טמא מת

טמא מת הוא אדם או כלי שנטמא מן המת.

כתבו הראשונים בעניין טומאת מת: "שנצטוינו להתנהג בענין טומאת המת כמו שציותה אותנו התורה עליו, שנאמר: 'זאת התורה: אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים'".

אדם שנטמא במת, דינו שמטמא אדם וכלים במגע. וכתבו הראשונים בענין זה: "טומאת מגע האמורה בכל מקום... עניינה הוא, שיגע האדם בטומאה עצמה, בין בידו בין ברגלו או בשאר גופו, אפילו בלשונו נגיעה היא". ויש שכתבו, שאפילו נגיעה בצפורן או בשינים נגיעה היא, וכגוף האדם הם נחשבים.

מהלכות טומאת מת

החמירה התורה בטומאת מת, שגם אדם וכלים הנטמאים מן המת, נעשים אב הטומאה, ומטמאים אדם וכלים במגעם.

כלי חרס ואוכל ומשקה שנטמאו מן המת - אינם נעשים אב הטומאה, ואינם נקראים 'טמא מת'.

טמא מת מטמא אדם וכלים במגע, אך לא במשא, כלומר, אדם שנטמא במת אינו מטמא אלא את מי שנגע בו בידיו או בגופו, אך אינו מטמא אדם וכלים שהרים אותם בלא לנגוע בהם. כמו כן אינו מטמא ב'היסט', היינו, אם הזיז אדם או כלי בלא שנגע בו אין האדם שהזיזו אותו נטמא. כלי הנטמא מן המת עצמו - נעשה כמותו, ומטמא אדם וכלים הנוגעים בכלי, ועושה אותם אב הטומאה. כמו כן, כלי הנוגע באדם טמא מת - נעשה אב הטומאה כמותו. יש אומרים שדינים אלו נאמרו רק בכלי מתכת, ויש אומרים שהדברים אמורים בכל 'כלי שטף', כלומר, כלים הנטהרים בטבילה.

הטהרה מטומאת מת

ערך מורחב – טהרת טמא מת

טומאת מת נמשכת שבעה ימים - הנקראת בדברי חז"ל 'טומאת שבעה'. באשר להיטהרות מטומאת מת, אין טמא מת נטהר אלא אם כן היזו עליו מי אפר פרה אדומה, זאת, ביום השלישי וביום השביעי מאז נטמא, כמו כן טמא מת טעון טבילה במקוה ביום השביעי.

טמא מת בכניסה למקדש ואכילת קדשים

טמא מת מותר בכניסה להר הבית, אך אסור לו מן התורה להיכנס לעזרה. מדרבנן חל איסור על טמא מת להיכנס לתחום ה'חיל' ולתחום עזרת נשים.

ככל הטמאים - כך גם טמא מת אסור באכילת קדשים.

טמא מת שנכנס לעזרה במזיד, או אכל קדשים במזיד - חייב כרת, ואם בשוגג - חייב קרבן עולה ויורד. עם זאת, דין כרת או הבאת קרבן בביאת המקדש ואכילת קדשים, חיוב זה לא נאמר אלא על חלק מטומאות המת, היינו, טומאות שהנזיר מגלח עליהן, כגון, הנוגע בכזית מן המת. לא כן טומאות שאין הנזיר מגלח עליהן, כגון שנגע בגולל ודופק – באלו פטור הנוגע מכרת ומקרבן.

הלכה היא, שטמא מת שעבד במקדש - עבודתו פסולה.

טמא מת מטמא במגע ואינו מטמא במשא בציור נראים שני אנשים, ושניהם טמאי מת. הימני הנוגע בידו באוכף שעל גבי החמור ובכך מטמא את האוכף, שכן, טמא מת מטמא במגע בידו או בגופו. משמאל נראה אדם הנושא סל על ראשו, אם הניחו אחרים את הסל הראש, ולא נגע בו בידו, הסל וכל אשר בתוכו טהור, שכן, טמא מת אינו מטמא במשא.

טמא מת וקרבנותיו במקדש

הלכה היא, שטמא מת אינו רשאי לשלוח למקדש קרבן שבדעתו להקריב, כדי שהכהנים יקריבוהו עבורו, זאת, אפילו בקרבנות שאינם טעונים סמיכה, ויש חולקים ומתירים.

באשר לקרבן פסח, טמא מת צריך להיטהר כדי להקריב את הפסח במועדו. אם לא נטהר - יידחה לפסח שני. יש מן הראשונים שכתב, שדין זה נאמר אפילו אם ערב פסח חל ביום השביעי לטומאתו, והיזו עליו מי אפר פרה, וטבל במקוה, עם זאת לא יקריב. שכן, בשעת הקרבת פסח יש לו דין של 'טבול יום' מטומאת מת – לפיכך אינו עושה את הפסח. רבים מן הראשונים חולקים על דעה זו, ומתירים, זאת, מאחר שבשעת אכילת הפסח כבר יהיה טהור ויוכל לאכול מן הקרבן.

אם נמנע מלעשות את הפסח השני - יש אומרים שהוא פטור מן הכרת אפילו אם היה מזיד.

בראי מחשבת ישראל

טומאת המת והשפעתה על סביבותיה "ענין הטומאה דבר נמאס ונאלח, וגוף האדם המת פירשו חכמים שהוא אבי אבות הטומאה, כלומר, שיש לו טומאה חזקה עד מאד, למעלה מכל טומאה. והענין הוא, כי בהפרד מעליו צורת השכל החיה הטובה וישאר הוא לבדו... פחות וגרוע ומשתוקק אל הרעות. וגם ברעתו רבה החטיא הנפש היקרה בעודה שוכנת אצלו, על כן ראוי [שבמותו כשנשאר הגוף לבד] שיטמא כל סביביו בהתפשט מעליו כל הודו שזהו נפשו... וראוי באמת למשרתי השם להתרחק ממנו... וראיתי רמז אל הטעם הזה שכתבתי בטומאת המת, שאמרו זכרונם לברכה, כי הצדיקים גמורים אינם מטמאין... לפי שגופם טהור ונקי ולא החטיא נפשם, אבל [להיפך הגוף] סייע לזכותה, ועל כן תעלה נפשם בנשיקה". (ספר החינוך רסג).

ראו גם – טומאת אהל, טומאת כהן, טומאת מת לכהן גדול, טומאה הותרה בציבור, פרה אדומה