הכיפורים, עלה תמיד הגורל לה' בידו הימנית של הכהן הגדול. לא כן בתקופת כהנים גדולים אחרים, שלפעמים היה הגורל עולה בימין, ולפעמים בשמאל[3].
לשון של זהורית
בזמנו של שמעון הצדיק היה הלשון של זהורית שנתנו בראש השעיר המשתלח מלבין; ולאחר מכן, פעמים שהיה מלבין ופעמים לא[4].
נר מערבי
בזמנו של שמעון הצדיק, נר המערבי שבמנורה היה דולק משעה שהיטיבו אותו עד למחרת; ואילו לאחר מכן, פעמים שהיה דולק ופעמים שהיה כבה במהלך היום והלילה[5].
אש המערכה
בזמנו של שמעון הצדיק כשהיו עורכים את עצי המערכה היתה האש הולכת ומתגברת, ולא היה צריך להוסיף עצים למערכה במשך היום, פרט לשני גזירי עצים שיש מצוה בהבאתם מדי יום. לא כן בתקופת שאר הכהנים הגדולים, שבזמנם פעמים אש המערכה היתה מתגברת, אך פעמים שלא היתה מתגברת, והיה צורך בהבאת עצים לצורך הקרבנות במשך היום כולו[6].
העומר ושתי הלחם ולחם הפנים
בזמן שמעון הצדיק נשתלחה הברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכשהיו מחלקים הכהנים את לחם הפנים ביניהם, והיו מקבלים מן הלחם כזית בלבד, היו אוכלים ושבעים ואף מותירים. לאחר פטירת שמעון הצדיק נשתלחה קללה, ולא היה בלחם הפנים כדי להשביע את הכהנים, ועל כן הצנועים היו מושכים את ידיהם[7].
אזכרת השם המפורש
משמת שמעון הצדיק, נמנעו הכהנים מלברך בשם המפורש*[8].
פרה אדומה
בזמנו של שמעון הצדיק נעשו שתי פרות אדומות[9]. לכל אחת מהפרות בנה הכהן הגדול כבש בפני עצמו, להראות לכל את מעלת מצות שריפת הפרה האדומה[10].
שמעון הצדיק כמנהיג
חכמינו ז"ל רואים בשמעון הצדיק מנהיג מן הגדולים שקמו לישראל בימי בית שני, ודרשו את הפסוק בתורה כדלהלן: "'לא מאסתים' - בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל, חנניה, מישאל ועזריה. 'ולא געלתים' - בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק, וחשמונאי ובניו, ומתתיה כהן גדול. 'לכלותם' - בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר. 'להפר בריתי אתם' - בימי פרסיים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות. 'כי אני ה' אלוהיהם' - לעתיד לבוא, שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם"[11]. כן מתארים חז"ל כיצד הציל שמעון הצדיק את בית המקדש מחורבן בזמן אלכסנדר מוקדון[12]. בתיאורים שונים שנכתבו על ידי בני תקופתו מובא, כי שיכלל את ההיכל, ביצר את ירושלים כנגד האויב, והוסיף כבוד רב לעם ישראל[13].
בציור נראה המפגש בין שמעון הצדיק היוצא מבית המקדש הוא והכהנים בבגדי כהונה, ואבוקות של אור בידיהם. לקראתם בא משמר פרשים יווני ובראשו אלכסנדר מוקדון. אלכסנדר נראה כשהוא מכופף את גופו בראותו את הכהן הגדול לקראתו.
צדקותו וחסידותו
חכמינו ז"ל פותחים את פרקי אבות, שם מובאת השתלשלות מסורת התורה שבעל פה מאז ימי משה בסיני, באימרתו של שמעון הצדיק. דבריו תמציתיים ומביעים במילים מעטות רעיון גדול, תוך הדגשת חשיבות עבודת הכהנים במקדש: "על שלושה דברים העולם עומד: "על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים"[14]. מצינו תיאורים בדבר הדרת פניו בשעת העבודה במקדש ובסיומה[15], ועל אישיותו וצדקותו המיוחדת[16]. שמעון הצדיק נמנע מלאכול קרבנות שהובאו על חטא[17], ואף מאשם נזיר היה נמנע, פרט לפעם אחת שהיה זה נזיר שהיה ניכר בו שנדר את נזירותו לשם שמים, ולפיכך הצטרף לאוכלי קרבן נזיר זה[18].
תפילותיו על המקדש
בזמן כהונתו ככהן גדול הרבה להתפלל על המשך קיומו של בית המקדש. ומבואר בדברי חז"ל, שפעם אחת התפלל באריכות בהיכל, עד שהחליטו אחיו הכהנים להכנס אחריו, וכשיצא לקראתם, אמרו לו שלא היה לו להאריך בתפילה, שלא להבעית את ישראל הממתינים בעזרה[19]. עוד מתואר בגמרא, שפעם אחת שמע שמעון הצדיק בת קול שיצאה מבית קדשי הקדשים, האומרת, כי הכרזת האויב להחריב את ההיכל נתבטלה, ונהרג גסקלגס הרשע, ובטלו גזרותיו[20].
פטירתו
בשנה ששמעון הצדיק מת הודיע לבני ביתו כי בשנה זו הוא עתיד למות. זאת, לאור העובדה, שבכל שנה, כשהיה נכנס לקדש הקדשים נכנס עמו זקן לבוש לבנים ויוצא עמו. לעומת זאת, באותה שנה נכנס עמו זקן לבוש שחורים ולא יצא עמו[21], והיה זה סימן עבורו למיתתו הקרובה. שמעון הצדיק מינה את בנו חוניו לכהן גדול תחתיו, אך לבסוף לא שימש חוניו בבית המקדש[22]. וראה ערך 'בית חוניו'.
מן המדרש
שמעון הצדיק מקבל פני אלכסנדר מוקדון
בעשרים ואחד בכסלו... יום הר גריזים... יום ששאלו הכותיים את בית המקדש מאלסכנדרוס מוקדון [להחריבו]. ואמרו לו מכור לנו חמשה כורים ארץ בהר המוריה [שהם חמש מאות אמה על חמש מאות אמה של הר הבית והמקדש] - נתן להם. כשבאו [הכותים לירושלים] יצאו יושבי ירושלם ודחפום במקלות, והודיעו את שמעון הצדיק. לבש בגדי כהונה, ונתעטף בגדי כהונה, ויקירי ירושלם עמו ואלף בולייטין [עשירים] מכוסין בלבנים. ופרחי כהונה מקישין בכלי שרת. וכשהם מהלכים בהרים ראו אבוקות של אור. אמר המלך: מה זה? - אמרו לו המסורות, הם הם יהודאין שמרדו בך. כיון שהגיעו ל[מבצר] אנטיפטרס [מעיינות ראש העין] זרחה החמה. הגיעו למשמר הראשון אמרו להם - מי אתם? אמרו להם: אנו אנשי ירושלם ובאנו להקביל את פני המלך. כיון שראה אלסכנדרוס מוקדון את שמעון הצדיק - ירד ממרכבתו והשתחוה לו. אמרו לו: לזה אתה משתחוה והלא בן אדם הוא אמר להם: דיוקנו של זה אני רואה כשארד למלחמה ונוצח. אמר לו [לשמעון הצדיק] מה אתה מבקש? אמר לו: בית שאנו מתפללין בו על מלכותך - התעוך גויים ונתתו להם! אמר לו: מי הטעוני? אמר לו: הן הן הכותיים שעומדים לפניך. אמר לו: הרי הם מסורים בידכם. נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם וגררום על הקוצים ועל הברקנים, עד שהגיעו להר גריזים. כיון שהגיעו להר גריזים - חרשוהו וזרעוהו כרשינין, כדרך שחשבו לעשות לבית המקדש. יום שעשו כן - עשאוהו יום טוב. (נוסח זה מובא מ'מגילת תענית'; וראה את הנוסח ביומא סט, א; בשינויים).
הניסיון למנוע את כניסת אלכסנדר מוקדון לקדש הקדשים
"ביקש אלסכנדרוס מוקדון לעלות לירושלם. אמרו לו כותיים: שרי יהודה אין מניחין אותך ליכנס לבית קדשי הקדשים שלהם, מפני שאתה ערל. מה עשה גביהא בן פסיסא [שומר הבית והיה בעל גיבנת]? - עשה שני אנפילאות [רקומות] זהב, ונתן בהם שתי אבנים טובות [שהן שוות] חמשת רבוא מנה כסף. וכיון שהגיע [אלכסנדר] להר הבית, אמר לו [גביהה] אדוני המלך אתיר מנעליך ואנעלך האנפילאות הללו, שהרצפה חלקה. משהגיע [אלכסנדר] לבית קדשי הקדשים, אמר לו [גביהה]: מכאן ולפנים אי אפשר ליכנס! אמר לו: אני נכנס! וכשאצא אשוה לך גביהתך. אמר לו: אם אתה עושה כן - רופא אומן תקרא ושכר הרבה תטול. אמרו לא זזו משם - עד שהכישו נחש [וכוונת חז"ל שמיתתו במסע המלחמה בהודו – היתה תוצאה של כניסתו לקדש הקדשים]" מגילת תענית עשרים וחמישה בסיון.
הערות שוליים
- ↑ משנה אבות א, ב. ובהקדמת הרמב"ם ליד החזקה כותב, כי הוא היה האחרון שבהם.
- ↑ יומא ט, א.
- ↑ תוספתא סוטה יג, ז, ובשינויים קלים בגמרא יומא לט, א. ובברייתא שם בעמוד ב מובא, כי בארבעים שנה שקודם החורבן, תמיד עלה בשמאל.
- ↑ שם. ובארבעים שנה שקודם החורבן אף פעם לא הלבין.
- ↑ שם. ובארבעים שנה שקודם החורבן אף פעם לא נשאר דולק (עד הבוקר).
- ↑ שם.
- ↑ שם. וברש"י שם ד"ה וכל מבאר, כי בזמן שמעון הצדיק אף מי שהגיעו רק כפול לא היה מושך את ידו, משום שהיו אוכלים ושבעים.
- ↑ תוספתא שם יג, ח; יומא שם לט, ב.
- ↑ משנה פרה ג, ה.
- ↑ ירושלמי שקלים פ"ד ה"ב.
- ↑ מגילה יא, א.
- ↑ ראה בסוף הערך.
- ↑ בן סירא פרק נ.
- ↑ משנה אבות שם.
- ↑ בן סירא שם.
- ↑ קדמוניות יב, ב, ה.
- ↑ ירושלמי נזיר א, ה.
- ↑ תוספתא נזיר ד, ז; ובגמרא נזיר ד, ב מופיע "אשם נזיר טמא".
- ↑ ירושלמי יומא ה, ב.
- ↑ תוספתא סוטה יג, ו, ובשינויים קלים בשיר השירים רבה ח, ג.
- ↑ יומא לט, ב; מנחות קט, ב.
- ↑ מנחות שם.