אחריות

אחריות היא מושג הלכתי שמשמעותו שהמתחייב לתת חפץ להקדש – אחראי להביא את התחייבותו למקדש גם אם החפץ אבד או ניזוק.

'אחריות' היא מעין 'ערבות' של הבעלים, כלפי נכסים או הקדשות. המושג 'אחריות' לא נאמר דווקא בהקשר לנדרים ונדבות הניתנים לבית המקדש, אלא הוא מושג כללי, הנוגע, להלוואות, מכירות, נדרי הקדש, ומתנות כהונה. האחריות שנאמרה בהקשר למקדש, ענינה, החובה על הבעלים להביא את החפץ, הבהמה או הנכס לידי הכהנים והגזברים במקדש. גם אם נגנב החפץ או אירע בו אונס אחר, חובה על הנודר להביא תשלומיו לגזבר. חז"ל למדו את דין האחריות מהפסוק: 'רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה.

אחריות בנדרי קרבנות

חז"ל הבחינו בין שני סוגי הקדשות: הקדש נדרים והקדש נדבות. עיקר ההבדל ביניהם הוא בלשון ההקדשה, שכן, אדם המקבל על עצמו נדבה, אומר זאת בלשון: 'הרי זה עולה'. במקרה זה, אם הבהמה אבדה או מתה אינו חייב באחריותה, שכן לא קיבל על עצמו אחריות להביאה בכל תנאי. מאידך, אם קיבל על עצמו בלשון נדר, ואמר: 'הרי עלי עולה', אזי, קיבל על עצמו את הקרבן באחריות, אלא שטרם ייחד בהמה לקרבנו. לפיכך אם נדר והפריש את קרבנו ואבד - חייב באחריותו, ומכיון שהבהמה שנדר לא הובאה למזבח חייב להביא קרבן חדש.

נחלקו חז"ל במדרש – אחריות זו עד היכן? דעת חכמים – 'עד שיביאם לבית הבחירה', כלומר עד שיביאם לעזרה, שכן, בכך שהובא לידי הכהנים במקדש פקעה אחריותו. דעת רבי יהודה לעומת זאת היא – עד שיביאנו אל 'באר הגולה'. להלכה כתבו הראשונים, שהנודר 'הרי עלי', אם אבד או נגנב וכד', אינו נפטר מחובתו, אלא אם כן יביא קרבן חדש ויעלה אותו כקרבן על גבי המזבח.

אחריות בהקדשות לבדק הבית

כשם שבקרבנות, האומר: 'הרי זה עולה' – אינו חייב באחריותה, שכן התחייב על בהמה זו בלבד, כך גם בהקדשות לבדק הבית, אם אמר: 'בית זה לבדק הבית' – אין זו אלא נדבה, וממילא, אם חרב הבית אינו חייב באחריותו ואינו צריך לשלם את דמיו להקדש.

מאידך, באשר לאדם האומר: 'דמי בית זה עלי לבדק הבית', קיבל עליו שתי התחייבויות: האחת - התחייב לשלם את הבית כל עוד הבית קיים, השניה - התחייב לשלם את דמי הבית גם אם הבית עצמו חרב. לפיכך, אמר: 'בית זה עלי לבדק הבית', אם חרב – פטור מלשלם להקדש, מאידך, אם אמר: 'דמי בית זה עלי לבדק הבית', בכך קיבל עליו לתת לבדק הבית לא רק את הבית עצמו, אלא גם את דמי הבית ואת שוויו אפילו יחרב, ולפיכך ישלם להקדש.

אחריות במתנות כהונה ובביכורים

אחריות בביכורים
בציור נראה אחד ממביאי הביכורים, הנושא את סל הביכורים על ראשו בדרכו למקדש, באופן כזה שהפריות מוגנים פני לחץ וטלטולים, העלולים למעך את הפירות.

מתנות כהונה יש להביאם לידי הכהן.

הביכורים אף הם אחת ממתנות כהונה, אך עיקר אחריותו של אדם היא להביאם להר הבית. משהביאם לתחומי הר הבית יצא ידי חובת ביכורים. שנאמר: 'תביא בית ה' אלהיך'.

אחריות במתנות כהונה

ברוב מתנות הכהונה, כגון, בראשית הגז, הלכה היא, שאם הפריש אדם ראשית הגז מן הצאן להביאו לכהן, ואבד או נגנב, חייב להביא גיזה אחרת תחתיה, ואחריותו עליה עד שיביאנה אל הכהן, שנאמר: 'ראשית גז צאנך תתן לו'.

דין זה אמור אף לפדיון הבן, שאם הפריש חמשה סלעים עבור פדיון בנו, חייב באחריותם עד שיבואו לידי כהן. כך גם בביכורים, חייב באחריותם, אלא שאינו צריך להביאם לידי הכהן, והחיוב אינו אלא עד שיביאם לתחומי הר הבית, שנאמר: 'תביא בית ה' אלהיך', ומשערי הר הבית והלאה פטור. הפריש ביכורים, ואבדו או נטמאו בטרם הביאם להר הבית, חייב להביא אחרים תחתיהם.

באשר לאחריות עבור פדיון פטר חמור, שאין פודים אותו אלא בשה, נחלקו התנאים: ר' אליעזר מחייב באחריות על השה, שכן הוקש פדיון פטר חמור לפדיון הבן, שנאמר בו: 'אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה'. לעומת זאת, סוברים חכמים שאין חייבים באחריות פדיון פטר חמור, מכיון שתיבת 'אך' מחלקת, ומפרידה בין פדיון הבן לפדיון פטר חמור, וכך מובא להלכה.

שונה דין תרומות ומעשרות משאר מתנות כהונה, שם הלכה היא שאין הבעלים חייבים באחריותם.