זבה

אשה שראתה דם 'בלא עת נידתה', ולה דינים מיוחדים בטומאה ובטהרה ובכניסה למקדש.

הלכות מיוחדות נקבעו בתורה לאשה נידה, כלומר, אשה הרואה דם בעת המחזור החדשי שלה. הלכות אלו נאמרו הן באשר לקשר שלה עם בעלה, והן באשר לכניסתה למקדש. יתרה עליה אשה 'זבה', הרואה הופעת דם מעבר לזמן נידתה הקבוע לה, לגביה קבעה התורה הלכות מחמירות יותר לטהרתה. קיימת הקבלה בהלכה בין 'זב' ל'זבה' בדיני טומאה וטהרה, כגון, שהזבה היא 'אב הטומאה' כ'זב', ומטמאת במגע במשא. כן מטמאת משכב ומושב ב'מדרס', וכן מטמאת הזבה בטומאת 'היסט' כ'זב'. כך גם באשר לשילוח מחנות דין הזבה כזב, ואינה רשאית להכנס בטומאתה להר הבית. בנוסף לכך אשה זבה מתחייבת בהבאת קרבן כזב – 'שתי תורים או שני בני יונה'. הלכות אלה ואחרות, המשותפות ל'זב' ול'זבה' נדונו בערך 'זב' עיין שם.

נידה מהי?

אשה שיצא דם ממקורה – אפילו מעט – 'טיפת דם כחרדל' – הרי זו טמאה שבעה ימים. מדין תורה אם הפסיקה לראות דם – ואפילו ביום השביעי – טובלת במקוה בליל יום שמיני – וטהורה. אין האשה טמאה אלא אם יצא הדם מן המקור – מן הרחם. הופעת הדם מטמאת כשהיא מלווה בהרגשה, כלומר, הגוף מרגיש בהרגשה פנימית ביציאת הדם מן המקור.

כניסתה למקדש

בזמן שבית המקדש קיים נשמרת הלכה זו כמתואר לעיל, וטומאת נידה מסתיימת בתום שבעה ימים. עד שלא נטהרה, חל איסור על אשה נידה - וכך גם על אשה זבה – להכנס לתחומי הר הבית והמקדש. כן מטמאת אשה נידה כל מי שהיא באה עימו במגע: אדם, כלים ובגדים, וכך את משכבה, מושבה, או המרכב אשר תרכב עליו. משנסתיימו השבעה והאשה נטהרה, רשאית האשה להכנס למקדש, הן ברגלים הן בשאר ימות השנה, להקרבת קרבן, לתפילה, להשתחוואה או לדבר מצוה אחר.

נידה וזבה בעת החורבן

להלכות נידה וזבה יש השלכות מעשיות לענין טהרתה של אשה וכניסתה למקדש. מאידך גיסא, בזמן הזה, שאין בית המקדש קיים, הוסיפו חכמים הלכות לחומרא, שהנהיגו חומרות אלו בתקופת החורבן, וכתבו הראשונים: "ובימי חכמי הגמרא נסתפק הדבר הרבה בראיית הדמים ונתקלקלו הוסתות, לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות 'ימי נדה' ו'ימי זיבה' [ראה להלן]. לפיכך החמירו חכמים בדבר זה, וגזרו, שיהו כל ימי האשה כימי זיבתה, ויהיה כל דם שתראה - ספק דם זיבות. ועוד החמירו בנות ישראל על עצמן חומרא יתירה על זה, ונהגו כולם בכל מקום שיש ישראל, שכל בת ישראל שרואה דם, אפילו לא ראתה אלא טיפה כחרדל בלבד ופסק הדם, סופרת לה שבעה ימים נקיים. ואפילו ראתה בעת נדתה [בשבעת הימים] בין שראתה יום אחד או שנים או השבעה כולן, או יתר, משיפסוק הדם - סופרת שבעת ימים נקיים כ'זבה גדולה', וטובלת בליל שמיני ואחר כך תהיה מותרת לבעלה". בזמן החורבן – שאין חומרות אלה פוגעות אלא בקשר שבין אשה לבעלה קיבלו חכמים חומרה זאת, לא כן בעת שהבית בנוי.

טהרתן

באשר לטהרה - אין האשה יוצאת מידי טומאתה מעצם העובדה שנסתיימו ימי ראיית הדם, אלא הדבר צריך בדיקה, כדי לוודא, שאכן נמצאת האשה נקיה וטהורה. בדיקה זו נקראת 'הפסק טהרה', והיא נעשית רק משהשלימה האשה לראות דם. כמו כן, אין האשה יוצאת מידי טומאתה אלא אם כן טובלת במקוה המכיל ארבעים סאה מים שאינם שאובים. באשר לאשה 'זבה' אף היא נטהרת במי מקוה, ואינה צריכה לטבול ב'מים חיים' כטהרת ה'זב'.

מקום הטהרה של אשה זבה – במקוה טהרה
בתמונה נראה מקוה טהרה שהתגלה בחפירות הכותל המערבי של המקדש בירושלים. במקוה כגון זה טבלו נשים לטהרה, הן נידה והן זבה, כדי להכנס להר הבית בטהרה. הזבה אינה צריכה לטבול במעין מים חיים כ'זב' ודי לה בטבילה במקוה. בתמונה נראית הכניסה למקוה, וניתן להבחין במעקה חצוב בסלע, החוצה את המדרגות לשנים, לימין ולשמאל, זאת, על פי המתואר במשנה בשקלים ח, ב; שיצרו הפרדה במקוה, בין היורדים במדרגות למי המקוה כשהם בטומאה, לבין העולים מן המקוה כשהם טהורים. כך באשר לאשה זבה נקטו זהירות, לבל תטמא האשה בנגיעתה, אדם, כלים ובגדים שכבר נטהרו במקוה.

הלכות אשה זבה

כאמור, באשר לאשה זבה, טומאתה חמורה יותר מנידה, ומטמאת אחרים כ'זב' – כמבואר בפרשת אשה זבה: "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים - רבים בלא עת נדתה, או כי תזוב על נדתה, כל ימי זוב טמאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא. כל המשכב אשר תשכב עליו כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה. וכל הכלי אשר תשב עליו טמא יהיה כטמאת נדתה. וכל הנוגע בם יטמא, וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. וביום השמיני תקח לה שתי תרים או שני בני יונה, והביאה אותם אל הכהן אל פתח אהל מועד. ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עלה וכפר עליה הכהן לפני ה' מזוב טמאתה". כמבואר לעיל, אשה נידה נטהרת ביום השביעי, הנמנה מיום שהחלה לראות דם, ומשפסק הדם טובלת בליל שמיני וטהורה. לא כן אשה זבה, זו ראתה דם במשך שלשה ימים נוספים - מעבר לזמן נידתה, לאשה זו קבעה התורה כחובה בתום ראיית הדם, לספור שבעה ימים - נקיים מדם – ורק לאחר מכן טובלת וטהורה.

הלכה למשה מסיני

לפסוקים שהובאו לעיל באשר להלכות נידה וזיבה, יש להוסיף 'הלכה למשה מסיני' המובאת בתלמוד, הקובעת את סדר הזמנים של ימי נידה וימי זיבה. ובלשון הגמרא: "אחד עשר יום שבין נדה לנדה - הלכה למשה מסיני". אלו דברי הרמב"ם להסברת הלכה זו: "דם הנדה ודם הזבה… כולו דם אחד הוא, ומן המקור הוא בא, ומעיין [מקור קבוע בגוף] אחד הוא. ובזמנים בלבד הוא שישתנה דינו, ותהיה… זו נדה, וזו זבה. כיצד? כשתראה האשה דם תחילה, או כשתראה בשעת וסתה [במחזור הזמנים המיוחד לה להופעת הדם] - והוא העת שקבעה לנדתה - הרי זו נידה כל שבעת הימים… ראתה דם ביום השמיני - הרי זה דם זיבה מפני שהוא 'בלא עת נדתה'… והלכה למשה מסיני, שאין בין זמן נידה לזמן נידה [בין מחזור אחד למשנהו] אלא אחד עשר יום בלבד. כל שבעת הימים שנקבעה לה וסת בתחילתן [בפעם הראשונה] הן הנקראין: 'ימי נדתה', בין ראתה בהן דם בין לא ראתה בהן דם, ומפני מה נקראין 'ימי נדה'? - מפני שהן ראויין לנדה, וכל דם שתראה בהם - דם נידה יחשב. כל ימי האשה מיום שייקבע לה וסת [בצעירותה] עד שתמות… תספור לעולם שבעה מתחילת יום הוסת, ואחריהן - אחד עשר. ואחריהן - שבעה, ואחריהן - אחד עשר. ותזהר במנין, כדי שתדע בעת שתראה דם, אם ב'ימי נידה' ראתה או ב'ימי זיבה'. שכל ימיה של אשה כך הן: שבעה 'ימי נידה' ואחד עשר 'ימי זיבה'". כלומר, מיום שהחלה האשה לראות דם לראשונה בעת שבגרה, עד סוף ימיה יש לה מסגרות זמן קבועות ברצף: מסגרת ראשונה: שבעה ימים – 'ימי נידה'. מסגרת שניה: אחד עשר יום שהם 'ימי זיבה' – שתיהן ברצף אחד. וכך בסדר קבוע מסגרת של שבעה ולאחריה מסגרת של אחד עשר יום. כך הולכת האשה ומונה את הימים והמסגרות בזו אחר זו - כל עוד תראה את המחזור החודשי במהלך ימי חייה. סדר זה נקטע ביום בו האשה מפסיקה לראות דם כתוצאה מהריון, לידה והנקה – תקופה בה אין דרכה של אשה לראות מחזור. בתום תקופה זו, מתחדש המנין כמקודם, שבעה 'ימי נידה' ואחריהם אחד עשר 'ימי זיבה'.

זבה קטנה וזבה גדולה

פעמים שאשה רואה הופעת דם במהלך 'אחד עשר יום שבין נידה לנידה', ואין הדם מופיע אלא לזמן קצר - משך יום אחד או יומיים, במקרה של הופעת דם כזו נקראת האשה 'זבה קטנה' ודינה שונה מזו הרואה דם שלשה ימים, שכן, זו הרואה דם שלשה ימים רצופים זה אחר זה נקראת 'זבה גדולה'. על ההבדל להלכה בין שני מיני 'זבה' אלו כותב הרמב"ם (שם): "אשה שראתה דם ב'ימי זיבתה' [בתוך אחד עשר יום] - יום אחד בלבד, או שני ימים זה אחר זה, נקראת – 'זבה קטנה', ונקראת – 'שומרת יום כנגד יום' [ראה להלן]. ואם ראתה שלשה ימים - זה אחר זה - הרי זו זבה גמורה, והיא הנקראת 'זבה גדולה' - ונקראת [גם] 'זבה' סתם, שנאמר: 'ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים' - מיעוט 'ימים' – שנים. 'רבים' - שלשה. אין בין 'זבה גדולה' ל'זבה קטנה' - אלא ספירת שבעה [ימים נקיים] והבאת קרבן, ש'זבה גדולה' צריכה לספור שבעה ימים נקיים, ו'זבה קטנה' אינה סופרת אלא יום אחד בלבד [ונטהרת בטבילה]. וזבה גדולה מביאה קרבן כשתטהר [לעומת זבה קטנה שאינה מביאה קרבן], אבל לענין טומאה [איסור כניסה למקדש] ואיסור ביאה - שתיהן שוות".

קרבנה של אשה זבה
לאחר שטבלה הזבה ביום השביעי במקוה, ממתינה עד צאת הכוכבים והרי היא טהורה. למחרת ביום השמיני תביא את קרבנה למקדש, ככתוב (ויקרא טו, כח): "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. וביום השמיני תקח לה שתי תורים או שני בני יונה והביאה אותם אל הכהן אל פתח אהל מועד". בציור נראית האשה עומדת בשער ניקנור, בחלל השער שלא נתקדש, ומוסרת את התורים לכהן, ולאחר הקרבתם רשאית להכנס לעזרה.

זבה קטנה

'זבה קטנה' אינה טמאה אלא יום אחד, בין אם ראתה דם יום אחד ובין אם ראתה דם יומיים זה אחר זה. על סדר הטומאה של 'זבה קטנה' כותב הרמב"ם שם: "כיצד? - ראתה דם ב'ימי זיבתה' [במסגרת 'אחד עשר יום'] בין שראתה בתחילת הלילה, בין שראתה בסוף היום, הרי אותו היום כולו טמא, וכאילו לא פסק הדם מעת שראתה עד ששקעה החמה - ומשמרת כל הלילה [בטהרה]. ואם לא ראתה כלום בלילה - משכמת למחר וטובלת אחר שתנץ החמה. ומשמרת [בטהרה] כל היום. אם לא ראתה כלום - הרי זה יום אחד טהור כנגד היום הטמא [ולכך התכוונו חז"ל בביטוי - 'משמרת יום כנגד יום'] והרי היא מותרת לבעלה לערב. ראתה דם גם ביום השני - בין בלילו בין ביומו אחר שטבלה - הרי היום השני טמא, ומשמרת כל ליל שלישי [בטהרה]. אם לא ראתה, משכמת למחר וטובלת אחר שתנץ החמה - ומשמרת כל היום. אם לא ראתה כלום, הרי זה יום אחד טהור - כנגד שני ימים הטמאים, ומותרת לבעלה לערב".

זבה גדולה

כאמור, 'זבה גדולה' זו אשה, שראתה דם שלשה ימים רצופים 'בלא עת נדתה', כלומר, אחר שבעת ימי הנידה. אשה זו חייבת בספירת שבעה ימים נקיים, שבסיומם טובלת במקוה טהרה ומביאה את קרבנה למקדש. זו לשון הרמב"ם שם: "ראתה דם גם ביום השלישי - בין ביומו בין בלילו – הרי זו 'זבה גדולה', וצריכה לספור שבעה ימים טהורים בלא דם, שנאמר: 'וספרה לה שבעה ימים ואחר תטהר'. וטובלת ביום השביעי אחר הנץ החמה, והרי היא מותרת לבעלה לערב. וביום השמיני מביאה קרבנה שתי תורים או שני בני יונה".

שיטת הראשונים

מול שיטת הרמב"ם זו, קיימת שיטת שאר הראשונים, המסבירים את ה'הלכה למשה מסיני' באופן שונה. לעומת הסדר המתואר לעיל ברמב"ם, שחיי האשה בנויים ממסגרת זמן של 'שבעה ימים' ו'אחד עשר יום' בזה אחר זה, בלי קשר אם ראתה בהם דם או לא, דעת רוב הראשונים והפוסקים היא, שהדבר הקובע - הן העובדות. כלומר: אם ראתה האשה דם בתחילת החודש של המחזור החדשי שלה, הרי היא 'נידה' במשך שבעה ימים. כך גם אם ראתה דם בתוך 'אחד עשר יום' שלאחר שבעת הימים – אזי היא 'זבה'. והיה, אם לא ראתה בתוך 'אחד עשר יום' אלה מאומה, ספירתה תתחיל כשתראה דם, וכגון ביום השלושים לראייתה הראשונה. מכאן והלאה תמנה 'שבעה' ו'אחד עשר'. ואם שוב לא ראתה אלא ביום שלושים, תתחיל שוב מנין חדש של 'שבעה' ו'אחד עשר', וכן לעולם. זאת, שלא כדעת הרמב"ם, כי לשיטתו ביום השלושים, נחשבת האשה ל'זבה', כי התחילה מסגרת הזמן הקבועה של 'אחד עשר יום' שלה.

מעולם ההלכה

לכשיבנה המקדש - ישובו הלכות נידה וזיבה לכמות שהיו בזמן הבית

הרמב"ם מציין חומרות מיוחדות שהנהיגו חכמים בזמן החורבן, חומרות אלו נקבעו כי אין הדבר פוגע בסדרי הכניסה למקדש. עם זאת עולה מדבריו, שכשיבנה המקדש במהרה, יחזרו כל הלכות נידה וזיבה כמו שהיו בזמן הבית. ראה מה שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים (יא, א) שכשיבנה המקדש יתחדשו כל מצוות התורה וישובו ישראל לקיים את המצוות כבזמן הבית. וכלשונו: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש... וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות... ככל מצותה האמורה בתורה". נראה שהתכוון גם לחומרות אלה בענין נידה וזיבה, שהונהגו בגלות. הלכות אלו עתידות לחזור לעיקרן ולשורשן, זאת, כדי שאשה תוכל לקיים את מצוותיה הנוהגות במקדש בזמנן. להמחשה בלבד, אם ראתה אשה טיפת דם כחרדל סמוך לחג הפסח בתוך 'אחד עשר יום', ובמקום לשמור יום אחד – יום כנגד יום - תחמיר ותשמור שבעה ימים – כבזמן הגלות – וימי טומאה אלה נכנסים אל תוך החג. אם כך תנהג תימנע מלהקריב קרבן פסח, ואשה שאינה מקריבה קרבן פסח חייבת כרת. נמצא, שהחומרא שהחמירה על עצמה לשמור שבעה נקיים, מביאה לידי קולא ולביטול מצוה חמורה שבתורה שחיובה עונש כרת. אין צורך לומר, שבכך גם לא תקיים את שאר מצוות החג: אכילת קרבן חגיגה, שלמי שמחה ועוד, ואין כוונת חכמים בתקנתם לבטל מצוות חמורות שבתורה. אין זו אלא דוגמה אחת מתוך רבות. לפיכך, הסברא נותנת, שכשיבנה הבית, יחזיר בית הדין שבדור 'עטרה ליושנה', ויחזרו הלכות נידה וזיבה כמו שהיו בזמן הבית, כדי שתוכל האשה לקיים את המצוות האמורות במקדש במועדן. כמו כן, יחזרו הלכות אלה כמו שהיו, כדי לאפשר לאשה לקיים את מצוות הרגל השונות, לאכול קדשים בטהרה, לאכול מעשר שני בטהרה בירושלים, ואם האשה ממשפחת כהנים תוכל לאכול תרומה בטהרה. בכך מתקיימים דברי הרמב"ם, "וחוזרין כל המשפטים... כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות... ככל מצותה האמורה בתורה".

מעולם המחשבה

קרבנות זבה יש בהם הודיה לה' על הזכות להתקרב לחצרות הקודש

הזבה חייבת בהבאת קרבנות מן העוף. קרבנות אלה אינם דבר יקר, שכן, אין הם אלא 'שתי תורים או שני בני יונה'. יש מקום לומר בטעם הקרבן, שה' חפץ בקרבנה של אשה זו לאחר טומאתה, ומשום כך נתחייבה להביא קרבנות אלה. זאת, על פי הטעם המובא בספר החינוך (קסח) הכותב בענין קרבן לידה, שהעולה שאשה יולדת מביאה, הרי זה כעין קרבן תודה לה' על כל אשר גמל עמה, שזכתה להביא בנים לעולם. אף כאן, יש בקרבן זה הודייה לה'. שכן, אשה זו היתה מרוחקת מן המקדש, הן בגלל היותה נידה, והן בגלל היותה זבה, משום כך, היתה מנועה מלבוא ולהשתתף עם בני משפחתה בשמחת הרגלים, אם זה פסח, שבועות או סוכות. עתה, שנטהרה מן הנידה והזיבה, הקב"ה מצוה עליה לבוא למקדשו – כתמורה לימים בהם היתה מרוחקת מן המקדש. נמצא, שקרבנות אלו הרי הם כעין 'עולת ראיה' לאשה הבאה להיראות לפני ה'. כמו כן, הרי הן כתשורה וכתודה מצד האשה, על כך שהיא זוכה לבוא לפני ה' לעובדו במקדשו.