רצפת העזרה

רצפת העזרה היא קרקע העזרה המקודשת, וכן המרצפות שבעזרה – וקדושתם לעבודה. קדושת מקום המקדש נובעת מהיותו מקום השראת השכינה, ככתוב: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה'... לשום את שמו שם - לשכנו תדרשו ובאת שמה". עם זאת, הלכה היא, שיש לקדש את המקום בידי אדם, בתהליך מיוחד, ובכך מתייחד המקום כמקום המקדש לכל הלכותיו. מן הפסוקים ומדברי חז"ל מתבאר, שדוד ושלמה קידשו את רצפת העזרה ואת מקום המקדש. מלבד עצם קדושת המקום, נדונה בתלמוד קדושתה של רצפת האבנים שבעזרה; האם בשעת העבודה צריך הכהן להיות עומד על הרצפה המקודשת, ואם חציצה בינו לרצפה פוסלת את העבודה.

תיאור רצפת העזרה

מרצפים את כל העזרה באבנים יקרות, בערכן ובמשקלן. וכתבו ראשונים, שרצפת העזרה היתה עשויה מאבני שיש. ויש שכתבו שרצפת העזרה היתה עשויה "מאבני שיש חשובים קטנים מגוונים הרבה [בגוונים מרובים ומרהיבים] והיו רצופים [צמודים זה לזה] ונראים כאחד".

מי קידש את הרצפה?

במקראות בספר שמואל ומלכים, וכן בדברי הימים מבואר, שמקום המקדש נתגלה לדוד המלך, והוא קנאו מאת ארוונה היבוסי והקים בו מזבח. באותו מעמד הקריב קרבנות ראשונים, וקבעו כמקום המקדש לדורות, כשהכריז: "זה הוא בית ה' האלהים, וזה מזבח לעולה לישראל!". דוד התחיל בהקרבת קרבנות התמיד על המזבח אף בטרם נבנה הבית – כמפורש בתורה, ומבואר בדברי חז"ל: "ולהביאך אל המקום אשר הכינותי [בירושלים]' - זה בית עולמים!... מה הוא אומר שם? – 'ויאמר דויד: זה הוא בית ה' האלהים [המוכן להקרבת התמיד בגלל השראת השכינה]! וזה מזבח לעולה לישראל'", בכך נתקדש המקום לעולמים. כך גם מובא בראשונים: "כאשר נתייחד להם מקום המזבח [להקרבת תמידים ומוספים]: 'ויאמר דוד: זה הוא בית ה' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל'. ואמרו [חכמים]: ראה [דוד] מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו [וקידש את המקום]". בדברי חז"ל נאמר, שדוד קידש את הרצפה העליונה, כלומר, ריצף את העזרה במרצפות אבן, וקידש את הרצפה שבנה עד תחתית התהום. הראשונים מביאים ראיה לשיטה זו מדברי הירושלמי, שם הביאו חכמים מקור להלכה, שכאשר באים להרחיב את העזרה במהלך הדורות, הדבר נעשה במעמד המערכת הממלכתית, היינו: מלך, נביא, אורים ותומים וסנהדרין. הלכה זו נלמדת מדוד המלך: "'ויעל דוד בדבר גד' - זה מלך [דוד] ונביא; 'ויחל שלמה לבנות את בית ה' אלהי ישראל בהר המוריה אשר נראה' - אלו אורים ותומים; 'לדוד אביהו [שקידש את המקום]' - זה סנהדרין! [מנין?] 'שאל אביך ויגדך זקניך [סנהדרין בראשותו של דוד] ויאמרו לך'". דוד עשה הכנות מרובות לצורך הבניין, ואילו בניין הבית בפועל נעשה על ידי שלמה המלך, לאור האמור, יש מן האחרונים שכתבו, שדוד ושלמה קידשו יחד את מקום המקדש והיה זה בשנה האחרונה לחיי דוד, לאחר שמסר לשלמה את תכניות בית המקדש.

קידוש רצפת העזרה על ידי דוד המלך בציור נראה דוד המלך בעת שהקים את המזבח בגורן ארוונה היבוסי בהר המוריה.

קדושת הרצפה עד התהום

כשנבנה המזבח במקומו ריצפו הבונים את המקום ברצפת אבנים סביב המזבח. לפי המתואר בדברי חז"ל כשקידש דוד את המזבח קידש גם את רצפת העזרה שנבנתה סביבו, ולמסקנת הגמרא קידש דוד לא רק את רצפת האבנים אלא גם את אדמת העזרה עד התהום. קדושת הרצפה עד התהום: מבואר בתלמוד, כאמור, שדוד קידש את ריצפת העזרה עד התהום. קידוש זה אינו מתיישב, לכאורה, עם הלכה מפורשת בדברי חז"ל, ש"מחילות לא התקדשו"? וביארו ראשונים ואחרונים, שקידוש הקרקע על ידי דוד, מבוסס על ההלכה האומרת, שמחילות הפתוחות לקודש – דינן כקודש, מחילות אלו, אכן, נתקדשו על ידי דוד, ואילו המחילות הפתוחות לחול שאינן מתקדשות - את אלו לא קידש דוד ולפיכך אינן קדושות. לאור הלכה זו, שדוד קידש את הרצפה ואף את קרקע העזרה, עסקו האחרונים בשאלה, מה הדין האם אם ניטלו אבני העזרה או שלא ריצפו אותה כלל? – יש מן האחרונים שכתבו שאין בכך חיסרון, וניתן לעבוד על פני הקרקע החשופה. מאידך יש שכתבו, שרצפת אבנים מעכבת, שכן, כשקידש דוד את מקום העזרה לעבודה, קידש אותה באופן שהעזרה מרוצפת. לדעה זו, בעת חידוש העבודה בבית שלישי אין די בהקמת מזבח, אלא יש לרצף את העזרה, בתחום בו נעשית העבודה.

איסור חציצה

הרצפה מקדשת ככלי שרת

אמרו חכמים: "הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשין, מה כלי שרת - לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת, אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה". במשמעות הדרשה נאמרו בראשונים שתי דעות עיקריות:

הרצפה מקודשת, כלומר, קדושת הרצפה מחייבת לעמוד עליה בלא חציצה, כשם שקדושת הכלים מחייבת לאחוז בהם בידיים. הלכה זו נוגעת לכבוד המקום וכבוד העבודה - להלך על הרצפה בלא חציצה. כך מצינו במדרש: "'של נעליך מעל רגליך' - כל מקום שהשכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל... וכן הכהנים לא שימשו במקדש אלא יחפים".

אפשרות אחרת: הרצפה מקדשת, כלומר הרצפה מקדשת את הכהן העומד עליה לעבוד עבודה, כאילו היתה כלי שרת המקדש את הנתון בתוכו.

מקור נוסף לפסול חציצה בין רגלי הכהן לרצפת העזרה מובא בתוספתא: "עמד על גבי לבנה – פסל, שנאמר 'ככל אחיו הלווים'", וכעין זה בספרי: "'ושרת בשם ה' אלהיו' - על גבי הרצפה. מיכן אתה אומר... עומד על גבי כלים, או על גבי בהמה, או על גבי רגלי חברו - פסול". יש מן המפרשים האומרים, שדרשות אלו מקיפות יותר, שאפילו כאשר הדבר שהכהן עומד עליו אינו מהווה חציצה, כגון מין במינו, עבודתו פסולה משום שאין זו דרך שירות. לאור דרשות אלו קבעו חכמים להלכה, שכל העוסק בעבודה מעבודת המקדש צריך שיהא עומד על הרצפה, ואם היה דבר חוצץ בינו ובין הקרקע - העבודה פסולה. לפיכך, כהן שהיה דבר חוצץ בינו לבין הרצפה, כגון שעמד על גבי כלים או בהמה או על רגלי חברו - עבודתו פסולה. עוד אמרו: היתה רגלו אחת על הכלי ואחת על הרצפה, בודקים, אם כאשר יינטל הכלי יכול הכהן לעמוד על רגלו האחת בלי שיפול - עבודתו כשרה, ואם לאו - עבודתו פסולה. מצינו, עם זאת, מן הראשונים שכתב, שאם אינו מקפיד על החציצה - אין הדבר מעכב.

מרצפת המתנדנדת בעזרה

מרצפת המתנדנדת בעזרה: מרצפת שנעקרה מן הקרקע ומתנדנדת, אם דעתו להחליפה - חוצצת, ואם דעתו לשוב ולחברה - הרי זה ספק, שמא הגדרת האבן כחוצצת. להלכה קבעו הראשונים, שאם נעקרה אבן, אף על פי שהיא עומדת במקומה, הואיל והתקלקלה - פסולה, ואסור לכהן העובד לעמוד עליה בשעת העבודה עד שתיקבע בארץ. מאידך קבעו שאם עבד, בדיעבד עבודתו כשרה.

מרצפת שנעקרה - גומא שבעזרה

אבן שנעקרה ממקומה, והכהן עומד בגומא שנוצרה, גם בזה ספק הוא אם 'דרך שירות' בכך או לא. ולהלכה, יש שהבינו מדברי ראשונים שאסור לעמוד ולעשות עבודה כשהוא עומד בגומא, ואם עמד - עבודתו פסולה, ויש שכתבו, שגם כאן אם עבד - בדיעבד עבודתו כשרה. עבודת כהן בגומא שנוצרה בעזרה – מחלוקת הראשונים בציור נראה כהן ומזרק בידיו כשהוא עומד בגומא שנוצרה בעזרה לאחר שנעקרו ממנה מרצפות אחדות. הראשונים דנים בשאלה; האם עבודתו כשרה, שכן הוא עומד על אדמת העזרה המקודשת? - או שמא עבודתו פסולה, שהרי רצפת העזרה נעקרה, ויש דעות לכאן ולכאן.