מזבח העולה

מזבח העולה הוא מזבח העומד בעזרה, ועליו מקריבים עולה ושאר קרבנות.

המזבח שנצטוה משה לבנות במשכן, היה עשוי עץ ומצופה נחושת, ככתוב: "ועשית את המזבח עצי שיטים... וצפית אותו נחושת". כאשר ישראל היו במדבר, המזבח היה כאחד הכלים במשכן, אשר הועבר עמם ממקום למקום, ונקרא 'מזבח העולה', כן נקרא 'מזבח הנחושת'. עוד מצינו, שמזבח העולה נקרא בתלמוד גם בשם 'מזבח החיצון', מפני שהיה בעזרה המקודשת מחוץ להיכל.

לעומת מזבח הנחושת במדבר, נצטוו ישראל בהר סיני להקים במקדש מזבח אבנים שלמות, ככתוב: "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולתיך ואת שלמיך... ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה". כן נצטוו להכין למזבח כבש, ככתוב: "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו". כאשר בנה שלמה המלך מזבח אבנים במקדש - ככתוב, גנז את המזבח שעשה משה.

מזבח אבנים שלמות
בתמונה נראה מזבח אבנים שלימות, שנאספו בשומרון, בניסיון לבנות מזבח קטן המוכן להקריבה מיידית. מידות המזבח נעשו על פי המידה המצומצמת בהלכה, שכן, "מידת אורכו ומידת רוחבו ומידת קומתו אינן מעכבין, והוא, שלא יפחות מאמה על אמה ברום שלש אמות - כשיעור מקום המערכה של מזבח מדבר" (רמב"ם בית הבחירה ב, יז). מזבח זה הוצב ב'מכון המקדש'.

מיקום המזבח

בענין מקום המזבח כתבו הראשונים: "המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר: 'זה מזבח לעולה לישראל'. ובמקדש נעקד יצחק אבינו, שנאמר: 'ולך לך אל ארץ המוריה'... ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה - הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן - כשנברא - ומשם נברא". מקומו נקבע בין עזרת-כהנים במזרח העזרה ובין המקום הנקרא 'בין האולם ולמזבח ממערב.

נחלקו חכמים באשר למקום המזבח: יש אומרים, שהמזבח כולו - חוץ מן הכבש - היה בצפון העזרה, יש אומרים, שחציו בצפון וחציו בדרום, דעה אחרת אומרת שכל המזבח היה בדרום.

להלכה נקבע כדעה האומרת שרוב המזבח בדרום העזרה ומיעוטו בצפון העזרה. ויש לומר שמה שמצינו בראשונים, ש"מקום המזבח מכוון ביותר", כוונתם בעיקר לדיוק שיש לכוון את המזבח במרכז העזרה על פי המידות והמרחקים שנדונו בחז"ל והראשונים. כמו כן, המלה 'מכוון' עניינה ה'כיוון' של המזבח ביחס לפתח ההיכל וקודש הקדשים.

חלקי המזבח

המזבח במשכן היה עשוי מעצי שיטים ומצופה נחושת. את המזבח בבית המקדש יש לבנות מאבנים שלמות, וראה בערך אבני-המזבח-והכבש. מבנה המזבח מורכב מארבעה חלקים: א. יסוד. ב. סובב. ג. מקום המערכה. ד. קרנות. בגג המזבח ליד הקרנות, היה מקום-הילוך-רגלי הכהנים, אשר הקיף את השטח הרחב באמצע בו היתה מערכת העצים והאש, הנקרא אף הוא – 'מקום המערכה', שם היו מסדרים בכל יום כמה מערכות של עצים לצורך הקרבת הקטורת והקרבנות. באמצע 'מקום המערכה' היתה ערימת האפר, הנקראת 'תפוח'. על כותל המזבח באמצע גובהו, נקבע סימן של חוט אדום, הנקרא 'חוט הסיקרא', להבדיל בין הדמים העליונים לדמים תחתונים. במשכן היה סימן אחר על המזבח הנקרא 'מכבר'.

אל המזבח היו עולים בכבש, כמו כן, היו מחוברים אליו שני כבשים קטנים, שיצאו מן הכבש האמצעי לצידי המזבח. בקצה הדרומי של גג המזבח היו מחוברים שני ספלים, לתוכם היו מנסכים את היין ואת המים.

מזבח שבנה דוד בציור נראה המזבח שבנה דוד בעת המגיפה בירושלים. באותו מעמד נקבע מקומו הקבוע של המזבח לעולם. המקום נבחר על ידי דוד ושמואל, ובעת שנחנך בקרבנות ירדה אש משמים ובכך נודע כי אכן זה המקום הקבוע. וכתב הרמב"ם (בית הבחירה ב, א) ש"המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם... ובמקדש נעקד יצחק אבינו... בהר המוריה... [ונבנה על ידי דוד] בגורן אורנן היבוסי".

מזבח אדמה

נאמר בתורה "מזבח אדמה תעשה לי". יש מן התנאים המבאר, שהכוונה היא לזמן בו המזבח היה במדבר, כשמזבח הנחושת היה חלול, וכשהיו מניחים אותו במקומו היו ממלאים אותו באדמה. לעומתו אומר אחד התנאים, שהכוונה היא לאפשרות בלבד, היינו, אם בוני המקדש רוצים לבנות את המזבח מאדמה – הרשות בידם. ויש מבארים, וכן מקובל להלכה, כי הכוונה היא לזמן בו המזבח נמצא בבית המקדש, שיש לבנותו מחובר לאדמה, בלא דברים החוצצים בין האדמה למזבח, כלומר, לא על גבי מחילות וכיוצא בכך.

מידות המזבח

גובה המזבח

נאמר בתורה לגבי מזבח הנחושת במשכן: "ושלוש אמות קומתו". התנאים נחלקו בשאלה, האם יש להבין את הדברים כפשוטם, או שהכוונה היא משפת הסובב ולמעלה, אבל גובהו הכולל של המזבח היה עשר אמות, כמו במקדש. לגבי המקדש הדבר מוסכם, שגובה המזבח היה עשר אמות, עם זאת, באשר למידתה המדויקת של האמה, נעשתה המדידה במזבח שבמקדש באמות של ששה טפחים. לעומת זאת האמה התחתונה של יסוד המזבח, והאמה העליונה במזבח - שם היו הקרנות - אמות אלו היו של חמישה טפחים, ובסך הכל: חמישים ושמונה טפחים.

מידות המזבח במשכן

נאמר בתורה לבנות את המזבח - "חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב". יש מבארים שהדברים כפשוטם, וכך היו מידות המזבח במשכן, ויש מי שסובר, שהכוונה היא לעשר אמות אורך ועשר אמות רוחב של המזבח, ובאשר למדידה הנזכרת של חמש אמות, זו נמדדת מן האמצע. מקום המערכה היה אמה על אמה.

מידות המזבח בבית ראשון

שלמה המלך בנה את המזבח בבית ראשון באורך עשרים אמה וברוחב עשרים אמה; היינו מקום המערכה, אבל בסך הכל, עם היסוד, הסובב והקרנות הגיע רוחב המזבח לעשרים ושמונה על עשרים ושמונה. יש סוברים, שבבית ראשון היה המזבח בגודל שלושים ושתים על שלושים ושתים אמה, כמו בבית שני[31][./מזבח_העולה#cite_note-הערה31-31 [31]].

מידות המזבח בבית שני

מידות המזבח הנזכרות ביחזקאל, הן "שתים עשרה אורך בשתים עשרה רוחב". לדברי חז"ל, אמות אלו נמדדות מאמצע המזבח, לפי זה רוחב 'מקום המערכה' היה עשרים וארבע על עשרים וארבע אמות, וכלל המזבח שלושים ושתים על שלושים ושתים אמה. הרחבת המידות - על שום מה? יש מי שמבאר, שהרחיבו את המזבח, משום שבבית ראשון היתה על המזבח אש שירדה מן השמים, והיתה מסייעת לשרוף את הקרבנות. בימי בית שני היתה אש משמים אלא שלא היתה כבימי בית ראשון, ועל כן היה צורך בשטח רחב יותר להוסיף עצים כדי לשרוף את הקרבנות. יש מי שמבאר, שהגדילו את המזבח מכוח דרשה בפסוק, שהמזבח צריך להיות בנוי על גבי השיתין, זאת, בניגוד להבנה שהיתה להם בימי בית ראשון, שהשיתין צריכים להיות ליד המזבח.

דברים המעכבים בבנין המזבח

מזבח שאין לו קרנות או יסוד או כבש או שאינו רבוע, פסול. ויש סוברים שאף ה'כיור', כלומר, הציור סביב מתחת לחוט הסיקרא, או הסובב אף הם מעכבים.

מידות האורך והרוחב והגובה אינן מעכבות, ובלבד שלא יפחות ממערכה בגודל אמה על אמה כפי שהיה 'מקום המערכה' במדבר. ניתן להוסיף על מידות המזבח עד לשיעור של ששים על ששים אמה. לעומת האמור, יש מי שכתב, כי אין להוסיף או לגרוע על מידות המזבח כפי שנקבעו על פי נבואת יחזקאל.

אופן הבנייה

כיצד נבנה המזבח? מכינים תבנית בגודל שלושים ושתים על שלושים ושתים אמה, ובגובה אמה כמידות היסוד, ונותן בפנים אבנים שלמות גדולות וקטנות, וחומרי הדבקה כמו סיד וזפת. לאחר מכן עושים תבנית נוספת עבור הסובב לפי מידותיו. כך מגיעים אל 'מקום המערכה', ועושים תבנית בהתאם למידותיה. לבסוף מכינים תבנית לכל אחת מן הקרנות ועושים את הקרנות חלולות. עוד כתבו הראשונים שיש לעשות את המזבח אטום לגמרי.

סיוד המזבח

המזבח קיבל את דם הקרבנות, לפיכך היו 'מלבנים' את המזבח פעמיים בשנה, כלומר, מסיידים אותו; פעם בפסח ובשנית בחג הסוכות; יש מי שמבאר, שהכוונה היא לפני הפסח ולפני חג הסוכות. לא היו מסיידים את המזבח בכלים מברזל, שמא יגע הכלי באבן ויפסול אותו, אלא היו משתמשים במפת בד. ויש מי שכותב, שהיו משתמשים בכלים מעץ. עוד יש מי שסובר, שהיו מנקים אותו בכל ערב שבת במפה, מפני הדמים. יש לטייח את הסיד באופן שיווצר משטח חלק, ולא תהא בו פגימה בשיעור העולה על טפח.

מזבח נסיוני בים המלח
נסיונות שונים נעשו לבנות מזבח בממדיו הנכונים – ל"ב אמה על ל"ב אמה, זאת, לצורך לימוד ותירגול של הכהנים. בתמונה נראה מזבח שנבנה בתחום מפעלי ים המלח, על ידי מנכ"ל המפעל, ר' אורי בן נון הי"ו. למקום הגיעו כהנים והתנסו בעלייה על הכבש המשופע, בהליכה סביב ה'סובב' ועוד. מטרה נוספת להקמתו - כדי לבדוק את המובא בהלכה (רמב"ם תמידין ומוספין ו, ג): "זורקין מלח על גבי הכבש אפילו בשבת, כדי שלא יחליק [המזבח] ויפלו הכהנים שם בעת הליכתן בעצים למערכה". ככל המשוער, פיזור המלח נעשה במיוחד בימי כפור, שלא יחליקו הכהנים מפני הקרה.

מעולם ההלכה

תוספת של גז בעירה לעצי המערכה – האם הדבר מותר?

השאלה מתבקשת, שכן, קיים איסור בתורה האומר: "ולא ילין חלב חגי עד בקר" (שמות כג, יח) וכתבו הראשונים שאיסור זה נאמר אף בשאר הקרבנות. וכאשר מביאים את האימורים של הקרבן על המזבח, יש לוודא שהם נשרפים עד הבוקר (רמב"ם קרבן פסח א, ז; ספר החינוך מצוה צ).

אכן, מובא בתלמוד, שחכמים הגדילו את מידות המזבח בימי בית שני, שכן, "לא ספק", כלומר, בימי בית ראשון היתה "אש של שמים מסייעתן", והיתה "רבוצה כארי", ואילו בבית שני היתה אמנם אש משמים, אך לא היתה זו אש חזקה כבימי שלמה, לפיכך הגדילו את המזבח בארבע אמות כדי להוסיף עצים (זבחים סא, ב).

הגדלת המזבח נעשתה כשמספרם של עולי בבל היה מועט, שכן עלו כארבעים אלף ארצה. בהכרח, כשמספרם של היושבים בארץ ישראל גדול בחסדי ה', כבימינו, השאלה במקומה: 'מהרה יבנה המקדש', וכיצד יספק המזבח אש במידותיו כדלעיל, והאם הפתרון של תוספת גז אל עצי המערכה, תואם את ההלכה?

תשובה: במסכת זבחים (עז, א) מובאת דעתו של רבי אלעזר שאם השתמשו בסולת של מנחות חמץ להבערת אש הדבר מותר, למרות שאסור להעלותן על המזבח, ככתוב: "כי כל שאור... לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב, יא; וראה רש"י שם) אך אם מביאים סולת מצד עצמה, היא כשירה להדלקה.

יתירה מזו, מובא במסכת יומא (כא, ב) שהיו לאש של שמים כמה יתרונות וביניהן, שאינה מעלה עשן, כמו כן יש בגז יתרון זה, שאינו מעלה עשן. מעתה, יש לומר, שכשם שאש שמימית מותרת בגלל מעלותיה - כך גם אש של גז בעירה מותרת כתוספת להדלקה במזבח, וכדי למנוע איסור של 'בל תלין'. (צדדים נוספים בשאלה זו ושאלות אחרות הנוגעות לבניין המזבח ראה בספר 'מזבח העולה' מאת הרב יהושע פרידמן, מכון המקדש).

מידות המזבח
בתמונה נראים חלקי המזבח ומידותיהם. ה'יסוד' גובהו חמישה טפחים ואורכו שלושים ושתים אמה. ה'סובב' גובהו שלושים טפחים ואורכו שלושים אמה. 'מקום המערכה' גובהו שמונה עשרה טפחים ורוחבו עשרים ושמונה אמות. הקרנות רבועות, ומידתן חמישה טפחים על חמישה טפחים.

מעולם המחשבה

אדם ממקום כפרתו נברא

מצינו בדברי חז"ל, שאדם הראשון נברא ממקום המזבח, כמובא בירושלמי נזיר (לה, ב) בתיאור יצירתו: "אמר רבי יודה בן פזי: מלוא תרווד עפר [כף גדולה] נטל הקדוש ברוך הוא ממקום המזבח, וברא בו אדם הראשון. אמר: הלוואי ייברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה!" הדבר נלמד מיצירתו של האדם (בראשית ב, ז) ככתוב: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה". כך גם נאמר בהקמת המזבח (שמות כ, כא): 'מזבח אדמה תעשה לי'. מה 'אדמה' שנאמר להלן [בשמות] - מזבח, אף כאן [בבראשית] מזבח".

המדרש בבראשית רבה (יד, ח) מרחיב את ההסבר: "מה ראה הבורא ליצור את האדם ממקום המזבח?" ותשובת המדרש: "אדם ממקום כפרתו נברא… אמר הקדוש ברוך הוא: הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו - והלוואי יעמוד!" כלומר, שורשו של האדם ויסודו - זו אדמת המזבח, שכן, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהאדם עלול לחטוא, לפיכך 'הקדים רפואה למכה' וברא אותו ממקום המזבח. בכך, יסוד הכפרה והתיקון נמצא כבר באדם עצמו, וכמין 'חיסון' הניתן בגופו מלידה, ובכך יקל עליו לחזור בתשובה ויתכפר לו מחטאו.