מיתה בידי שמים
מיתה בידי שמים: מצוות בתורה שעבר עליהן אדם – וחלקן מצוות במקדש - שהעובר עליהן חייב מיתה בידי שמים.
עבירות רבות בתורה נאמר בהן, כי העושה אותן מתחייב מיתה בידי שמים. מהן מצוות רבות שהעובר עליהן במקדש – חייב, וכגון, לבישת בגדי כהונה. וכתבו הראשונים: "נצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת, ואז יעבדו במקדש... וכשיעבוד הכהן בפחות מהבגדים שהם מיוחדים בעבודה ההיא, או ביותר מהם - עבודתו פסולה, וחייב מיתה בידי שמים"[1].
מהות העונש והגדרתו
מיתה בידי שמים, היא מיתה בגיל ששים[2]; ויש אומרים בגיל חמישים[3]. יש המבדילים בין 'מיתה בידי שמים' לבין 'כרת', ש'מיתה בידי שמים' היא רק עונש מיתה לאותו אדם, ואילו ב'כרת', גם ימיו נכרתים וגם הולך ערירי[4]. עוד כתבו הפרשנים, שמיתה בידי שמים מכפרת לו על מעשהו, אף אם לא עשה תשובה כראוי, ואילו בכרת, העונש נמשך גם אחר מיתתו, דהיינו, בעולם הבא[5]. ויש סוברים, שמיתה בידי שמים אינה תלויה בזמן מסוים, אלא שהיא גורמת לאדם למות, למרות שאין לו חטאים אחרים, או שהיא גורמת לו לקיצור ימיו[6].
זר שעבד את עבודת 'זריקת הדם' על קרן המזבח במקום כהן - חייב מיתה בידי שמים. כך גם כהן, שלא לבש בגדי כהונה, ועבד בבגדים אחרים – כנראה בציור – דינו כ'מחוסר בגדים' וחייב מיתה בידי שמים.
העבירות
מתוך שמונה עשר איסורי לאו שהרמב"ם מונה, שמתחייבים בהם מיתה בידי שמים, אחד עשר מהם, קשורים למקדש ועבודתו:
א. כהן שנכנס לקדש הקדשים שלא לצורך עבודה.
ב. כהן שיצא מן המקדש בשעת עבודה.
ג. לוי שעבד בעבודת הכהנים.
ד. זר* ששימש במקדש.
ה. מחוסר- בגדים ששימש במקדש.
ו. כהן- טמא ששימש במקדש.
ז. שתוי יין ששימש במקדש.
ח. טבול יום ששימש במקדש.
ט. מחוסר כיפורים ששימש במקדש.
י. פרוע ראש ששימש במקדש.
יא. קרוע בגדים* ששימש במקדש[7].
עבירה נוספת שהרמב"ם מונה, שיש עליה מיתה בידי שמים, היא - המשמש במקדש ללא קידוש ידיים ורגליים, אלא שבפעולה זו, המשמש אינו עובר על איסור לאו, אלא רק מבטל עשה, ועל כן הוא אינו לוקה על כך[8].