תולעת שני

צמר צבוע בגוון אדום היוצא מתולעת ידועה. צבע השני משמש במשכן ובמקדש לצביעת אריגים שונים. כגון: ליריעות המשכן, לפרוכות המשכן, וכן לפרוכות המקדש. כך גם להכנת בגדי כהונה, היינו: אפוד, חושן, אבנט ורימוני המעיל. צבע השני נזכר גם בקשר להכנת אפר פרה אדומה, וכן לצורך טהרת המצורע. חכמינו ז"ל השתמשו בצבע השני לצביעת 'לשון של זהורית', אשר שימשה לסימון השעירים ביום הכיפורים, ולסימן, כי נתכפר עוונם של ישראל. שם נוסף לצבע זה, הנזכר בכתובים, הוא 'כרמיל'.

2 תולעות שני שהופרדו מענף האלון הציפה הלבנה היא שכבה דונגית שאיתה מתחברת התולעת לענף הגרגירים האדומים הה הביצים (יש לציין שממה שמלקטים זה בצעם הנקבה כאשר היא מלאת ביצים עיקר הצבען הוא בביצים למרות שגם בגוף התולעת הבוגרת יש צבען)

שרץ טמא במקדש כיצד?

יש מהראשונים שכתב, שצבע תולעת השני אינו מיוצר מגוף התולעת עצמה, שכן אינה טהורה, אלא, מתוך גרגרים שהתולעת נמצאת בתוכם. ומבואר באחרונים, שלמרות שמדובר בשרץ שאינו טהור, הצבע כשר למקדש. בטעמו של דבר כתבו, שכל הנעשה במקדש נעשה על פי הדיבור. אחרים כתבו, שהמושג 'מן המותר בפיך', נאמר בספרי תורה, תפילין ומזוזות בלבד. עוד יש מי שכתב, שבאשר לצבע שאינו מיועד לאכילה, ניתן לצבוע ממנו אריגים במקדש, כי אינו אלא למראה העין ולא למאכל.

מקבץ נאה של 6 כנימות של תולעת שני על ענף של אלון מצוי

תולעת שני ו'שני תולעת'

איסוף כנימת תולעת שני – ושיטת ההפקה לצבע.

בירושלמי נאמר: "'ותולעת שני' - מה תולעת שיש בו רוח חיים - אף כל דבר שיש בו רוח חיים", מכאן שתולעת זו הנה יצור חי, אשר ממנו יש להפיק את צבע השני. למעשה בדרשה זו לימדו חכמים, כי אם אין בנמצא צבע של תולעת זו, וניתן להפיק את הצבע מבעלי חיים אחרים, אין הדבר מעכב, ויביאו צבע 'שני' מבעל חיים אחר. לעומת האמור מדייקים חז"ל במדרש מצירוף המילים 'שני תולעת': "'ושני': יכול פיקס? - תלמוד לומר: 'תולעת'! אי תולעת? - יכול אחד מן הצבעים? תלמוד לומר: 'ושני'; הא כיצד? זו זהורית טובה! יוחנן בן דהבאי אומר: 'שני תולעת' – 'שני' שב'תולעת'". הדגש בתורה על המילה 'ושני' בא ללמד, לדעת המדרש, שלא התולעת עיקר, אלא הצבע והגוון, שיהיה 'שני' – אדום כ'זהורית טובה'. שכן, המילה 'זהורית' היא שם כללי לצבע אדום. כך מובא בדברי חז"ל, לעניין נגע צרעת: "איזה הוא 'אדמדם שבאדומים'? - כזהורית יפה שבים!" כלומר, ה'זהורית' אינה שם מיוחד לתולעת שני הגדלה על העץ, אלא לגוון ולצבע, היינו, צבע אדום זוהר המצוי בים, כגון, בקונכיות שונות, בדגים ובצמחי ים. עוד דרשו חכמים במדרש: "'ושני': יכול אחד מכל הצבעים?... תלמוד לומר: 'ושני' - הא מה הדבר? – ה'שני' שבתולעת", כלומר הגוון שבתולעת. יש מקום להבין ממקורות אלו, שיש מקום לומר, שהתולעת עיקר, מאידך יש מקום לומר, שהדבר המעכב אינו ה'תולעת' שהיא בעל חיים דווקא, אלא הצבע עיקר. ואכן, כותב רבי נתן בעל ה'ערוך' ערך 'פיקס', שמושג זה עניינו בלשון יוונית ורומית: "מין עשב, ובו צובעים הצמר בגוון אדום", והביא כן בשם החוקר הרומי הקדום פילניוס, שביקר בארצות המזרח, וראה את מלאכת הצביעה מקרוב. לדבריו, גוון זה מופק מעשב מסוים. בכך מתבהרת כוונת חז"ל במדרש, שעיקר העניין הוא בגוון המיוחד הדומה ל'פיקס'. פיליניוס גם כותב על כנימת השני הגדלה על עץ אלון, אך אינו נותן זיהוי ברור לכנימה זו ולגוון שלה. כך גם נראה מדברי יוסף בן מתתיהו, הכותב, שהפרוכת שעל פתח ההיכל "היתה נפלאה... ועלה במחשבה לתת ב'תולעת השני' - את סמל האש. וב'בוץ' [פשתן] - את סמל האדמה. ב'תכלת' - את סמל האויר [השמים]. וב'ארגמן' [שבא מן החילזון] - את סמל הים. אלה – 'תולעת השני' וה'תכלת' - נבחרו לזה לפי צבעיהם". נראה ברור מדבריו בעניין 'תולעת השני', שלא התולעת העיקר, אלא הצבע והגוון הדומה לאש.

מה עיקר - בעל החיים או הגוון?

תולעת שני – לאחר הרתחה.

בדרך זו הלכו כמה מן הראשונים, שכתבו, שהצבע והגוון עיקר, ופירשו: "'ותולעת שני' - צמר הצבוע בצבע אדום קרוי 'תולעת'. והצבע קרוי – 'שני'. ככתוב: 'אנשי חיל מתולעים' - מלובשים בגדים צבועים. וכן 'האמונים עלי תולע' - בגד צבוע. וכן מוכיח: 'אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע - כצמר יהיו'. ה'שני' וה'שלג' - סם של צבעים - זה אדום וזה לבן. אבל 'התולע' וה'צמר' שניהם [בד] צמר. אלא שה'תולע' [בד] צמר צבוע, והצמר - הוא [בד] לבן בלא צבע". לשיטה זו הגוון הוא העיקר.

תולעת שני בבגדי כהונה ובפרה אדומה – האם לעיכובא?

תולעת שני – התוצאה.

המשנה בכלאיים אומרת בעניין בגדי הכהונה: "אין הכהנים לובשין לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים". המשנה מזכירה את חומרי האריג, ואילו עניין הצבעים לא נזכר במשנה. כך גם הובאו הדברים להלכה בדברי הראשונים המביאים את לשון המשנה: "אין הכהנים לובשין לעבודה אלא צמר ופשתים בלבד", ללמדנו, שחומרי האריג עיקר. באשר לצבעים פירשו: "אמר ה'... בכל בגדי כהונה, שלא יהו אלא תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר... ו'שש' - הוא הפשתן... ו'תולעת שני' - הוא [בד] הצמר הצבוע ב'קרמז'. הנך רואה, שהצבעים בלבד שונים, ושכל שני המינים [של האריג] אינם אלא הצמר והפשתים". נראה מדברי חז"ל והפרשנים, שהצבע הוא דבר מישני בחשיבותו, והעיקר שיהיה בד צמר צבוע באדום, ובגוון של 'קרמז'. אמנם מצינו בדברי חז"ל מקור האומר: "'שני תולעת' - מן התולעת שבהרים; הביאה שלא מן התולעת שבהרים - פסולה". אך הראשונים הדנים בעניין בגדי כהונה, השמיטו מקור זה, וכתבו: "'תולעת השני' הוא הצמר הצבוע בתולעת", ולא הזכירו "תולעת שבהרים". לעומת בגדי כהונה שם נדון עניין הצבע בקצרה, הרחיבו חז"ל והראשונים להסביר את הצורך בגוון 'תולעת שני' דווקא בעניין פרה אדומה. בקיום מצוה זו אמרו חז"ל, שיש להודיע לציבור את עניינה, ופירשו הראשונים את הידוע בזמנם אודות הפקת צבע אדום מ'תולעת': "הצבוע 'אדום': יש שצובעין אותו בפואה, ויש שצובעין אותו בלכא, ויש שצובעין אותו בתולעת. ה'תולעת' היא הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני החרובים... ו'תולעת' - כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן. ולפיכך מודיע [הכהן השורף את הפרה] לכל, ומגלה להן שאלו הן המינים האמורים בתורה". מתברר, אפוא, שעיקר ההודעה של הכהן היא על הגוון, וכפי שהוסיפו ופירשו הראשונים: "'שני תולעת' - הוא צמר צבוע ב'קרמז', ולכן מודיע [הכהן] שזה הגוון האדום הוא צבע ה'קרמז'! - לא צבע ה'לכא'! או 'רכפה', או 'פואה'! או זולתן מן הדברים המאדימים". לשיטה זו אם קיימו את שריפת הפרה בגוון הנכון - כהלכה עשו. עם זאת נראה, שהסיבה שהדגישו חז"ל את פרטי תולעת שני דווקא בעניין פרה אדומה, ולא ביחס לבגדי הכהונה, רצונם לומר, שאמנם אין זה מעכב במצוה, אך לכתחילה ראוי לעשות אפר פרה אדומה לא רק בגוון הנכון אלא גם מתולעת שני ממש. מסיבה זו מודיע הכהן לקהל את המין ואת הגוון הראוי.

זיהוי התולעת והגוון המיוחד

חקר עניין התולעת מעלה, כי אין בידינו מסורת זיהוי רצופה לגוון תולעת השני מגווני האדום השונים, לא מימי בית ראשון ולא מימי בית שני. זיהוי ראשון מצינו מתקופה מאוחרת - כתשע מאות שנה לאחר החורבן - בתרגום רס"ג, המתרגם בכל מקום בתורה את המושג 'תולעת שני', שעניינו - "צבע קרמז", צבע הידוע בזמנו בשפה הערבית. נראה מתרגומו, כדברי הראשונים דלעיל, שהעיקר הוא הגוון והצבע, וכך הובאה דעתו בפירוש אבן עזרא. בדברי חז"ל מצינו שתולעת השני צבעה – "לא אדום ולא ירוק", כן הובאה לעיל דעתו של יוסף בן מתיתיהו, שהיה כהן בסוף ימי בית שני, ומתאר את גוון 'תולעת השני' בתור צבע 'אש', ולאש יש גוונים שונים – צהוב, כתום ואדום. מצינו, עם זאת, בראשונים, שצבע תולעת שני, כצבע 'אורנג, כלומר כקליפת תפוז. וכן כתב הרב יוסף קאפח, שעל פי המילונים הערביים 'קרמז' אינו אדום חזק אלא 'אדום דהה'. הדבר מתבקש, שכן, הארגמן ידוע כצבע אדום כסלק, וכיון, שהצבעים נעשו "לכבוד ולתפארת" בהכרח, שהיו צבעים בגוונים שונים זה מזה, זה כהה - וזה בהיר.

תולעת שני בעת שריפת פרה אדומה.

האם קיימת מסורת בעניין תולעת השני?

כאמור, הידיעות במסורת הפרשנית אודות תולעת השני מאוחרות, וכיון שמקצוע הפקת הצבע היה סוד מסחרי, הידיעות אודות הכנימה מעורפלות. לדעת אבן עזרא וכן האברבנאל, יש מקום לומר, ש'תולעת השני' שבתורה, היא בד המשי, העשוי מפקעת חוטי תולעת המשי. בדי משי נארגו בתקופת פרשנים אלה בסין הרחוקה, שם פיתחו את שיטת הגידול והאריגה של בד זה, והאריגים והבגדים הגיעו בידי סוחרים עוברי אורח למזרח התיכון ב'דרך המשי'. מחברים אחרים מתקופת רס"ג שכתבו את חיבוריהם בשפה הערבית, מדגישים את הגוון. כגון אבן ג'נאח, הכותב בשורש 'תלע', שהצבע הוא ה'קרמז', אך אינו מגדיר את מקור הצבע ומאיזו תולעת מפיקים אותו. כאמור, גם הרמב"ם כותב באשר לגוון של תולעת השני שהוא ה'קרמז', וכן כתב בנו רבי אברהם בן הרמב"ם בפירושו לתורה, ומציין שפירוש זה קיבל מאביו. כל זאת על פי הידוע בזמנם, ובלא זיהוי ברור, אך כאמור, אין בידינו מסורת רצופה בעניין התולעת עצמה מזמן הבית. האחרונים הדנים בצבע ה'קרמז' עוסקים רבות בשאלת הזיוף של צבע זה, לצביעת כובעים ובגדים. מתברר, שגם אומנים בעלי מקצוע לא הפיקו בעצמם את הצבע מן התולעת אלא רכשו אותו ממקורות שונים. פעמים שהגיע לידם צבע ממקור שאינו מהימן, ולכן גם התקשו להוציא צבע אדום מן החומרים שהגיעו לידם, והדבר גרם לתביעות משפטיות. לאור האמור אין בידינו קביעה ודאית ומסורת מסודרת אודות זיהוי תולעת השני.

תולעת שני בדורנו:

מחקרים שונים נעשו סביב תולעת השני בדורנו. צביעת הבגדים בתקופתנו השתנתה, והיא נעשית מחומרים כימיים שונים. עם זאת, יש עדיין מקומות בעולם בהם משתמשים בחומרים העתיקים: בלבנון, בתורכיה, ביון, בארמניה, במרוקו ובארצות אחרות. ה'קרמז' הארמני נעשה מכנימות הגדלות בשורשי צמחים דגניים מסוימים באזרביגאן וארמניה. כן יש כנימה הנקראת 'קוצ'יניל', שמוצאה במכסיקו, ושם היא גדלה על עצי הצבר. בארץ ישראל, תולעת ה'קרמז' הינה תולעת השייכת לקבוצת כנימות האלון ממשפחת הכרמילים. המדובר הוא על כנימה הגדלה על עצי אלון, ומטילה ביצים בצבע אדמדם ונראית בשלב מסוים כמין שק בגודל אפונה. בשלב זה אוספים את הכנימה מן העץ כדי להגיע לגוון הנכון. בתקופה מסוימת נעלמה הכנימה מנוף הארץ, אך לאחרונה נתגלתה הכנימה על עצי אלון בשומרון בידי פרופ' זהר עמר. כן נמצאה שיטה לאיסוף הכנימה בתקופה מסוימת בקיץ, בשלב שהכנימה כבר במצב של יובש.

מעולם ההלכה

האם צבע 'תולעת שני' מעכב?

אחד הכללים בעניין עשיית כלים למשכן ולמקדש קובע, כי 'אי אפשר לצמצם', ואין אדם יכול להוציא מידיו דבר מדויק לחלוטין. כך מובא במסכת בכורות יז, ב; בעניין עשיית מזבח שמידותיו מדויקות, או עשיית שולחן שמידותיו מפורשות בתורה. אומרת על כך הגמרא: "רחמנא אמר: 'עביד!' ובכל היכי דמצית למיעבד - ניחא ליה". ומביאה הגמרא ראיה מן הפסוק: "הכל בכתב! מיד ה' עלי השכיל", כלומר, הכל אמנם נמסר בתורה שבכתב, אך 'מיד ה' עלי השכיל' לעשות כמיטב היכולת לקיים את המצוה. וכאשר נצטוו ישראל - 'ועשית מנורה', 'ועשית שלחן' וכד', נאמר בכך: עשה! לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ועשה כפי יכולתך, ובכל מה שאתה יכול לעשות – כך נוח לו לקב"ה. וכתב רש"י שם: "ולעולם לא צימצמו יפה" – בזמן בניית המשכן, ואף על פי כן היו המזבח והשולחן שבמשכן כשרים לעבודה. עשיית הצבעים בגוון המדויק היא דבר שהתקשו בו בכל הדורות, ומצינו בדברי חז"ל במדרש, שבעניין הצבע יש לעשות עד היכן שהיד מגעת. זה לשון המדרש: "משל למלך שהיה לו איקונין נאה. אמר לבן ביתו: עשה לי כמותה! אמר לו: אדוני המלך איך יכול אני לעשות כמותה? אמר לו: אתה בסממניך - ואני בכבודי. כך אמר הקב"ה למשה: 'וראה ועשה!' אמר לפניו: רבון העולם! אלוה אני שאני יכול לעשות כאלו?! אמר לו: 'כתבניתם!' - בתכלת ובארגמן ותולעת שני!" ונראה מדברי הסיום – 'כתבניתם', שאין צריך לכוון דווקא אל הצבע המדויק, ודי בכך שעושים בסממנים - 'כתבניתם' שראה משה בהר, ועשייה זו נחשבת בעיני ה'מלך' כעשייה מושלמת. כך גם מובא בפסיקתא רבתי (פיסקא כ - מתן תורה): "כשעלה משה למרום... והראהו [הקב"ה] בית המקדש של מעלה, והראהו ארבע ציבעונים שעשה מהם משכן... אמר לפניו: רבונו של עולם איני יודע דמות ארבע צבעונים! אמר לו חזור לימינך... ראה גדוד מלאכים שלובשים לבוש דומה לים, אמר לו זו היא 'תכלת'. אמר לו: חזור לשמאלך... ראה אנשים לובשים לבוש אדום, אמר לו... היא 'ארגמן'. חזר לאחוריו וראה גדוד שהם לובשים לבושים לא אדום ולא ירוק, אמר לו: זו היא 'תולעת שני'! חזר לפניו וראה לפניו גדודים שהם לבושים לבוש לבן - זו היא 'שש משזר'". נמצא, שכך המצוה, להשתדל להגיע לגוון הנכון. מצינו בעניין אחר שנתקשה משה - כמובא בשמות רבה (טו, כח) שהתקשה בשרצים המטמאים, והראהו הקב"ה שרצים. ואילו כאן, לא הראה לו הקב"ה, לא את חילזון התכלת, ולא את תולעת השני, אלא את הגוון של הצבע. מכאן שהעיקר הוא הגוון, וכל גוון שמצליח האומן להפיק - הדבר רצוי לפני ה', ובכך נתקיימה המצוה.