שריפת פסולי המוקדשים

שריפת פסולי המוקדשים היא מצוה לשרוף קדשים שנפסלו להקרבה בבית הדשן. מצות עשה לשרוף קדשים שנטמאו, שנאמר: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא ייאכל, באש יישרף". כמו כן מצות עשה לשרוף בשר קדשים שנותר לאחר זמן אכילתו, שנאמר: "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי – באש יישרף". ובכלל הנותר – הפיגול ושאר פסולי-המוקדשים, שכולם נשרפים, והלכה זו נמסרה לחכמים בקבלה.

דיני השריפה

כל קרבן שפסולו בגופו, היינו בגוף בשר הקרבן, כגון, שנטמא הבשר בשרץ מת, או שיצא חוץ למקומו – יישרף מיד. לא כן קרבן שפסולו מחמת דבר אחר, כגון, קרבן שנפסל דמו או שנפסלו בעליו – אינו נשרף מיד, אלא תעובר צורתו תחילה, היינו שישהו אותו עד שייפסל בלינה, ורק אחר כך יצא לבית השרפה ויישרף. הלכה היא, שאפר הפסולים הנשרפים – מותר בהנאה.

קדשים שנקברים

יש קדשים שאינם נשרפים אלא נקברים, כגון קדשים שמתו, בין אם הם קדשי מזבח, ובין אם הם קדשי בדק הבית. בהמת קדשים שהפילה נפל או שליה, אף אלו נקברים. פסולים שדינם שריפה – אין קוברים אותם, ואלה שדינם קבורה – אין שורפים אותם.

מקום השריפה

בשר קדשי קדשים שנטמא בעזרה – שורפים אותו בבית הדשן שבעזרה, נטמא מחוץ לעזרה – שורפים אותו בבית הדשן מחוץ לעזרה. ובשר קדשים קלים שנפסל, כגון שנעשה נותר – שורפים אותו בבית הדשן שבחוץ. אם נפסל כולו או רובו – רשאים הבעלים לשורפו בהר הבית, בעצי המערכה שיינתנו מן המקדש. לעומת זאת, אם נפסל מיעוטו, או אם נותר לאחר זמנו – שורפים אותו הבעלים בירושלים, בחצרותיהם או על גגותיהם, בעצים שלהם. קרבן שנפסל בעזרה - שריפתו בעזרה בציור נראה קרבן שנטמא בעזרה ונפסל להקרבה. הלכה היא, שהקרבן נשרף בעזרה בעצי המערכה.