נותר

נותר הוא קרבן או חלק מקרבן, שעבר הזמן שמותר לאוכלו, או להקטירו על המזבח. נאמר בתורה בעניין אכילת הקרבן: "והנותר עד יום השלישי באש ישרף. ואם האכל יאכל ביום השלישי - פיגול הוא לא ירצה". ולמדו חז"ל מפסוק זה, שכל קרבן שנשחט והוקרב כהלכתו, ובשרו לא נאכל בזמן שהיה צריך לאוכלו, בשר זה נקרא - 'נותר', ואסור לאוכלו. אדם האוכל נותר במזיד - חייב כרת, ובשוגג - חייב חטאת. דין נותר להלכותיו השונים, כולל גם איברי קרבן שעבר הזמן בו היה עליהם לעלות על המזבח ולא עלו, וכן לעצמות הקרבן. כמו כן נוגע דין נותר גם למנחות.

להלן גדרי דין נותר לסוגיו השונים.

הנותר ומקום שריפתו

הנותר מ'קדשי קדשים' - ומקום שריפתו

בשר קדשי קדשים, שנצטוו הכהנים לאוכלו, כגון, בשר קרבן חטאת או אשם, שנותר לאחר זמן אכילתו, דהיינו, עבר יום ולילה ועדיין לא נאכל - מוגדר כ'נותר'. זמן האכילה של קדשי קודשים תחילתו ביום ההקרבה ונמשך כל הלילה, ומדין תורה ניתן לאכול מבשר הקרבן עד עמוד השחר, אלא שחכמים תיקנו שזמן אכילתו יהיה עד חצות בלבד, כדי להרחיק את האדם מן העבירה. עם זאת, דין נותר והחיוב לשרוף את בשר קדשי הקדשים מתחיל רק בבקר ולא בחצות הלילה. מקום שריפת בשר קדשי הקדשים הוא בבית הדשן שבעזרה, ככתוב (ו,כג): "בקודש... באש תשרף".

הנותר מקדשים קלים - ומקום שריפתו

הזמן המיועד לאכילת בשר קדשים קלים - כגון קרבן שלמים - הוא שני ימים ולילה. לאחר זמן זה הבשר נפסל, כלומר, מיד עם כניסת הלילה השלישי. אלא, שהחיוב לשורפו מתחיל רק בבקר היום השלישי, וחל איסור להשאירו כמות שהוא, ככתוב (שמות יב,י): "והנותר ממנו עד בקר - באש תשרופו". מקום שריפת קדשים קלים הוא בכל ירושלים, וכדברי המשנה בפסחים (ז,ט): "והנותר שורפין אותו [את הפסח] בחצרותיהן או על גגותיהן".

מי שיצא מירושלים בטרם שרף את הנותר שבידו, ונזכר בדרך, דין הבשר תלוי במקומו המדויק בעת שנזכר: אם עבר את צופים– שורף את הבשר במקומו. מאידך אם נזכר בדרך מירושלים להר הצופים, עליו לחזור ולשרוף את הבשר בירושלים. תושב העיר - ישרוף את הבשר בביתו, ושאינו תושב העיר – ישרוף את הבשר ב'בית הבירה'. נחלקו חכמים; מהו 'בית הבירה': יש אומרים, ש'בית הבירה' הוא בית הדשן שבהר הבית וצריך לשרוף את הנותר דווקא במקום זה, ואחרים סוברים שכל מקום בהר הבית נקרא 'בית הבירה', ואין חובה לשרוף את הנותר דווקא בבית הדשן.

כהנים בעזרה שוברים כלי חרס שבלעו 'נותר' בציור נראים כהנים בעזרה, אשר סיימו לאכול מבשר חטאת שנתבשלה ונאכלה בכלי חרס. דין הוא שכלים אלו ישברו [ראה את הבור מימין]. שכן הכלים בלעו מן התבשיל בעומדו על האש ונעשה נותר. כמו כן אם נותר מבשר הקרבן עד בבוקר, לשם כך הוכן 'בית הדשן' המיוחד בעזרה לשרוף בשר שנותר לאחר האכילה [ראה את המדורה משמאל].

נותר בקרבן פסח

באשר לקרבן פסח נאמר בתורה: "ואכלו את הבשר [קרבן הפסח] בלילה הזה.... לא תותירו ממנו עד בקר". בגמרא מובא, שדין 'נותר' בבשר הפסח מתחיל בבקר, אלא שנחלקו תנאים בסוף זמן האכילה מן התורה, יש אומרים שסוף הזמן הוא בחצות, ויש אומרים שסוף זמן האכילה הוא בעלות השחר. כן נחלקו בעניין זה ראשונים ואחרונים.

דין נותר בקרבן שלא הוקטר על המזבח בזמנו

נאמר בגמרא: "עולה ואימוריה מצטרפין לכזית... ולחייב עליהן משום...נותר", מכאן, שהמושג 'נותר' כולל את איברי קרבנות, כגון אימורים, שלא עלו על המזבח בזמן. אף איברי קרבן אלו שלא עלו על המזבח מוגדרים כבשר נותר. נותר זה, שווה בדיניו לבשר שלא נאכל בזמנו, ועל כן חובה לשורפם מיד בבקר, ואם הותיר אותם ולא שרפם חייב משום 'נותר'.

חיוב לאו למשאיר בשר נותר ולא שרפו

אדם שנשאר לו בשר קרבן לאחר זמן אכילתו, ולא שרף אותו מיד - עובר ב'לאו', שנאמר בקרבן תודה: "ולא תותירו ממנו עד בקר" - אך אינו לוקה, שכן, הכתוב ניתקו למצות עשה של שריפת הבשר, ככתוב: "והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו".

נותר הבלוע בכלים

כלי חרס שבישלו בהם קרבנות יש לשוברם, שכן בלעו מתבשיל הקרבן. וכלי מתכת כגון ברזל ונחושת צריכים לעבור שטיפה יסודית לאחר השימוש בהם, ככתוב: "וכלי חרש אשר תבושל בו - ישבר, ואם בכלי נחושת בושלה - ומורק ושוטף במים". מפרשי התורה והראשונים כתבו טעמים שונים לחובה לשבור כלי חרס, וכן באשר לחובה למרק כלי נחושת שבושל בהם קרבן, כשהמשותף לטעמים כולם הוא דין הנותר הבלוע בכלים.

שריפת 'נותר' ב'צופים' בציור נראים עולי הרגל ביציאתם מירושלים. כן נראה אדם שהגיע ל'צופים', ונזכר שיש עמו 'נותר' שטרם נשרף, אינו חוזר לירושלים אלא שורף את הנותר במקומו.

הלכות הנובעות מדין 'בלוע' בכלים

א. מצות ביעור נותר

כשם שמצווה לשרוף את בשר הקדשים שנותר ולא נאכל - כך מצוה לבער את הנותר הבלוע בכלים. הנימוק לשבירת כלי חרס מבואר בראשונים - "ששבירתו - כמו שריפת הנותר שהיא מצוה". נמצא, ששבירת כלי חרס נחשבת כשריפה, וכן, מירוק הכלי מבער את הנותר, ובכך מתבטלת חשיבות המזון הבלוע בו. סברה זו יש בה חידוש, שכן בפשטות היה מקום לומר שמה שבלוע בכלי - אינו חשוב כלל, ובטל מאליו. על כן באה התורה וחידשה - שבכלים מסוימים יש להקפיד על הביעור, כשזה אופן הביעור, והנותר לא בטל מאליו.

ב. שבירת ומריקת הכלי - כדי שלא יגיע לידי נותר

מדין תורה חייבים לאכול את הקרבן בזמנו ולא להותירו, ככתוב "ולא תותירו ממנו עד בוקר", ולפיכך קבעה התורה למרק את הכלי ולבטל את מה שנשאר בו, כדי שלא יגיע לכלל נותר.

ג. מריקה ושבירת הכלי כדי למנוע בישול חדש עם הנותר:

אמרו חז"ל: "מה טעם כלי חרש ישבר? לפי שבושלה בו חטאת היום, ואם יבוא למחר לבשל בו החטאת - פולט החטאת של אתמול [ומערב אותו] בחטאת היום, והוא 'נותר' מעורב בקדשים! לפיכך טעון שבירה". נמצא, שניקוי הכלי או שבירתו נועדו למנוע את פליטת הנותר בבישול נוסף שייעשה בכלי זה. .

עצמות נותר

עצמות הבהמה אינן בשר, ואין מצווה לאוכלן, ועל כן לכאורה אין בהם דין נותר. אולם חכמים דנו מה דין עצמות שיש בהם מוח, או עצמות שנשאר עליהם בשר – האם יש בהם דין נותר וחובה לשרפן, כמו כן האם הם מטמאות את הידיים? בגמרא מבואר, שכיוון שעצמות אלו 'שימשו את הנותר' הרי הן נעשו כמותו והן מטמאות את הידיים וטעונות שריפה. הראשונים כותבים שהעצמות מטמאות ידיים וטעונות שריפה גם לאחר שהוציאו את המח מן העצמות. עצמות שידוע לגביהן שלא היה בהם מוח מעולם – אינן טעונות שריפה, ואילו עצמות שיש לגביהם ספק אם נשאר בהן נותר – אין צורך לשורפן, שכן דין זה הוא דין דרבנן.

נותר - מטמא את הידיים

גזרו חכמים שהנותר מטמא את הידיים של הנוגע בו, כדי להרתיע את הכהנים והישראלים האוכלים מלהתעצל באכילת הקרבן כולו. פיגול ונותר אין מצטרפין לשיעור כביצה לטמא את הידיים.