נגינה

נגינה בכלי שיר הינה חלק מעבודת המקדש.

בעת הקרבת עולות-ציבור, ושלמי עצרת, וכן בכל יום ויום מימי חג הסוכות בזמן הקרבת מוסף היום יש מצוה לומר שירה על הקרבן, שנאמר בתורה - "ושרת בשם ה' א-להיו", ואמרו חכמים: "אי זהו שירות שהוא בשם ה'? הוי אומר זו שירה".

להלכה עיקר שירת הלויים היא בפה. וכתבו הראשונים: "נצטוו הלויים לעבוד במקדש... ולומר השיר עם הקרבן... והשיר לא יאמר אותו [ישראל] זולת הלויים".

בנוסף ללויים השרים בפה נלוו אליהם מנגנים, כהנים ולויים, וכן ישראלים מיוחסים המשיאים בנותיהם לכהונה.

מצוות הניגון במקדש

מצוה לומר שירה על קרבנות הציבור, ונחלקו חכמים האם מצות השירה על הקרבן עיקרה בפה או בכלי נגינה.

להלכה נפסק שעיקר השירה בפה, אולם גם לדעה זו לכתחילה מצוה לנגן גם בכלי.

הנגינה בעת ניסוך היין

נגינת הלויים התקיימה בעת ניסוך היין על גבי המזבח בסיום עבודת התמיד. זה לשון המשנה (תמיד ז, ו): "נתנו לו יין לנסך, הסגן עומד על הקרן והסודרים בידו (בציור משמאל)... והניף הסגן בסודרין, והקיש בן ארזא בצילצל, ודברו הלויים בשיר".

כלי הנגינה ומספרם

חכמים מונים חמשה כלי נגינה בהם היו מנגנים: נבל, חליל, כינור, חצוצרה וצלצל. כלים אלו ומניינם נקבעו מפני שהנגינה המשובחת מתקבלת מההתאמה ומהיחס הנכון בין הכלים השונים ומספר המנגנים.

להלן מניין הכלים שקבעו חכמים שינגנו במקדש:

נבלים - משניים ועד ששה. חלילים - משניים עד שנים עשר. חצוצרות - משניים עד מאה ועשרים. כינורות - מתשעה ומעלה. צלצל - אחד.

המנגנים

נחלקו חכמים מי היו המנגנים בפועל בדוכן. יש אומרים שהיו אלו עבדי כהנים, יש אומרים שהיו אלו ישראלים מיוחסים, שהיו רשאים הכהנים להתחתן עם בנותיהם, ויש אומרים שהיו אלו לויים.

להלכה נקבע, שהרשאים לנגן על הדוכן כהנים ולויים וכן ישראלים מיוחסים בלבד, שכן, הלכה היא, שהרואה אדם מנגן על הדוכן עלול להסיק שאדם זה מיוחס לכהונה, ולכן לא היו מניחים לעבדים לנגן במקדש.

זמן הנגינה

השירה והנגינה נעשית בזמן הקרבת עולות ציבור, כגון תמידים ומוספים, זאת, בשעת ניסוך היין. כמו כן בזמן הקרבת שלמי ציבור בחג השבועות.

באשר לנגינה בחליל נגינה זו התקיימה ברגלים, וכדברי חז"ל "בשנים עשר יום בשנה היה החליל מכה לפני המזבח": בשחיטת פסח ראשון, בשחיטת פסח שני, ביום טוב ראשון של פסח, בשבועות ובשמונת ימי חג הסוכות.

יש מפרשים שהניגון בחליל בימים אלו נעשה בזמן קריאת ההלל, וניגון זה הוא בנוסף על הניגון בשאר הכלים. לא כן בשאר ימות השנה היו מנגנים בשאר הכלים ללא החליל.

ויש מפרשים שבכל הימים היו מנגנים בכל כלי הנגינה - והחליל בכלל זה - על הדוכן, וברגלים, המנגנים בחליל ירדו מן הדוכן וניגנו לפני המזבח. חליל זה מוגדר כחליל של קרבן, ונחשב כעבודה, ודוחה את השבת.

בנוסף לנגינת הלויים על הדוכן, יש מצוה מן התורה שהכהנים יתקעו בחצוצרות בשבת, כמו כן, בשלושת הרגלים, בראש השנה וביום הכיפורים, זאת, בזמן ניסוך היין של קרבן התמיד[19].

ומדברי חכמים תקנו שהכהנים יתקעו בחצוצרות בזמן הקרבת תמיד של שחר של כל יום .

בציור נראים הלויים בעת נגינתם על הדוכן

השירה בפה והנגינה בכלים התקיימה בעת הקרבת קרבן התמיד, זאת, בחמישה כלי נגינה: חצוצרות, , כינורות וצלצל. ברגלים היו המנגנים מוסיפים חלילים.

עניינים שונים

מקום המנגנים

יש אומרים שהמנגנים היו עומדים על הדוכן יחד עם הלווים. ויש אומרים שהמנגנים לא עמדו על הדוכן ממש אלא בסמוך לו.

הלימוד

להלכה אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודה עד שילמדוהו חמש שנים תחלה.

עיקר הלימוד של הלויים היה לימוד חכמת השירה והמוזיקה, בפה ובכלי נגינה, שהיא חכמה גדולה שיש בה לימוד רב. ויש מי שכתב, שאין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו לשורר, עד שילמדוהו חמש שנים תחילה כל הניגונים וספרי השירות.

מעולם ההלכה

שאלות בעניין כלי הנגינה והמנגינות: האם הכלי והניגון מעכבים להלכה? השירה וכן הנגינה במקדש מעוררות שאלות לרוב, ולהלן כמה מן השאלות ופתרונן.

האחת: הפרשנים עסקו בשאלה, האם השירה מעכבת את הקרבן, וכגון, שלא הגיעו המשוררים למקדש. מסקנת דבריהם, שהשירה מצות עשה מן התורה, אך אין השירה בפה מעכבת את הקרבן (פני יהושע ראש השנה לא, א; מנחת חינוך שצד).

השניה: נגינת הלויים בכלי שיר – האם היא מעכבת את הקרבן? בעניין זה כתבו האחרונים, שלא מצינו שהנגינה בכלים היא מצוה מן התורה, אלא נלמדת מן הפסוקים המתארים את חנוכת הבית בימי שלמה, ככתוב (דברי הימים ב' ז, ו): "והלויים בכלי שיר ה', אשר עשה דויד המלך להודות לה'... בהלל דויד בידם" (מנחת חינוך שצד).

מסיבה זו מצות השירה בפה מתקיימת על ידי הלויים בלבד, ואילו הנגינה בכלים נעשית גם על ידי ישראלים, כיון שאינה מן התורה.

השלישית: האם סוג הכלים ומניין הכלים שמנו חכמים מעכב? בעניין זה מצינו במזמור 'הללו אל בקדשו' בתהילים, שם קיימת רשימה של תשעה כלים: נבל, כינור, תוף ומחול, מינים ועוגב, וכו', ומתברר מדברי התרגום, שכלים אלה נשמעים במקדש,

שכך תרגם את המילים – "הללו אל בקדשו" - "שבחו אלהא בבית מקדשיה", נמצא, שניתן לנגן במקדש בכל כלי נגינה. ממילא, סוג הכלים ומניין הכלים אינו דבר מחייב, והדבר העיקרי הוא, להשמיע במקדש קול שירה וזמר בעת עבודת הקרבנות,

להוסיף כבוד למלך מלכי המלכים הקב"ה.

הרביעית: האם הניגונים שניגנו הלויים בזמן הבית הם דבר מחייב לדורות? כתבו האחרונים בעניין זה: "מן התורה יוצאים באיזו שירה שתהיה... זה פשוט וברור" (מנחת חינוך שצד).

עוד כתבו, שאף אם פחת מספר הלויים המשוררים משנים עשר, ואינם אלא ארבעה או חמישה - "המצוה מתקיימת בפחות". כך באשר למנגנים מספרם אינו מחייב, כי "עיקר שירה בפה", ואילו כלי הנגינה נלמדים מפסוקי דברי הימים,

ולפיכך אין מספר המנגנים מעכב (מנחת חינוך שם). כלי הנגינה, המנצחים, המשוררים, המנגנים והניגונים - בתהילים "נראה, כי ה'מנצח' הוא [הממונה] אשר היה על המשוררים... יש שהיה מנצח על כלי הנקרא 'נגינות', ויש על כלי הנקרא 'שמינית'.

ועם הכלים היו נאמרים השירים והניגונים והתהילות, כל אחד לפי ניגונו הידוע אצלם, כי חכמה גדולה היתה והיא תעורר הנפש החכמה... והכלים שהיו בבית המקדש להלל, הם: נבלים וכנורות ומצלתיים וחצוצרות ושופר...

יש מהנגינות הנקרא 'עלמות', כמו שכתוב 'על עלמות שיר'. ויש שנקרא 'נגינות'... ויש מהם נקרא 'משכיל'. ויש מהם נקרא 'מכתם'... ויש 'גתית'. ויש נקרא מן הכלים – 'עשור'. ויש 'עוגב'. ויש 'מינים'. וכל אחד חלוק בנגינתו" - רד"ק תהלים ד, א.