חצוצרות

'בית התקיעה'
מנהג התקיעות בירושלים עם כניסת השבת, מתואר על ידי יוסף בן מתיתיהו, שכך נהגו הכהנים במקדש. עדות לתקיעות אלו נמצאה בחפירות שנערכו בכותל הדרומי של הר הבית, שם נמצא מגדל הצופה אל העיר, ממנו תקעו הכהנים בחצוצרות הקודש. כתובת ברורה המעידה על כך, נמצאה על אבן שנפלה מראש המגדל, לידה עמד הכהן ותקע, וחקוק על האבן: "לבית התקיעה להכריז".

חצוצרות: שני כלי כסף במקדש, שנועדו לתקיעה בעת שמחה ובעת צרה. מצות עשה מן התורה לעשות שתי חצוצרות כסף, ככתוב: "עשה לך שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם... והיו לכם לחוקת עולם". בתקופת המדבר נועדו החצוצרות לכנס באמצעותן את ראשי הקהל, וכן כדי להסיע את המחנות מחנייה אחת לשניה. אולם לדורות נועדו להן שני תפקידים; האחד – להריע בהן בעת מלחמה, ככתוב: "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם". השניה - לעת שמחה, ככתוב: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם". המצוה נמנית במנין תרי"ג מצוות, וכתבו מוני המצוות: "ציונו לתקוע בחצוצרות במקדש, עם הקרבת כל קרבן מקרבני המועדים... ואמרו [חכמים במשנה] 'שמצות היום בחצוצרות'. וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעיתות הצורך והצרות, כשנצעק לפני השם יתעלה".

חצוצרות בימי שמחה – "וביום שמחתכם – ותקעתם בחצוצרות"
חצוצרות הכסף נועדו לימי שמחה במקדש, במיוחד בשעת הקרבת הקרבנות. כך נאמר בספרי: "'וביום שמחתכם... ותקעתם בחצוצרות' - אלו שבתות... 'ובמועדיכם' - אלו שלש רגלים". בציור נראים הכהנים תוקעים בחצוצרות בעת שמחת בית השואבה, כשהביאו את המים בצלוחית של זהב מן השילוח, ונאמר במשנה (סוכה ד, ט): "ניסוך המים כיצד? - צלוחית של זהב מחזקת שלשת לוגים היה ממלא מן השילוח. הגיעו לשער המים (ראה בציור) תקעו והריעו ותקעו".

חצוצרות עשויות 'מקשה' – מצוה לכתחילה

נאמר בתורה: "עשה לך שתי חצוצרת כסף, מקשה תעשה אותם", ואמרו חכמים, שחצוצרה אינה כשרה אלא מן הכסף, ומשאר המתכות פסולה, משום שנאמר בה לשון 'כסף' ולשון 'הויה', וכך עולה מדברי הראשונים. באשר לאמור בפסוק לעשותן 'מקשה', נראה מדברי חז"ל והפוסקים, שאין זו אלא מצוה לכתחילה, אולם אם מסיבה כל שהיא לא נעשו החצוצרות מעשה 'מקשה', כשירות הן לתקיעה. וכך מובא להלכה: "בימי המועדות כולם, ובראשי חדשים, היו הכהנים תוקעים בחצוצרות... החצוצרה היתה נעשית מן עשת של כסף [כלומר, 'מקשה'] עשה אותה מן הגרוטאות של כסף - כשירה. משאר מיני מתכות - פסולה". הסברים שונים נאמרו בעניין המושג 'מקשה': יש שפירשו, שמטילים הרבה זהב או כסף על הסדן, "ומכה בפטיש ובקורנס באמצע", ומותח את המתכת לצדדים. בדברי חז"ל מצינו הבחנה אחרת במושג 'מקשה' – כלומר, כלי שנעשה "מן העשת", ולעומתו כלי שנעשה "מן הגרוטאות", כלומר, משברי כלי מתכות, כי אין זה כבוד למנורה שתיעשה מפסולת, אלא ממתכת חדשה ונקייה. אכן, במנורה, העומדת בהיכל לפני ה', אם עשאה מזהב שהוא 'גרוטי' - פסולה, לעומת זאת בחצוצרות, המצוה היא לכתחילה לעשותן מקשה, אך אם עשאן מגרוטאות – כשירות, שכן, חצוצרות נועדו למעמדים שונים במקדש ומחוצה לו, ותוקעים בהן כהנים, לויים וישראלים, לעת שמחה ולעת מלחמה.

התקיעה בראש השנה במקדש - בחצוצרות ובשופר
בציור נראה התוקע בשופר במקדש מול פתח ההיכל, ומשני צידיו נראים התוקעים בחצוצרות כסף. ככתוב: "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'", "לפני ה'" עניינו - סמוך להיכל.

כהנים ולויים בתקיעת החצוצרות במקדש

התוקעים בחצוצרות במקדש הם הכהנים, ככתוב: "ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות". אכן, כך מתואר בתנ"ך שהתקיעה נעשית על ידי כהנים. וכגון, בעת שהעלה דוד המלך את ארון ברית ה' לירושלים, העמידו לפני הארון שבעה כהנים "מחצרים בחצוצרות". לאחר שהובא ארון ה' אל האהל אשר הכין דוד המלך לארון, נתמנו שני כהנים להיות התוקעים לפני הארון: "ובניהו ויחזיאל הכהנים בחצוצרות תמיד, לפני ארון ברית האלהים". בחנוכת מקדש שלמה, והכנסת ארון הברית אל מקומו בקדש הקדשים, העמיד שלמה מאה ועשרים כהנים "מחצרים בחצוצרות". גם בחנוכת בית שני מתואר, שהתקיעה נעשתה על ידי כהנים, ככתוב: "ויסדו הבונים את היכל ה', ויעמידו הכהנים מלובשים בחצוצרות, והלויים בני אסף במצלתיים". במעמד חנוכת חומת ירושלים, אף שם נזכרת התקיעה על ידי כהנים. וכתבו הראשונים, שהתקיעה בכהנים נאמרה בראשי חודשים ובמועדים, אך בשאר ימות השנה התקיעה מתקיימת גם בלויים.

התקיעה בתענית במקדש - בחצוצרות ובשופרות
כאשר הוכרזה תענית ציבור, כגון, עקב עצירת גשמים או מלחמה, התכנסו ישראל במקדש, שם התקיימה מצות התקיעה בחצוצרות בשער המזרח בהר הבית. בציור נראים הכהנים התוקעים בחצוצרות עומדים באמצע ומשני צידיהם התוקעים בשופרות, כשהשופרות מצופים בכסף. מצד התוקעים עומד הממונה המכריז (תענית טז, ב): "תקעו בני אהרון תקעו! הריעו בני אהרון הריעו!"  

נגינה בחצוצרות על הדוכן - על ידי הלויים

דעת רבים מן הראשונים, שבכל יום היו הלויים מנגנים בחצוצרות ככלי נגינה, זאת, על פי דברי חז"ל בתלמוד, האומרים: "אין פוחתין משתי חצוצרות" - ולא מוסיפים על עשרים ומאה, וכוונת הדברים, לנגינת הלויים על הדוכן. לעומת זאת, מצינו דעה בראשונים, האומרת, שהמדובר במשנה זו על כהנים, שכן, תקיעת החצוצרות מסורה להם. כאמור, אין מוסיפים על מאה ועשרים חצוצרות, המקור לכך, הוא מעמד חנוכת המקדש, שם תקעו מאה ועשרים כהנים בחצוצרות. ויש שכתבו, כי ניתן להוסיף חצוצרות מעבר למאה ועשרים, כפשטות לשון המשנה האומרת - "ומוסיפין עד לעולם". בשמחת בית השואבה, היו הלויים מנגנים בחצוצרות לרוב, וכן בכינורות, נבלים ומצילתיים, ושאר כלי שיר בלא מספר.

חצוצרות בשער טיטוס ברומא
אחד הכלים הבודדים שצורתו נשתמרה מימי בית שני, אלו הן החצוצרות, שהובאו מן המקדש בירושלים לעיר רומא. בציור נראים שבויים יהודים הנושאים על גבם את חצוצרות התרועה. בחצוצרות אלו הריעו הלוחמים בירושלים בטרם יציאתם לקרב על הרומאים, לפיכך ראו הרומאים חובה להנציח חצוצרות אלו בשער הנצחון.

תקיעת חצוצרות במקדש - הכרזה על שלבים בעבודת הקרבנות

מצינו בדברי חז"ל, שמנו את מספר התקיעות, שנעשו במקדש במהלך העבודה בימי חול, וכן בחגים ובמועדים, ואמרו, שאין פוחתים בכל יום מעשרים ואחת תקיעות, והן – "שלוש לפתיחת שערים, תשע לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערביים". תקיעות אלו היו מתקיימות בחצוצרות. באשר לתקיעה על ניסוך היין בעת הקרבת התמיד, נאמר: "שני כהנים עומדים על שלחן החלבים, ושתי חצוצרות של כסף בידם - תקעו והריעו ותקעו... ודיברו הלוים בשיר. הגיעו לפרק [בשיר של יום] - תקעו [הכהנים] והשתחוו העם. על כל פרק – תקיעה, ועל כל תקיעה – השתחויה". בראשי חודשים ובמועדים היו תקיעות נוספות במקדש, וכך הגיעו הכהנים לארבעים ושמונה, כמובא בתלמוד: "ערב שבת שבתוך חג [הסוכות] היו שם ארבעים ושמונה תקיעות חצוצרות: שלש לפתיחת שערים, שלש לשער העליון, ושלש לשער התחתון, ושלש למילוי המים, ושלש על גבי מזבח. תשע לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערבים, ותשע למוספין. שלש להבטיל את העם מן המלאכה, ושלש להבדיל בין קודש לחול". בסוכות היו תקיעות נוספות, כגון, בעת היציאה לשילוח עם צלוחית הזהב, וכן בעת הבאת מורביות של ערבה להעמידן סמוך למזבח. עוד מתברר, שבארבעה עשר בניסן, היו תקיעות נוספות על ארבעים ושמונה, כגון, בעת נעילת שערי העזרה, שחיטת הפסח ושירת ההלל. תקיעות אלו כולן נועדו להוסיף סדר בעבודה, וכן שמחת חג וכבוד והדר למקדש.

התקיעה במעמד הקהל

ביום בו היה מתקיים מעמד הקהל, היו כהנים רבים תוקעים בחצוצרות של זהב, בכל רחבי ירושלים "בגדרים ובפרצות", שכן המצוה להקהיל את העם מוטלת על הכהנים. באותו היום, היו אנשי ירושלים משכירים לכהנים חצוצרות תמורת דינר זהב, וכל כהן שלא היתה בידו חצוצרה, היו אומרים - "דומה זה שאין כהן הוא". תקיעה זו אינה דוחה את השבת, וזו אחת הסיבות, שבגללן אין מקיימים את מעמד הקהל כאשר מוצאי יום טוב הראשון של סוכות חל בשבת, אלא דוחים את המעמד ליום המחרת. התקיעה הנעשית במעמד הקהל, כשרה אף בכהנים בעלי מומים, מה שאין כן בשאר התקיעות שבמקדש.

בראש השנה ובתענית - התקיעה במקדש בשופר וחצוצרות כאחד

במקדש היתה התקיעה בשופר ובחצוצרות שונה מן התקיעה בשאר ערי ישראל. בראש השנה היו תוקעים במקדש בשופר, והוסיפו לו שתי חצוצרות מן הצדדים. באשר לשופר עצמו הלכה היא, שיהיה מצופה זהב. כאמור, אף בתענית ציבור, מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות, על כל צרה שתבוא על ישראל. המצוה במקדש בתענית היא, לתקוע בשתי חצוצרות כסף, והנהיגו, ששני התוקעים עומדים בשערי המזרח באמצע, ומשני צידיהם עומדים שני תוקעים בשופרות. שופרות אלו היו מצופים כסף. הנהגה זו של תקיעה בשופר ובחצוצרות יחד, היתה נוהגת דווקא במקדש – בהר הבית ובשער המזרח – שהוא המקום שעליו נאמר: "בחצוצרות וקול שופר, הריעו לפני המלך ה'", "לפני ה'" פירושו – במקדש, אבל בשאר הארץ, אין המקום נחשב "לפני ה'", ולפיכך תוקעים בראש השנה – בשופר בלבד, ובתענית ציבור בחצוצרות בלבד. בסיכום הדברים אמרו חכמים בתלמוד: "במה דברים אמורים [שתוקעים בשופר וחצוצרות]?- במקדש, אבל בגבולין [מחוץ למקדש] - מקום שיש חצוצרות [בתענית] - אין שופר, מקום שיש שופר [בראש השנה] - אין חצוצרות".

חצוצרות התרועה במעמד 'הקהל'
בתמונה נראים כהנים לבושים בגדי לבן העשויים מפשתן, אשר נעשו במכון המקדש בירושלים. הכהנים הופיעו במעמד הקהל בשנת התשס"ט שנערך בירושלים שבין החומות כשהם תוקעים בחצוצרות על פי ההלכה הנהוגה במעמד הקהל בזמן שבית המקדש היה קיים.

התקיעה בשעת צרה

האם בחצוצרות או בשופר – מחלוקת ראשונים: קיימת מחלוקת בין הראשונים בענין התקיעה בתענית ציבור, כגון, בשעת מלחמה, מגיפה, או בעת עצירת גשמים וכד'; מוני המצוות ורבים מן הראשונים קובעים, כי מצות עשה במקרים אלו לתקוע בחצוצרות, ככתוב: "והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויבכם". מאידך, יש ראשונים שכתבו, שיש לתקוע בתענית בשופר ולא בחצוצרות. עוד מצינו מי שסובר, שיש לתקוע גם בחצוצרות וגם בשופר, ולעומתם יש מי שאומר, שהתקיעה מתקיימת באחד מן השנים - או בחצוצרות או בשופר. מחלוקת זו יסודה בשינויי לשון בתקופת התלמוד, כמובא בגמרא, שמשחרב בית המקדש השתבשה לשון הדיבור בכמה מושגים, וכגון - 'חצוצרה', שנשתנה שמה מזמן החורבן, ונקראת - 'שופר', ואילו ה'שופר' נקרא - חצוצרה. כתוצאה משינוי לשון זה השתרש מנהג חדש בתענית ציבור, ובמקום לתקוע בחצוצרות – כמפורש בתורה, החלו בחלק מקהילות ישראל לתקוע בשופר. באשר לתוקעים בשופר בתענית, כתבו הראשונים, שמצוה לכתחילה, שיתקעו הכהנים בחצוצרות, אך אם אין כהנים - תוקע גם אדם מישראל.

מעולם ההלכה

האם יש מצוה על קהילה בישראל - להכין שתי חצוצרות כסף?

המצוה - "עשה לך שתי חצוצרות כסף", היא אחת מרמ"ח מצוות עשה, ויש לה כמה חלקי מצוה:

א. להכין שתי חצוצרות כסף.

ב. החצוצרות ייעשו 'מקשה'.

ג. לתקוע בחצוצרות אלו בעת צרה.

ד. לתקוע בהן על הקרבנות ובעת שמחה, ועוד.

מצות התקיעה בחצוצרות אינה מצטמצמת למקדש, אלא היא מחוייבת בכל מקום בו ישראל יושבים - בארץ ובחוץ לארץ. ממילא הדבר מחייב כל קהילה להכין לה חצוצרות כסף, שיהיו מוכנות לעת הצורך. מצוה זו דומה למצות סוכה, שיש בה 'אמצעי' – ו'תכלית', היינו, מצוה לבנות סוכה, ושלב זה הוא 'אמצעי' ל'תכלית', שהיא מצות הישיבה בסוכה. כך גם עשיית החצוצרות היא 'אמצעי', ואילו ה'תכלית' לעשייתן היא - התקיעה בחצוצרות. לאור האמור, מצוה על כל ציבור וקהילה בישראל לעשות להם שתי חצוצרות כסף, שיהיו מוכנות לתרועה בשעתן. אכן, כך היה מנהגם של ישראל מאז ומעולם, שהכינו חצוצרות והעמידו את 'חזן הכנסת' שיתקע בהן. כך מובא במסכת שבת לה, ב: "שש תקיעות תוקעין ערב שבת: ראשונה להבטיל את העם ממלאכה שבשדות, שניה - להבטיל עיר וחנויות, שלישית - להדליק את הנר... ותוקע ומריע ותוקע ושובת", כי "השבת בחצוצרות היא מתקדשת" (תנחומא מטות ב). הדבר מובא להלכה ברמב"ם (שבת ה, יח): "כל מדינות ועיירות של ישראל תוקעין בהן שש תקיעות בערב שבת, ובמקום גבוה היו תוקעין... תקיעה ראשונה תוקע אותה במנחה, והשלישית - קרוב לשקיעת החמה". בזמן שבית המקדש היה קיים, היה סדר מיוחד בירושלים, שהיו תוקעים שש תקיעות בערב שבת בבית המקדש להשמיע בכל ירושלים שהשבת נכנסת (סוכה נג, ב). לאור האמור, כתבו כמה מן האחרונים, שמאחר, שחובה לתקוע בעת צרה, וכן בעת מלחמה, מגיפה ושאר פורענויות, כמו כן לאור מנהג ישראל לתקוע בחצוצרות עם כניסת השבת, מצוה על כל קהילה בישראל להכין חצוצרות כסף לבני העיר, לקיום המצוות התלויות בהן.

חידוש מצות התקיעה בחצוצרות - בבית דין בירושלים וברחבת הכותל המערבי

להלן משפטים אחדים מתוך פסק הלכה שפירסם בית הדין של ירושלים, בראשות הרב פייבל פראנק זצ"ל, כפי שהתפרסם בשנת תש"ל בחוברת 'המעין'. לאחר דיון יסודי בבית הדין, נקבעה הלכה למסקנה כשיטת הרמב"ם וסיעתו, שיש מצות עשה לתקוע בחצוצרות בעת צרה. בית הדין עשה 'מעשה רב', והזמין אצל אומן שתי חצוצרות כסף מקשה אחת – כשיטת הרמב"ם. וביום שנקבע לתפילה בציבור, עמדו שלוחי בית הדין ותקעו בחצוצרות אלה ברוב עם ברחבת הכותל המערבי.

זה לשון הפסק: "לרגלי המצב החמור... כאשר העם היושב בציון נמצא בסכנת מלחמה... החליט הבד״צ דפה עיר הקודש ירושלים ת״ו... לחדש המצות עשה, לתקוע בחצוצרות כפי דעת הרמב״ם ז״ל, ברוב עם לפני הכותל המערבי... וביום ב' תענית שני בתרא, י״ב אייר תש״ל... תקעו כהנים בחצוצרות כסף מקשה... ואנו תפילה שיקויים לנו יעוד תוה״ק: 'והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם'... וכן יהי רצון".

מאז, מתקיימת ברחבת הכותל תקיעה בחצוצרות למעלה מארבעים שנה. התפילות מתקיימות בליווי תקיעת חצוצרות, במעמד רב הכותל, הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל, ובמעמד הרבנים הראשיים לישראל לדורותיהם.

מן המחקר

צורת החצוצרות ותפקידן

"משה הכין מין חצוצרה, שעשאה כסף, וכזאת היתה צורתה: אורכה קצת פחות מאמה. הקנה צר ועבה קצת מחליל, ואילו על יד הפה היה רחב במידה מספקת לקבלת הנשימה. החצוצרה הסתיימה בצורת פעמון בדומה לזה של חצוצרות. משה עשה שתי חצוצרות... כשתקעו באחת התכנסו השלטונות להתייעץ על ענייניהם, וכשתקעו בשתיהן כינסו את העם... גם בשעת עבודת הקודש היו משתמשים בחצוצרות, כשהיו מובילים את הקרבנות אל המזבח בשבתות ובשאר הימים". (קדמוניות ספר שלישי יב, ו).