טהרת טמא מת

טהרת טמא מת: סדר הטהרה לאדם שנטמא בטומאת מת.

הזאת מי אפר פרה אדומה על טמא מת

סדר הטהרה לאדם שנטמא למת, אמור בתורה, ככתוב: "אָדָם, כִּי-יָמוּת בְּאֹהֶל: כָּל-הַבָּא אֶל-הָאֹהֶל... יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים... וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם... וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל-הַטָּמֵא, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי... וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב:" . כלומר, אדם שנטמא למת, הטומאה נמשכת שבעה ימים, ולאחר הזאת מי אפר פרה על הטמא ביום השלישי והשביעי, האדם טובל במקוה ועם הערב שמש נטהר לגמרי מטומאתו. הדברים אמורים לא רק לגבי אדם אלא גם לעניין הכלים והבגדים שנטמאו למת.

מצות הטהרה

מצוה על טמא המת להיטהר קודם כניסתו למקדש או קודם אכילת קדשים, ואם לא נטהר ונכנס לעזרה או אכל בשר קדשים - חייב כרת. יש מי שכתב, כי אם עבר וביטל הזאה שהיה צריך לה, ביטל מצות עשה זו, שכן כתוב: "הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר". ויש מן הראשונים, שאינם מונים מצוה זו כמצות עשה המוטלת על האדם שנטמא, אלא מדובר במצוה כללית על ישראל והכהנים לנהוג בדיני מי הנידה כהלכתם לפי הצורך. לעומת זאת, יש מן הראשונים האומר, שאין למנות את הטהרות והטומאות כלל במנין המצוות.

אופן ההזאה

כתבו הראשונים: "כיצד מטהרים טמא מת במי נדה? - לוקח אדם טהור שלשה קלחין של אזוב, ואוגדן אגודה אחת, ובכל בד ובד גבעול אחד, וטובל ראשי גבעולין במי נדה שבכלי. ומתכוין ומזה על האדם או על הכלים ביום השלישי וביום השביעי אחר שתנץ החמה... ואחר שיזה עליו ביום השביעי - טובל ביום, ומעריב שמשו, והרי הוא טהור לערב". שלא כמו במצורע, שיש להזות עליו שבע פעמים לטהרתו, לא כן טמא מת, אין מזים עליו בשלישי ובשביעי אלא פעם אחת בלבד.

הזאה בקלחי אזוב

זמן ההזאה

מצות ההזאה היא להזות על הטמא ביום השלישי וביום השביעי לטומאתו, זאת, דווקא ביום לאחר הנץ החמה. בדיעבד אם ההזאה נעשתה לאחר עמוד השחר - כשרה. יש מי שסובר שההזאה בזמנה היא מצוה, ועל כן עליו להיטהר דווקא ביומו השלישי; אולם הדעה המקובלת להלכה היא, כי ההזאה בזמנה אינה מצוה, ועל כן אף לכתחילה ניתן לבוא ולהטהר לאחר היום השלישי. כאשר בא לפנינו אדם הרוצה להיטהר, ואומר שכבר עברו עליו שלשה ימים: אם מדובר ב'חבר' הנאמן על הטומאה, מזים עליו מיד, אולם אם מדובר בעם הארץ, חוששים שמא נטמא היום, והוא רוצה לזרז את הטהרה, לפיכך, ימתין בפנינו עד ליומו השלישי והשביעי.

החסירו הזאה

טמא שהיזו עליו פעם אחת ביום השלישי, אינו נטהר מטומאתו ללא ההזאה השניה של היום השביעי. הגיע היום השמיני ולא היזו עליו, ההזאות מעכבות, כלומר, יש להקפיד שכל הזאה תהיה ביומה הנכון. לשיטה זו אם היו יותר משלושה ימים בין ההזאות, לא עלתה לו הטהרה, ויש להתחיל את תהליך הטהרה מחדש. לעומת זאת יש מי שסובר, שלמרות שלא היזו עליו ביום השביעי, אין זמן ההזאה מעכב, ובלבד שיהיו שלשה ימים בין הזאה להזאה, ולאור האמור, ניתן להזות עליו את ההזאה השניה גם בימים הבאים לאחר מכן.

חיוב הטבילה

לאחר שנטהר הטמא בהזאה השניה ביום השביעי, עליו לטבול במקוה, כאמור בתורה: "וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב". בניגוד להזאה באזוב, שצריכה להיות כולה ביום, ואף את הטבלת האזוב במים יש לעשות רק ביום, לא כן טבילת האדם, זו יכולה להתקיים בלילה. יש המעמידים הלכה זו דווקא במקרה שלא היזו עליו ביום השביעי, ולשם טהרתו יזו עליו ביום השמיני והלאה, אזי יכול להקדים את טבילתו, וכגון, שיטבול ביום השמיני או בליל תשיעי, ואילו הזאת מי אפר הפרה תהיה בתשיעי ודווקא ביום.

העצים והדשאים שותפים לקיום המצוות שבתורה

"מה ברא [הקב"ה] ביום השלישי? - דשאים ואילנות. ומצינו שהדשאין מקלסין להקב"ה, שנאמר (תהלים סה, יג): "ירעפו נאות מדבר... ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו". ומנין אף האילנות? - שנאמר (דברי הימים א' טז, לג): 'אז ירננו עצי היער מלפני ה[שהדשאים והאילנות משתוקקים שיקיימו בהם את מצוות ה']. אתה מוצא שציוה הקב"ה מן האילנות לעשות מהן מצוות: בפרה אדומה ציוה להשליך בשריפתה עץ ארז ואזוב, והזאת מי נדה ציוה לעשות באזוב, וטהרת המצורע ציוה לעשות בעץ ארז ואזוב, וכן במצרים ציוה להגיע הדם אל המשקוף ואל שתי המזוזות באזוב, שנאמר: 'ולקחתם אגודת אזוב'", נמצא, שעצי היער והעשבים שותפים אף הם לקיום מצוות ה' (שמות רבה פרשה יז).