זה אלי ואנוהו

'זה אלי ואנוהו': מצוה להוסיף הדר ותפארת, למקדש לכלים ולעבודה.

טבלאות של זהב
בציור נראים לוחות זהב שכיסו את קירות ההיכל, ולקראת הרגל נטלו הכהנים כמה 'טבלאות' ועליהם פיתוחים אומנותיים, כדי להציגם בהר הבית, ולהראות את יופיים בפני עולי הרגל.

כלל הוא בהלכה: "התנאה לפניו במצוות", וכדברי חז"ל: "עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה... ובשיראים נאים". מקור הלכה זו בשירת הים, ככתוב: "זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו", ובתרגום שם: 'אבנה לו מקדש ואעבוד לפניו'. ואמרו חכמים במדרש: "רבי יוסי בן דורמסקית אומר: אעשה לפניו בית מקדש נאה. אין 'נוה' אלא בית המקדש, שנאמר: 'ואת נוהו השמו', ואומר: 'חזה ציון קרית מועדינו... ירושלם נוה שאנן'". ממדרשי חז"ל אחרים למדנו, שהמקדש מהווה מקור ממנו למדו חכמים, להוסיף נוי גם במצוות אחרות, מטעם 'זה אלי ואנוהו', ולהרבות בהן פאר והדר, כגון, מילה, איגוד לולב, נוי סוכה ועוד.

המקדש – 'נויו של עולם'

כך פירשו חכמים את המושג 'נוה', מלשון 'נוי', וכינו בתלמוד את המקדש בתואר: "נויו של עולם" – כלומר, יופיו עולה על כל היפה שבעולם. עוד הוסיפו ואמרו: "מי שלא ראה בנין הורדוס, לא ראה בנין נאה מימיו", ללמדך, שהנוי והפאר במקדש, הם חלק מהותי במצות בנין המקדש. בית המקדש נקרא בלשון חז"ל 'פלטרין של מלך', ומכאן גם החובה לפאר אותו, קל וחומר מארמונו של מלך בשר ודם. כן למדו חכמים קל וחומר לנהוג כבוד במקדש, מן האמור בפלטרין של בשר ודם, "הרי הוא אומר: 'כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק', והלא דברים קל וחומר: ומה שק שאינו מאוס לפני בשר ודם", ועם זאת, אין לבוא לשער ארמון אחשורוש בלבוש שק, פלטרין של מלך מלכי המלכים על אחת כמה וכמה. מכאן מסתעף כלל אחר במקדש, האומר – 'אין עניות במקום עשירות', כי זה אחד מן הדברים המאפיינים את המקדש, שמעטרים אותו בזהב, באבני שיש ובעצי ארזים, שכולם יחד עושים אותו למקום עשיר המכבד את השכינה השרויה בתוכו, וממילא, אין לנהוג שם כמנהג עניים.

מצוה להגביה את ההיכל ולפאר אותו בזהב

טכס העלייה לירושלים בעת הבאת הביכורים
במשנה מתואר כיצד העלו ישראל את ביכורי אדמתם לירושלים, והביאום למקדש בשיר והלל, כשהם מעטרים את קרני השור בציפוי של זהב ובעלי זית, "והחליל מכה לפניהם", זאת, כדי לקיים את מצות ה' בנוי בשיר ובשמחה.

באשר למקדש שלמה מצינו, שמודגש בפסוקים, כי מצוה להגדיל את הבית ולפארו, בעצים משובחים ובזהב. כדברי שלמה לחירם: "והבית אשר אני בונה גדול, כי גדול אלהינו מכל האלהים... ועתה שלח לי איש חכם לעשות בזהב ובכסף... ויודע לפתח פתוחים... ושלח לי עצי ארזים ברושים ואלגומים מהלבנון... כי הבית אשר אני בונה גדול והפלא". באשר להגבהת המקדש מצינו בימי בית שני, בתיאורו של עזרא עם הגיעו לירושלים, כשראה את חורבות המקדש, נטל עליו את המשימה - "לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חורבותיו". מכאן למדו חכמים הלכה לדורות, ש"מצוה מן המובחר לחזק את הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור, שנאמר: 'ולרומם את בית אלהינו', ומפארין אותו ומייפין כפי כוחן". בענין השימוש בזהב, הדבר מוצא את ביטויו במשכן, שהיה כולו מצופה זהב. חכמים שיבחו את הזהב, שכל עניינו להדר את המקדש, שכן הזהב הוא מתכת יקרה העומדת אלפי שנים במראה זוהר המבהיק בכל מצב, ואמרו: "'וזהב הארץ ההיא טוב'... אמר ריש לקיש לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא? - בשביל בית המקדש". זה מה שמצינו בהלכה: "אם יכולין לטוח אותו [את ההיכל] בזהב ולהגדיל במעשיו הרי זו מצוה". אכן, כך מתואר בתלמוד באשר לבית שני, ש"חיפו את ההיכל כולו בטבלאות של זהב, שהן אמה על אמה בעובי דינר זהב". עוד מובא בגמרא, שברגלים - "היו מקפלין אותן ומניחין אותן על גב מעלה בהר הבית, כדי שיהו עולי רגלים רואין, שמלאכתם נאה ואין בה דלם [שאין בהם פגם]". וכך מתנבא חגי בנבואתו: "ובאו חמדת כל הגוים, ומלאתי את הבית הזה כבוד... לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות... גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". הפסוק מדבר על מציאות, שיהיה במקדש זהב לרוב. אכן נבואה זו התממשה, כמתואר על ידי עד ראיה מימי בית שני: "הוא היה מצופה מכל הצדדים סביב בלוחות כבדים של זהב, ומיד כשעלתה חמה, היו משלחים אור משולהב כזה, שכל אדם שהיה מאמץ עיניו להסתכל בו, היה נאלץ להסב את עיניו, כאילו היה אור של קרני החמה". כן מובא בתלמוד, שהביטוי "גדול יהיה כבוד הבית", הכוונה היא, שיהיה הבית גדול וגבוה בקומתו ביחס לבית ראשון.

כבוד ותפארת

ארזים מן הלבנון
במקדש שלמה וכן בבית שני, השתמשו הבונים בעצי ארזים לרוב. הארזים הובאו מהרי הלבנון, ולמרות הטרחה המרובה הכרוכה בהבאתם ממרחקים, לא חסכו הבונים במאמץ להביאם לירושלים, ולעטר את המקדש, כדי "לרומם את בית אלוקינו". בתמונה נראה ארז בהר הלבנון בהדרו.

מצינו במצות עשיית בגדי הכהונה, שהבגדים צריכים להיות "לכבוד ולתפארת", היינו, לתפארת המקדש. ביטוי זה מופיע בהקשר למקדש במקומות רבים בנביאים, וכגון, "בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו". עוד נאמר: "עוז ותפארת במקדשו". בדבר עצי הבנין למקדש נאמר בנבואת ישעיה: "כבוד הלבנון אליך יבוא, ברוש תדהר ותאשור יחדו - לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד", הווה אומר: כך היא המצוה, לכבד את בניין המקדש בעצים מהודרים ומשובחים, ולפארו ככל האפשר. כן ניבא ישעיה, שתהיה השגחה שמימית מיוחדת בענין פאר המקדש בעתיד, שנאמר בו: "יעלו [הקרבנות] על רצון מזבחי, ובית תפארתי אפאר". ומנו הפרשנים מצוות שונות במקדש, שכולן באו להדר ולפאר את העבודה לפני ה' במקדש, כמבואר בראשונים: "ואחר כן הושמה מנורה לפניו, לכבוד ולתפארת לבית, כי הבית שדולק בו הנר תמיד, הנסתר בפרכת, יש לו בנפש מעלה גדולה. וכבר ידעת חיזוק התורה באמונת גדולת המקדש ויראתו, עד שיגיע לאדם מידת הענוה והחמלה ורכות הלבב כשיראהו. ואמר: 'מקדשי תיראו'... ואמנם היות השמירה והסיבוב סביב למקדש תמיד, הוא לכבד אותו ולפארו... ומכלל הדברים המביאים להגדיל המקדש ולפארו עד שיגיע לנו יראה ממנו, שלא יבוא אליו [אדם] לא שיכור, ולא טמא... ופרוע ראש, וקרוע בגדים, ושכל עובד יקדש ידיו ורגליו. ולהגדיל הבית עוד, הגדיל מעלת עובדיו, ונבדלו הכהנים והלויים, וציוה להלביש הכהנים בגדים נאים ומלבושים יפים וטובים – 'בגדי קדש לכבוד ולתפארת', ושלא ישמש בעבודה בעל מום... מפני שההמון לא יגדל [ויתכבד] אדם אצלם בצורתו האמתית, אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו, והמכוון שתהיה לבית גדולה ותפארת".

מעולם המוסר

הלכות הנוהגות במקדש משום הידור מצוה

"אמרו חז"ל: 'זה אלי ואנוהו' - התנאה לפניו במצוות"... הרי דעת שפתותיהם ז"ל ברור מללו, שאין די בעשות המצוה לבד, אלא שצריך לכבדה ולהדרה... וכך האמת, שהאדון ברוך הוא נקרא 'אל הכבוד' ואנו חייבים לכבדו, אף על פי שאינו צריך לכבודנו, ולא כבודנו חשוב וספון לפניו, ומי שממעט בזה במקום שהיה יכול להרבות אינו אלא חוטא. הוא מה שהנביא מלאכי מתרעם על ישראל בדבר ה' (מלאכי א, ח): 'וכי תגישון עור לזבוח אין רע? - הקריבהו נא לפחתך – הירצך?!' ראה נא, מה חיסרון יש במים שנתגלו, וכבר מותרים הם להדיוט, ואפילו הכי אסורים הם לגבוה, משום שאינו דרך כבוד (סוכה נ, ב). ואמרו עוד בספרי: 'וכל מבחר נדריכם' (דברים יב): דהיינו: שלא יביא אלא מן המובחר. וכבר מצאנו קין והבל: הבל הביא 'מבכורות צאנו ומחלביהן', וקין - מן הפסולת - 'מפרי האדמה', כפירושם ז"ל (בראשית רבה כב) . ומה עלה בהם? – 'וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה' (בראשית ד) . ואומר (מלאכי א): 'וארור נוכל... ונודר וזובח משחת לה'! - כי מלך גדול אני!"... וסדר העלאת ביכורים יהיה לנו לעינים לראות מה הוא הדורן של מצוות, שכך שנינו (ביכורים ג): 'השור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו. החליל מכה לפניהם'". עוד שם: 'העשירים מביאים ביכוריהם בקלתות של זהב, והעניים - בסלי נצרים'. עוד שם: 'שלש מידות [הידורים] בביכורים: ביכורים, תוספת ביכורים ועיטור ביכורים'. הרי לנו עד כמה ראוי לנו להוסיף על גופה של מצוה כדי להדרה... והנה, אם כך - לבשר ודם, קל וחומר למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" (מסילת ישרים יט. וראה רמב"ם איסורי מזבח ז, יא).