שמירת המקדש

שמירת המקדש היא המצווה לשמור על המקדש בידי הכהנים והלויים. כתבו הראשונים בעניין שמירת המקדש: "שמירת המקדש מצות עשה... והשומרים הם הכהנים והלויים, שנאמר: "ואתה [אהרן] ובניך אתך לפני אהל העדות', כלומר, אתם תהיו שומרים לו. והרי נאמר: 'ושמרו את משמרת אהל מועד', ונאמר: 'והחונים קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שומרי משמרת הקדש' [הווה אומר, השמירה היא על הכהנים והלויים]. ואם ביטלו שמירה - עברו בלא תעשה, שנאמר: 'ושמרו את משמרת הקדש', ולשון 'שמירה' - אזהרה היא. הא למדת ששמירתו מצות עשה, וביטול שמירתו מצות לא תעשה". עם זאת, יש ראשונים שכתבו, שאין במצות השמירה אלא עשה בלבד. ויש אף ממוני המצוות, שאינם מונים את מצות שמירת המקדש, לא כלאו ולא כעשה.

השמירה במשכן

כאשר היו ישראל במדבר, שמרו בני קהת על המשכן בצד הדרומי, בני גרשון בצד המערבי, בני מררי בצד הצפוני, ומשה ואהרן ובניו היו שומרים בפתח המשכן בצד המזרחי. השמירה היתה מתקיימת בכל ימי נדודי המשכן בכל המקומות. לאחר ערעורם של קֹרח ועדתו על הכהונה, חוזרת התורה על החיוב של הכהנים לשמור ולהקפיד שזר לא יקרב אליהם בעבודתם. אף הלויים נמסרו לכהנים לסייעם בשמירה זו, ככתוב: "ונלוו עליך, ושמרו את משמרת אהל מועד לכל עבודת האהל וזר לא יקרב אליכם".

'עשה' ו'לא תעשה' – בשמירת המקדש

יש להבחין בצד המעשי בין שתי המצוות – עשה ולא תעשה. באשר למצות עשה של שמירת המקדש עיקרה - רוממות המקדש, וכדברי חז"ל – "אינו דומה פלטין – ארמון - של מלך שיש לו שומרים, לפלטין שאין לו שומרים", הווה אומר שמירה של כבוד, וכלשון הראשונים: "שמירת המקדש מצות עשה, ואף על פי שאין שם פחד מאויבים ולא מליסטים, שאין שמירתו אלא כבוד לו, אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין". עוד כתבו: "הסיבוב סביב למקדש תמיד הוא לכבד אותו ולפארו". לא כן באשר לאיסור 'לאו', שם דרשו חז"ל: "'וזר לא יקרב'... בלא תעשה", וכוונתם לומר, שה'לא תעשה' עניינו, הרחקת זרים, והגנת המקום מפני אלו המחללים את קדושתו.

שמירה מפני סכלים וגויים

כתבו הראשונים, "שלא יהרסו הסכלים גם כן [לבוא למקדש] והטמאים אליו, ולא בעת האנינות, וכל מי שלא רחץ [וטבל] גופו", וזאת בהשגחת שומרי המקדש. מכאן גם ההלכה המובאת במשנה: "החיל מקודש ממנו [מהר הבית] שאין גויים וטמא מת נכנסים לשם", ויש לומר, שהמקור לכך הוא איסור לאו האמור בשמירה, וכשם שהכהנים והלויים מצווים להרחיק טמאי מת שלא יכנסו מעבר לסורג, כך הם מצווים להרחיק גויים משם מכוח ה'לאו' של שמירת המקדש. מקור נוסף לאיסור כניסת גויים יש להביא ממעמד הר סיני, שם נאמר: "והגבלת את העם סביב לאמור: השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו. כל הנוגע בהר מות יומת... אם בהמה אם איש לא יחיה", ודרשו חז"ל: "אחד שור ואחד כל בהמה להפרשת הר סיני... וחיה בכלל בהמה. 'אם' - לרבות את העופות". נמצא, שכל 'איש', בין ישראל בין נכרי, וכן בהמה, חיה ועוף – הכל אסורים בכניסה לתחום המקודש. וראה 'מן המדרש', שנעשה כל מאמץ למנוע כניסת נכרי לתחום ההיכל, אפילו תוך סכנת נפשות.

שמירת המקדש מפני נוכרים בתמונה נראה לוח אבן שנמצא בירושלים ועליו כתובת ביוונית, האומרת: "איש נוכרי לא ייכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ולחצר המוקפה, ומי שייתפס יתחייב בנפשו ודינו למיתה". תיאור זה מצוי בכתבי יוסף מתתיהו, (מלחמות ו, ב, ד) שם תיאר, שהרומאים כיבדו את תוכן השלט, וגם רומאי שעבר את הסורג התירו הרומאים להורגו.

אופן השמירה

יש מן הראשונים שכתבו, כי גם כאשר אין כל סכנה לבית, חובה לקיים את השמירה, לכבודו של המקום. כיון שהשמירה מתקיימת גם בלילה ממנים על השומרים ממונה מיוחד, הנקרא 'איש הר הבית', המפקח על אופן השמירה ומוודא שאיש מן השומרים לא נרדם. במקרה שאחד השומרים ישן על משמרתו, איש הר הבית רשאי לחבוט אותו במקלו, ואף יש לו רשות לשרוף את הבגד שבו הוא התכסה. יש מי שאומר, שהשומרים שמרו על המקדש במשמרות, חלק שומר וחלק ישן, ואיש הר הבית מעניש את מי שלא שומר במשמרתו כהלכה.

מדברי הראשונים נראה, שהכהנים בבית המוקד, אשר נועדו לשרת בקודש עם שחר, חוייבו לבוא לישון בבית המוקד בלילה שלפני העבודה, שכן השינה במקום היא הכנה לעבודה, והיא עצמה מוגדרת כשמירת המקדש, שכתב: "בית המוקד כיפה... וזקני בית אב של אותו היום היו ישנים שם ומפתחות העזרה בידם. לא היו הכהנים השומרים [בבית המוקד] ישנים בבגדי כהונה אלא מקפלין אותן, ומניחין אותן כנגד ראשיהן, ולובשין בגדי עצמן וישנים על הארץ. כדרך כל שומרי חצירות המלכים שלא יישנו על המטות". ונראה מדבריו, שכשם שמשה ואהרן שמרו את המקדש אף בלילה, בכך שהציבו את אוהליהם מול פתח המשכן, כך גם כהני המשמר, הבאים לעבוד בעזרה שומרים על מקום המקדש בשנתן, כדרך שומרי המלכים. לאור האמור, יש מי שכתב, כי איסור השינה הוא רק על הלויים, אבל הכהנים רשאים לישון במקום שמירתם.

מקומות השמירה במקדש

בבית המקדש הכהנים היו שומרים בשלושה מקומות: בית אבטינס, בית הניצוץ ובית המוקד. הלויים היו שומרים שם בעשרים ואחד מקומות: חמישה על חמישה שערי העזרה, ארבעה על ארבע פינות העזרה מבחוץ; חמישה על חמישה שערי הר הבית, וארבעה על ארבע פינותיו מתוכו. אחד בלשכת הקרבן, ואחד בלשכת הפרוכת ואחד לאחורי בית הכפורת.

באשר לשמירה בבית אבטינס ובבית הניצוץ לא נתברר מדברי הפרשנים, כיצד שמרו שם הכהנים, האם מבפנים או מבחוץ, והאם היו רשאים לישון שם.

התחום המותר בכניסה לנכרים – הר הבית עד הסורג בציור נראה גוי הבא למקדש להתפלל, והותר לו להכנס להר הבית עד הסורג, מכוח איסור 'לאו' של שמירת המקדש. על הסורג מוצב שלט ביוונית ורומית בו נאמר שהכניסה לנכרים אסורה לתחום החיל והעזרה שמעבר סורג.

מספר מקומות השמירה

השמירה נקבעה לעשרים וארבעה מקומות שונים במקדש. וכתבו הראשונים: "והיכן היו הלויים שומרים? - על חמשה שערי הר הבית, ועל ארבע פינותיו מתוכו, ועל ארבע פינות העזרה מבחוץ - שאסור לישב בעזרה, ועל חמשה שערי העזרה - חוץ לעזרה, שהרי הכהנים שומרים על שער המוקד, ועל שער הניצוץ; הרי - שמונה עשר מקום. ועוד שומרים [הלויים] בלשכת הקרבן, ובלשכת הפרוכת ואחורי בית הכפורת" – וביחד עשרים ואחד מקום. יש הסוברים, שבשלושת המקומות, שהמשנה קובעת, שהיו מיוחדים לשמירת הכהנים, והם - בית אבטינס ובית הניצוץ ובית המוקד, במקומות אלו היו גם לויים שומרים בנוסף לכהנים, שנאמר: "וילוו עליך וישרתוך".

מספר השומרים

בכל אחד ממקומות השמירה צריך להיות שומר אחד לפחות. ויש מי שסובר, שצריכה להיות קבוצת שומרים בכל אחד מהמקומות; ויש מוספים ואומרים, שצריך עשרה אנשים בכל אחד מהם.

שמירה בשטח העזרה

שמירת הלויים בפינות העזרה היתה מתקיימת מחוץ לארבעת הפינות. באשר לשמירת פינות הר הבית, זאת נעשית בפינות הר הבית מבפנים. הלויים השומרים במקומות אלו יכלו לשבת במהלך השמירה, דבר שלא ניתן לעשות בתחומי העזרה, שכן, אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד. חלק ממקומות השמירה, אכן, היו בתוך העזרה, כגון, שמירה ב'אחורי בית הכפורת', וכתבו הפרשנים, שבמקום זה החליפו את השומרים בתדירות, כדי שיוכלו לשבת.

יש מי שסובר, שלכהנים היה היתר מיוחד לשבת בעזרה, משום שזה מקום שמירתם מן הדין. ויש סוברים, כי מקום שמירתם של הכהנים לא היה מקודש, מאחר שהם היו שומרים בעליות, והלכה היא, שגגים ועליות לא נתקדשו, ממילא אין בעיה של ישיבה במקומות אלו. לשיטה זו שמירת הלויים היתה בלשכה הסמוכה לאחורי הכפורת מחוץ לעזרה, ושם שמדובר בתחום הר הבית הותר להם לשבת.

שמירת הכהנים בשנתם בבית המוקד – כדרך שומרי המלכים בציור נראים כהנים בבית המוקד, שם היו ישנים בלילה. וכתבו הפרשנים, שהיו ישנים שם מכוח מצות שמירת המקדש, ו"כדרך כל שומרי חצירות המלכים שלא יישנו על המטות", כשהם מתכוננים לעבודתם עם שחר. ולמדו זאת ממשה ואהרן ששמירתם היתה אף כשהם ישנים באוהלים שהציבו מול פתח המשכן.

הכהנים השומרים

לפי המתואר במשנה, השמירה היתה מתקיימת על ידי כהנים 'רובים'. יש המבארים, כי הרובים היו ילדים קטנים פחות מגיל מצוות, או מעל גיל מצוות אך פחות מגיל עשרים. ובדברי הראשונים פירשו את המושג 'רובין' שעניינו, אנשים מיומנים לירות בקשת. וכוונת הדברים, שכיון שהשמירה היא כבוד למקדש ואין שם פחד מאויבים, לכן מעמידים שם כהנים בגיל עשרים כגיל יוצאי צבא, והם גם הכשרים לעבודה.

גיל הלויים השומרים

הלויים השומרים היו גדולים, והם הנקראים 'שוערים'. ומצינו שבמשכן היו נמנים מגיל שלושים ועד גיל חמישים, ובבית המקדש, שם לא היו צריכים הלויים לשאת משאות של קרשים ואדנים כבמדבר, לפיכך נקבע גיל הלויים לעשרים ומעלה. בעניין השמירה כתבו הראשונים "מצות עשה להיות הלויים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש... עבודה שלהן היא שיהיו [כולם] שומרין את המקדש [איש בתורו]. ויהיו מהן שוערין [הקבועים] לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו, ויהיו מהן משוררין [הקבועים] לשורר על הקרבן בכל יום".

זמן השמירה ביום ובלילה

יש סוברים, כי מצות השמירה מתייחסת לשמירה בלילה בלבד, אולם ראשונים ואחרונים הביאו הוכחות, שהשמירה מתקיימת בין ביום ובין בלילה, ככתוב: "ויעמד [יהוידע הכהן] השוערים על שערי בית ה', ולא יבוא טמא לכל דבר", נמצא, שהשומרים על השערים אינם רק משום הכבוד ובלילה, אלא הם נדרשים לשמירה מפני הטומאה שעיקרה ביום. 'איש הר הבית' – המפקח על שמירת הכהנים והלויים בציור נראה 'איש הר הבית' העובר בין הכהנים והלויים שומרי הבית, השערים והלשכות. בציור נראה האיש, בעת שמצא כהן שישן על משמרו, והרשות היתה לו להכותו במקל ואף לשרוף את כסותו.

חיוב השמירה בזמן הזה

התעוררה השאלה - בימינו, שהר הבית נמצא מעל יובל שנים בידי עם ישראל ובשליטת ממשלת ישראל, והמקדש טרם נבנה, מאידך, נמסר המקום לתפילת מאמיני האיסלאם; האם במצב הנוכחי יש מצות שמירה בהר?

תשובה: זכות נפלה בידי עם ישראל בדורנו לקיים את המצוה - "לשכנו תדרשו ובאת שמה", זאת, בעת שנכנס צבא ישראל לחצרות הקודש במלחמת ששת הימים, ומקום המקדש חזר לידי העם היהודי. בכך נתקיימה מצוה מן התורה, שכן הר הבית נכבש בתקוה וציפייה לבניין הבית השלישי. כיבוש זה נעשה, בעקבות דברי הראשונים בהסבר המצוה, לכבוש את המקום אפילו "במלחמה חזקה". מעתה שנכבש המקום, חובה לשומרו כפלטרין של מלך, בו מתקיימות מאתיים מצוות של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועל אחת כמה וכמה שחל איסור למוסרו לידי זרים. מצות עשה זו קיימת בזמן הזה, שכן קדושת המקדש קיימת לעולם, וכדברי הראשונים: "קדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה... ואמרו חכמים: אף על פי ששמומין - בקדושתן הן עומדים".

כאמור שמירת המקדש יסודה במצות עשה, וכדברי הרמב"ם: "אף על פי שאין שם פחד מאויבים ולא מליסטים, שאין שמירתו אלא כבוד לו", ובא לומר בכך, שאם יש שם פחד מאויבים וליסטים, מצות עשה מן התורה לשמרו מפניהם, אלא שאם אין פחד מאויב – יש גם מצות שמירה של כבוד. כך גם חובה לשמור את המקדש מפני אויב, מצד איסור לא תעשה. במיוחד לפי מה שדרשו חכמים: '"זר לא יקרב' – בלא תעשה", שמכוחו נצטוו הכהנים להרחיק נכרים מן החיל, קל וחומר הוא: אם חייבו חכמים לשמור על המקדש מפני נכרי שבא להקריב קרבן לבל יכנס מעבר לסורג – על אחת כמה וכמה שהאיסור נאמר ביחס לנכרי הבא להשתלט עליו.

אכן, כתבו האחרונים, כי החל מיום שחרור הר הבית בתשכ"ז, הפקיד צה"ל חיילים שישמרו על המקום, וניתנה להם הוראה שהם רשאים להסתובב בכל מקום בהר להבטיח את בטחונו והישארותו בידי עם ישראל. כך גם מצינו ביהוידע הכהן, שהעמיד כהנים ולויים "באי משמרת השבת" וחרבות וחניתות בידיהם, לשמור על הבית, מפני המתנכלים למקדש, ככתוב: "ושמרתם את משמרת הבית מסח", כלומר, הזהרו מלהסיח את הדעת מן השמירה. עוד הזהיר יהוידע: "כל [הכהנים] יוצאי [משמרת] השבת - ושמרו את משמרת בית ה'", כי בשעת חירום מצווים הכהנים לשמור על המקדש בחרב וחנית אף ביום השבת.

אכן, צורות שונות של שמירה בזמן הזה נדונו בין האחרונים; יש שנקטו פעולות מעשיות לקיום המצוה. ויש מי שכתב, שיש עניין גדול בחידוש השמירה כיום, כדי לעשות זכר בפועל וכמבוא למקדש, ולקיים בכך את מצות דרישת המקדש. עוד יש מי שכתב, שיש חיוב בזמן הזה להעמיד שומרים בכניסה להר, להסביר לנכנסים את סדרי הכניסה על פי ההלכה, וזאת מכוח מצות שילוח טמאים, שאינה תלויה במצות שמירת המקדש, ונוהגת גם בזמן החורבן. מתברר, ששמירת המקדש לצורותיה בעת החורבן נזכרת בנבואת ישעיה, האומר: "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים, כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו. המזכירים את ה' אל דומי לכם... עד ישים את ירושלים תהילה בארץ".

מן המדרש

מניעת כניסת גויים למקדש על ידי שומרי המקדש "ביקש אלסכנדרוס מוקדון לעלות לירושלם. אמרו לו כותיים: שרי יהודה אין מניחין אותך ליכנס לבית קדשי הקדשים שלהם, מפני שאתה ערל. מה עשה גביהא בן פסיסא [שומר הבית והיה בעל גיבנת]? - עשה שני אנפילאות [רקומות] זהב, ונתן בהם שתי אבנים טובות [שהן שוות] חמשת רבוא מנה כסף. וכיון שהגיע [אלכסנדר] להר הבית, אמר לו [גביהה] אדוני המלך אתיר מנעליך ואנעלך האנפילאות הללו, שהרצפה חלקה. משהגיע [אלכסנדר] לבית קדשי הקדשים, אמר לו [גביהה]: מכאן ולפנים אי אפשר ליכנס! אמר לו: אני נכנס! וכשאצא אשוה לך גביהתך. אמר לו: אם אתה עושה כן - רופא אומן תקרא ושכר הרבה תטול. אמרו לא זזו משם - עד שהכישו נחש [וכוונת חז"ל שמיתתו במסע המלחמה בהודו – היתה תוצאה של כניסתו לקדש הקדשים]" - מגילת תענית עשרים וחמישה בסיון.