תנופה במנחות ובביכורים

תנופה במנחות ובביכורים: הקרבת מנחות וביכורים פעמים שהיא כוללת תנופה ליד המזבח. שלוש מנחות נצטוו ישראל להביא למקדש: עומר, שתי הלחם, ומנחת סוטה*. הבאת מנחות אלו כוללת מצות תנופה ליד המזבח. עוד נצטוו ישראל להביא ביכורים למקדש ולהניפם לפני ה' בעזרה.

תנופת מנחת העומר

ביום ששה עשר בניסן מקריבים ישראל במקדש את מנחת העומר. סדר התנופות במנחת העומר הוא כדלהלן: תחילה מניפים את עשרון סולת השעורים של המנחה. לאחר מכן בוללים את המנחה בלוג שמן, ונותנים עליה קומץ לבונה. לבסוף מניפים את העומר במזרח העזרה. בעת ההנפה הכהן 'מוליך ומביא מעלה ומוריד' את המנחה, ולאחר מכן מגיש את כלי השרת כנגד חודה של קרן דרומית מערבית של מזבח העולה.

תנופת מנחת שתי הלחם

במנחה זו הבאה בחג השבועות, אף בה יש שתי תנופות: הראשונה - הנפה של הלחמים ביחד עם הכבשים החיים. באשר לתנופה השנייה סדר הדברים הוא כדלהלן: תחילה שוחט הכהן את שני כבשי השלמים – 'זבחי שלמי ציבור'*. לאחר מכן נוטל את האימורים, ואת החזה והשוק*, ומניח אותם בצד שתי הלחם. השלב הבא - הכהן מניח את שתי ידיו מלמטה, ומניף במזרח: 'מוליך ומביא מעלה ומוריד'. הנפת שתי הלחם בציור נראה כהן בעת שמניף את שתי הלחם בשנית. בתנופה זו מניף בנוסף לשתי הלחם גם את האימורים ואת החזה והשוק, זאת במזרח העזרה, ו'מוליך ומביא מעלה ומוריד'.

הנפת מנחת סוטה

במנחה זו יש תנופה אחת בלבד. משהשקו הכהנים את האשה הסוטה במים המאררים, לוקח הכהן את כלי השרת בו מונחת מנחת השעורים שהביאה עמה האשה, ונותנו על ידי האישה. לאחר מכן מניח הכהן את ידו תחת ידי האישה ומניף את המנחה: 'מוליך ומביא מעלה ומוריד'. לאחר התנופה מגיש את המנחה לקרן דרומית מערבית של מזבח החיצון. הנפת סוטה במזרח העזרה בציור נראית אשה סוטה בעת הבאת מנחת השעורים. המעמד מתקיים בשער ניקנור אך התנופה מתקיימת בתוך העזרה ממזרח למזבח.

תנופת הביכורים מתקיימת פעמיים: נאמר בתורה: "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך". מפסוק זה דרשו חז"ל: "'ולקח הכהן הטנא מידך' – לרבות את הביכורים לתנופה", וכשם שטעונים תנופה, כך טעונים: קרבן, שיר ולינה. יש מן הראשונים שמשתמע מדבריו שבהבאת ביכורים מניפים תנופה אחת, אולם רבים מן הראשונים כתבו על פי הספרי, שבעת הבאת הביכורים מניפים שתי תנופות – "אחת קודם הקריאה ואחת לאחר הקריאה... שנאמר: 'והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית' - מלמד שטעונים הנפה שתי פעמים - אחת בשעת קריאה, ואחת - בשעת השתחוויה". התנופה וההשתחוויה מתקיימות 'בין האולם ולמזבח': עוד כתבו ראשונים על פי הירושלמי, שמביא הביכורים: "מניחן בקרן דרומית מערבית [של יסוד המזבח]". וכתבו האחרונים על פי הספרי, שאותן תנופות התקיימו 'בין האולם ולמזבח', שנאמר: 'והניחו לפני מזבח ה, ומבואר במשנה ביכורים: 'ומניחו בצד המזבח ומשתחוה ויוצא', ופירשו המפרשים על פי הירושלמי, שמניחו סמוך לקרן דרומית מערבית של המזבח... שכך מובא בעניין תנופת המנחות בכלל, ש'מגישה כנגד חודה של קרן דרומית מערבית של המזבח'... ולפי זה היה מקום מביא הביכורים סמוך לקרן דרומית מערבית של המזבח. וכשהיה משתחווה ופניו כלפי ההיכל בפישוט ידים ורגלים - היה 'בין האולם ולמזבח'. ודבר חידוש הוא, שישראל יוכל להתקרב כל כך אל ההיכל אפילו לצורך תנופה והשתחויה". ניתן למצוא סיוע לדבריו במשנה: "עזרת הכהנים מקודשת... שאין ישראל נכנסים לשם אלא בשעת צרכיהם [כגון להשתחוויה] לסמיכה לשחיטה לתנופה". כך גם נראה מדברי הראשונים שכתבו: "אפילו במזרחו של מזבח יכול להניף וכל שכן במערבו דקרוב יותר להיכל [שכתוב בתנופה - 'לפני ה]". מקום התנופה: את המנחות יש להניף לפני ה', ובגמרא נאמר: "'לפני ה' – במזרח'". נחלקו ראשונים בפירוש הגמרא: יש אומרים, שהתנופה צריכה להיות במזרח העזרה. ויש שפירשו שכוונת הגמרא לומר, שגם אם הניף במזרח – כשר, וכל שכן אם הניף במערב, שכן המערב קרוב יותר לפתח ההיכל. ברכה על התנופה: נחלקו ראשונים בשאלה, האם צריך לברך על התנופה: הרמב"ם לא הזכיר ברכה בעניין זה, ויתכן שלדעתו אין לברך על התנופה, לעומת זאת מדברי רש"י משתמע שהתנופה טעונה ברכה, וכן נראה להלכה. הנפת הביכורים בעזרה בציור נראית אשה - החייבת אף היא בביכורים - בעת הבאת הביכורים למקדש. לדעת כמה פרשנים, התנופה מתקיימת בתחום של 'בין האולם ולמזבח', וכך גם ההשתחוויה, ככתוב: "והנחתו לפני ה' אלהיך, והשתחוית לפני ה' אלהיך" , שכן, "לפני ה'" משמעותו סמוך להיכל במערב המזבח. לאחר התנופה מניחים את הטנא עם פירות הביכורים סמוך לקרן הדרומית מערבית של המזבח.

מעולם המחשבה

התנופה במנחות וביכורים – על שום מה?

שאלה: מדוע נצטוו ישראל לקיים מצות תנופה דווקא בעומר, בשתי הלחם ובביכורים?

תשובה: הגמרא במנחות סב, א; אומרת בטעמה של התנופה: "מוליך ומביא מעלה ומוריד": "'מוליך ומביא' - למי שהרוחות שלו! 'מעלה ומוריד' - למי שהשמים והארץ שלו", ומוסיפה הגמרא, ש'במערבא' - בארץ ישראל מסבירים באופן שונה: "'מוליך ומביא' - כדי לעצור רוחות רעות. 'מעלה ומוריד' - כדי לעצור טללים רעים". הבאת מנחות אלה מתקיימת ברגלים, כלומר, בעונות השנה המיוחדות לכך, וכדברי המשנה בראש השנה טז, א; שב'פרקים' אלה העולם נידון: "בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן". ומבואר בגמרא: "מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? - מפני שהפסח זמן תבואה הוא; אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת? - מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא; אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן". מכאן ברור מדוע יש לקיים מצוות תנופה בעומר ובשתי הלחם – "למי שהעולם כולו שלו, ולמי שהעליונים ותחתונים שלו" (ויקרא רבה ח) - כדי שהבאת מנחות אלה תביא לארץ ולעולם רוחות טובות, טללים טובים וגשמים בעונתם, וכך תתברך התבואה שבשדות ופירות האילן. מכאן מתבארת התנופה בעת הבאת הביכורים, שכן שבעת המינים באים לכלל בישולם בחג האסיף, והאדם מביא את ביכוריו למקדש בחג הסוכות (ראה ערך 'שבועות' – מעולם ההלכה). זה אפוא הזמן להניף ולהתברך על פירות השנה הבאה, וכדברי חז"ל, ש"בחג - נידונין על המים". ומבואר בתנחומא (כי תבוא א): "בוא וראה כמה מתחטאין, וכמה יש להן פתחון פה לעושי מצות; אדם יש לו עסק אצל מלכות - פעמים שהוא נותן כמה ממון עד שמגיעין אותו אצל המלך... ספק עושה שאלתו - ספק לא עושה. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. אלא יורד אדם לתוך שדהו; ראה אשכול שביכר, תאנה שביכרה, רימון שביכר - מניחו בסל והולך לירושלים. ובא ועומד באמצע העזרה, ומבקש רחמים על עצמו, ועל ישראל, ועל ארץ ישראל... ולא עוד אלא שהיה אומר: איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה!... יצתה בת קול ואמרה לו: תזכה לשנה הבאה ותביא כהיום הזה! כאדם שהוא נותן פרי חדש לחברו ואומר לו: יהי רצון שתשנה ותתן לי לשנה האחרת". נמצא, שהתנופה בביכורים מביאה ברכה - לאדם, לעם ולארץ. מתוך תנופות אלה מתבאר גם עניינה של התנופה במנחת סוטה, שכן, אמרו חכמים (תוספתא סוטה פרק א) שהיושב בשמים הוא השופט בעניינה של הסוטה, ואם טהורה היא – תתברך - כדברי שלמה בתפילתו: "'את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו [במקדש] ואתה תשמע מן השמים ועשית ושפטת את עבדיך, להרשיע רשע - לתת דרכו בראשו' [ככתוב]: 'וצבתה בטנה ונפלה ירכה'. 'ולהצדיק צדיק לתת לו כצדקתו' [ככתוב]: 'ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא - ונקתה ונזרעה זרע'", וכתב הרמב"ם (סוטה ג, כב): "שוטה ששתתה - והיתה טהורה, הרי זו מתחזקת ופניה מזהירות. ואם היה בה חולי - יסור ותתעבר ותלד זכר. ואם היה דרכה לילד בקושי - תלד במהרה. היה דרכה לילד נקבות - תלד זכרים", נמצא שהתנופה במנחת אשה סוטה אף היא באה לברכה ולישועה.